נשיא ארה״ב דונלד טראמפ הצהיר לא פעם שהוא רוצה דולר חלש יותר, למרות התבטאויות אחרות מבכירים בממשלו, בהם גם שר האוצר סקוט בסנט, שהצהיר החודש כי מדיניות ה"דולר החזק" של ארה"ב תישאר ללא שינוי.
בראייתו של טראמפ, מהלך זה יסייע "להחזיר את אמריקה לגדולתה". עם זאת, שער החליפין של מטבע הוא תוצאה של מצבה הכלכלי של מדינה ולא בהכרח הגורם לכך, וזה המצב עם הדולר החזק של היום — עם צמיחה יחסית חזקה, מעמדו כמטבע הרזרבה הבינלאומי, שוק מניות מוביל והובלה טכנולוגית, משקיעים רואים את ארה"ב באור חיובי. אם הדולר ייחלש משמעותית, ייתכן שצריך יהיה לשכנע את אותם משקיעים, באופן פרדוקסלי, שאמריקה "לא כל כך גדולה".
טראמפ מניח שאם יצליח להחליש את הדולר, גרעון הסחר יעלם. ואולם, לא ברור כלל שגרעון זה נובע מחוסר תחרותיות. אם הצרכנים האמריקאים נוטים להוציא יותר מצרכנים בארצות אחרות, סביר שאמריקה תייבא יותר ממה שהיא מייצאת. גודלו של שוק הצריכה בארה"ב הופך את הצרכן האמריקאי ללקוח מספר אחד של חברות גלובליות. יתרה מכך, מוצרים רבים שמיובאים לארה"ב אינם זמינים מקומית, כך שפנייה לייבוא נעשית לעיתים ללא קשר למחיר. ירידה בצריכה אכן עשויה לצמצם את הגרעון, אך זה לא בהכרח מעיד על הצלחה כלכלית. יש לציין כי למרות גרעון הסחר ארה"ב מובילה במספר החברות החדשניות והרווחיות בעולם, כמו אמזון, אפל ומיקרוסופט.
כמו כן, מחירים יחסיים לא נקבעים רק על פי שער המטבע: גם הפרודוקטיביות חשובה. יכולת עובדים להתייעל לאורך זמן עוזרת לייצר "יותר עם פחות". לדוגמה, הדומיננטיות של טייוואן בייצור שבבים נבנתה עם הזמן, ואין ערובה לכך שמפעלים במקומות אחרים יצליחו להתחרות במחיר ובאיכות מוצריה.
כשמכנים מדינות אחרות "מניפולטוריות של מטבע", מתעלמים מהמנגנונים המורכבים שמאחורי תנודות שערי החליפין. בעולם תחרותי מושלם, שערי החליפין אמורים להתאים עצמם לפי רמות המחירים של מדינות שונות. אך במציאות, גורמים נוספים, כמו ציפיות אינפלציה, ריביות יחסיות, יציבות פוליטית ובמקרה של הדולר — מעמדו כמטבע רזרבה גלובלי — משפיעים גם הם. לכן, שערי חליפין יכולים לחרוג מהערך ה"אמיתי" שלהם לתקופות ממושכות, כפי שאנו רואים את הדולר "החזק" בעשור האחרון.
התחזקותו של הדולר בשנה שעברה אכן נראית כמשקפת את הצמיחה החזקה יחסית של ארה"ב על רקע חוסר היציבות העולמי — חלק מזה בעקבות ניצחון הרפובליקנים בבחירות בנובמבר, כשהשווקים פירשו את מדיניות טראמפ כבעלת אופי רפלציוני ותומכת בצמיחה.
ובכל זאת, אם הוא יתעקש, עד כמה סביר שהנשיא ה-47 של ארה"ב יצליח להחליש את הדולר? אפשרות אחת שעומדת בפניו היא ללחוץ על הבנק הפדרלי להוריד ריבית, אך זה עלול לפגוע בעצמאותו וליצור השלכות שליליות בשווקים ובעלויות החוב הממשלתי. אפשרות אחרת היא להשתמש בקרן ייצוב המטבע של משרד האוצר לרכישת מטבעות זרים, אך השוק העצום של מטבעות חוץ מקשה על כך. הניסיון מלמד שממשלות שניסו להתערב בשוק המט"ח לא הצליחו לאורך זמן.
פעולה מתואמת, כמו אמנת פלאזה משנת 1985, יכולה להיות פתרון נוסף. אז הדולר היה חזק במיוחד ומדינות ה-G5 פעלו יחד להורדת ערכו. אם ניסיון כזה היה מתבצע עכשיו, טראמפ כנראה היה רוצה לכלול גם את המדינות שהן ״מניפולטוריות״ בעיניו, כמו סין, אבל לא בטוח שזה היה משרת את האינטרסים שלהן. סין, למשל, מנסה להחיות את הצמיחה האיטית שלה, והיא לא תרצה להעלות את שיעורי הריבית המקומיים. כך או כך, מצב הדולר אינו דומה לזה של שנות ה-80, והוא לא נראה יקר במיוחד ביחס לערכו ההיסטורי.
טראמפ לא טועה כשהוא מדבר על חוסר שוויון בתנאי הסחר: סין, ולא ארה"ב, היא הכלכלה הגדולה המוגנת ביותר. אולם התמודדות עם תחרות בלתי הוגנת צריכה להיות ישירה: אם דלתות השוק הסיני ייסגרו, גם דולר זול לא יפתח אותן. גישה ישירה כזו לא בהכרח מחייבת השתת מכסים.
טראמפ ככל הנראה ייאלץ להמתין עד שכלכלות אחרות יתחזקו כדי שהדולר ייחלש באופן משמעותי, ולהבין שדולר חלש כנראה אינו נחוץ כדי להחזיר את אמריקה לגדולתה. למרות שלא ניתן לשלול לחלוטין ניסיונות לפיחות הדולר, ייתכן שזהו רק מקרה נוסף שבו עדיף לקחת את טראמפ ברצינות, אך לא באופן מילולי.
אריאל מלניק הוא מנהל קשרי לקוחות בכיר בחטיבת ניהול ההון של בנק רוטשילד ושות' בישראל.
אין באמור בכתבה זו משום המלצה לביצוע פעולות השקעה, והם אינם מהווים תחליף לייעוץ השקעות
