שנה עברה מיום שחרורי משבי החמאס, אבל המחשבות על מי שנותרו שם במנהרות חמאס אינן עוזבות אותי לרגע. לצד שמחה והתרגשות גדולה על חזרתי הביתה למשפחתי וחברי, המחשבות שלי נתונות בכל רגע ל-101 החטופים, שאני יודעת עם מה ועם מי הם מתמודדים.
החטופה מרגלית מוזס, השתחררה מהמרכז הרפואי וולפסון | דוברות המרכז הרפואי וולפסון
אני, שחוויתי 49 ימים במנהרות, בתנאים קשים של מחנק, לחות אדירה, ללא שינה וללא תנאי הגיינה נאותים, בפחד קיומי, לא מסוגלת להבין איך מצליחים בני הערובה לשרוד למשך תקופה כל כך ארוכה בתנאים קשים הרבה יותר. תחת הפצצות ובעיקר במחשבה שנשכחו, הופקרו וננטשו על ידי מדינתם. אם יש דבר אחד שהוא חמור יותר מעינויי הגוף והנפש בשבי – הרי זה אובדן התקווה, עבורם וגם עבורנו.
בשנה שעברה ובימים האחרונים אף יותר, מתחדדת ההבנה שהמוסר, הדמוקרטיה ועוד אבני יסוד בחיינו הלכו לאיבוד ומאיימים להשחית את פניה של המדינה האהובה שלנו. כישראלית ציונית, וכאם למשפחה אני שואלת שוב ושוב היכן הערבות ההדדית, קדושת החיים, היכן אותם ערכים עליהם חינכנו וגידלנו את ילדינו, לאן הם נעלמו? מה יותר חשוב, חימום כס השלטון והשררה או המחויבות הבסיסית להגן, לשמור ולדאוג לאזרחי המדינה?
קיבוץ ניר עוז שהיה לביתי מעל 50 שנה הפך ביום שחור אחד לסמל ההפקרה. חברות וחברים רבים נרצחו באכזריות, נחטפו, רוב הקיבוץ נחרב, נשרף, נבזז וגן העדן בו חייתי הפך לעיי חורבות. הקהילה היקרה פונתה לעיר, נאלצנו יחד להסתגל לחיים בבתי קומות, המרחבים הירוקים התחלפו במרכזי קניות והרבה כבישים.
הצורך להסתגל למקום מגורים שונה כל כך מהמוכר מהווה אתגר בפני עצמו. מאז חזרתי, אני משתדלת להתרכז בעשייה משמעותית וחיובית, בחוגים בוועדות הקיבוץ. הזמן אותו אני מבלה עם חברותיי מחזק אותי אך גם מדגיש את חסרונם של החטופים שנותרו מאחור.
הקהילה מתחזקת ונעזרת האחד בשני, בשתי זירות המאבק שלנו הכרוכות זו בזו: השבת החטופים וההתחדשות והתקומה כקהילה וכקיבוץ. 29 מחברינו לקהילה נחטפו, אנו פועלים בכל דרך אפשרית כדי לגרום לאדם היחיד שאוחז במפתח לכלובים שלהם, לפעול כמתחייב מתפקידו ולהוביל לשחרורם. חיסול סינוואר שאותו גם פגשתי בשבי, ריכז באופן ברור את האחריות לגורלם בידיו של בנימין נתניהו. ברצותו – ישובו, אם ימשיך לשים את טובתו הפוליטית לפני 101 החטופים – הוא גוזר עליהם מוות וחותם על מורשתו כנוטש החטופים.
לצד המאבק לשחרור 101 החטופים, בחרה הקהילה לחזור הביתה – להקים מחדש את הקיבוץ בנקודת הציון המקורית, תכניות הבניה נכתבות ומצפים לתחילת השיקום. אני מחכה בציפייה ליום בו אוכל לשוב לביתי, לניר עוז. לכולנו ברור – לא תהיה תקומה ללא השבתם הביתה.
לכולנו, למעט אחד קובע, בנימין נתניהו.
המספרים אינם טועים: בהפסקת הלחימה היחידה, זו שהתקיימה לפני שנה בעסקת הפעימות, הוחזרו מספר בני הערובה הגדול ביותר. מאז, מלבד בני ערובה בודדים שחזרו במבצעים, אנחנו סופרים את גופות החטופים שהוחזרו (אלו שנחטפו חיים ונרצחו בשבי) וסופרים את מיטב בנינו שנופלים בקרבות, כל יום עוד "הותר לפרסום" ששובר את ליבנו.
עד מתי המלחמה תמשיך? מה התכלית שלה בחודשים האחרונים לאחר שהושגו כל המטרות הצבאיות? עד מתי? – עד שישובו השפיות, ההיגיון והמוסר, עד שישובו אהובינו הביתה.
- מרגלית מוזס, חברת קיבוץ ניר עוז, שוחררה בפעימה הראשונה של העסקה לאחר 49 ימים. גדי מוזס, בן זוגה לשעבר ואבי ילדיה עדיין חטוף בעזה.
