השבוע שחלף סימן סיומו של שלב משמעותי במלחמה. השבוע בו ציינו שבעה עשר חודשים למלחמה, הוא גם השבוע בו הושלמו והוצגו תחקירי צה"ל (אלה בוודאי יעברו שינויים על ידי הרמטכ"ל זמיר) ותחקיר השב"כ, רמטכ"ל המלחמה, הרצי הלוי מימש את אחריותו ולאחר מעט יותר משנתיים בתפקיד (מחצית מקדנציה רגילה של רמטכ"ל) העביר את שרביט הפיקוד לאייל זמיר. זה היה גם שבוע לאחר סיום שלב א' במתווה שחרור החטופים כשכל אחד מהצדדים מתבצר בעמדתו והאיומים שנזרקים לחלל האוויר מתחרים האחד בשני, אך לא באמת משנים מציאות.
ואולי רק משפט אחד של הרמטכ"ל הנכנס בטקס העברת הפיקוד ביטא בדיוק את המצב בו אנו נמצאים, כשאמר במילותיו, "ניצחנו את החמאס, אך החמאס טרם הוכרע". משפט שמבטא את המבוכה שאוחזת בנו מאז 7 באוקטובר 2023 – מטרות מלחמה עם אוסף של מילים ,"מיטוט החמאס צבאית והשמדת החמאס שלטונית אזרחית", או הצהרות ראש ממשלה, שר בטחון ושני הרמטכ"לים כי "נמשיך במלחמה עד להכרעת החמאס", מושגים שמעולם לא ביררנו, ויותר מכך – מושגים שלא יודעים איך לתרגם אותם אופרטיבית לפעולה ומדידה בשטח, כאילו לא למדנו דבר בשבעה עשר חודשים של מלחמה מול ארגון טרור.
בשבוע בו הסתיים גם השלב הראשון של מתווה שחרור החטופים, החלו לתקתק שלושה שעונים בכיוונים מנוגדים ובלתי מסונכרנים: האחד, "שעון פוליטי" אשר עבורו 30 במרץ הינו יעד לשרידות הממשלה והבטחת כהונתה – שכן אם לא יעבור תקציב המדינה, יביא הדבר להפלתה ולבחירות, ולפיכך הדבר האחרון שצריך ראש הממשלה זה "להרגיז" את השותף סמוטריץ' (שמתנגד לסיום הלחימה ומתנגד לנסיגה מציר פילדלפי) בהחלטות קשות, שעליהן כבר חתמה והסכימה ישראל במתווה שחרור החטופים – אך בחסות ארצות הברית מופר ההסכם.
מנגד, "שעון החטופים" לא עוצר. בכל יום לאחר חזרתם של השבים מהשבועות האחרונים אנו נחשפים לעדויות קשות על תנאי השבי, העינויים, ההרעבות וסכנת החיים שמלווה כל יום במינהרות החמאס. עבור 24 החטופים החיים (כך לפי הערכת המודיעין הישראלי, שעד כה בעניין מצב החטופים הוכיח עצמו כמדויק), ההמתנה לשעון הפוליטי ולסוף חודש מרץ, הוא בבחינת גזר דין מוות.
טראמפ לוחץ את ידי שורדי השבי // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
ומעל לכל מתקתק "שעון חידוש המלחמה". בניגוד להסכם השחרור הראשון (נובמבר 2023), עם תום השלב הראשון לא התחדשה המלחמה. מנגד, ההצהרות והאיומים על חידוש מלחמה בעוצמה, שיטות ולחץ צבאי שטרם נראה ברצועת עזה רק הולכות וגוברות. בינתיים ראוי שנזכור שעד כה לחץ צבאי היווה סיכון לחטופים, ואף הביא לרציחת חלקם. שמענו משבים כי היחס אליהם, שגם כך הוא מזעזע, הושפע מצעדי ישראל – עצירת סיוע הומניטרי הביאה לקיצוץ המזון שניתן לחטופינו בשבי (וכי איזה קיצוץ יכול להיות כבר מפיתה יבשה אחת ביום?).
בכלל, נראה שחידוש המלחמה בעזה הפך להיות מטרה בפני עצמה, וכי לא הספקנו ללמוד בשבעה עשר החודשים האחרונים שמלחמה היא רק אמצעי להשגת תכלית ומטרה מדינית, וכשזו מתעקשת שלא להיות – אז נגיד שנגיע למצב בו אין יותר חמאס ברצועת עזה (נראה כמו מצב היפותטי בלבד), מה יהיה אז? מי יכנס לנעליו וינהל את הרצועה על 2.2 מיליון פלשתינים? וכי באיומי חידוש המלחמה שטרם נראתה עד כה יש מרכיבים צבאיים שלא השתמשנו בהם? פרט ליותר כוחות?
אין פתרונות קסם ואין שפנים חדשים בשרוול. ביתור הרצועה, הנעת תושבים דרומה, תקיפות משולבות, זהירות והימנעות מתמרון ותקיפות במקומות בו קיימת הערכה על הימצאותם של חטופים והרבה אש ותימרות עשן וכל זה ילווה בהצהרות וראיונות כי "נפתחו שערי הגיהנום" וכי "זה לחץ ומבצע שלא נראה עד כה".
שלושה שעונים שמסתובבים כל אחד בזמנו, בכיוונו, וכל אחד מצביע על שעה אחרת, כאילו אנו חיים ביקום נפרד ומפוצל.
"הבטיחו" לנו מלחמה ארוכה, אך לא הבטיחו לנו שלא נלמד מטעויות העבר וגם לא הבטיחו לנו שלא נחתור לסיום המלחמה. ובכלל את הפתרונות והתשובות צריך להביא מירושלים ולא מוושינגטון.
הכותב הוא תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ, לשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית וכיום יועץ אסטרטגי.
