במשך שנים ארוכות, 20:00 בערב היתה עבורי מעין שעת קודש לקראת הישיבה מול מהדורות החדשות בטלוויזיה. לא שאי־פעם רוויתי נחת ממה שראיתי, אבל הצלחתי להתרגז ולהמשיך לצפות. והנה, בזמן האחרון אני מתקשה להושיב את עצמי מול החדשות בטלוויזיה. מעבר למה שחושב המוח, הגוף פשוט מסרב לסבול. אלה לא החדשות עצמן, שברובן אינן מלבבות. אני הרי כן צורך אותן במנות גדושות במדיות אחרות. זהו העיוות השיטתי והמגמתי, הניסיון להאכיל אותנו במה שרוצים העורכים והפרשנים.
את התחושות האלו אני שומע מכל כיוון. חלק מאנשי הימין מצאו מנוח במהדורה המשתפרת של ערוץ 14. הם אמנם בורחים מהדיכאון ומההשחרה בערוצים האחרים, אבל מזריקים לעצמם מנות תעמולה מעומק האינטרסים של נתניהו. לכן, כשאני כן מתיישב מול החדשות בטלוויזיה, אני עושה שימוש בפלאי השלט החכם – מריץ לפחות שתי מהדורות נגדיות, מהמיינסטרים ועד 14. כל אחת והמציאות האלטרנטיבית שלה, כל אחת והמגמתיות שלה. מתוך ההשוואה לפעמים בוקעת האמת.
בצר לי, גיליתי באיחור מסוים את ערוצי הטלגרם. ברוב האתרים הרי ההטיה דומה לזו של הטלוויזיה – שלא לדבר על טוויטר, שמשווק אינסוף רעל. אבל ציבור ענק שהתחיל לצרוך אינפורמציה בטלגרם מצא את עצמו נהנה גם מהחומר וגם מהמנגינה. מבלי להתיימר לסקור את מפת הפעילים בטלגרם, זה מאלף לנתח מה יש בערוצי החדשות האלו, שדחפו רבים מצרכני החדשות לזנוח, לפחות חלקית, את הטלוויזיה ואת הערוצים הוותיקים.
"כוחותינו" לא פוליטיקלי קורקט
עולם שלם טמון בהבנת הפופולריות של הערוצים, שבמקור נועדו להביא אינפורמציה מהעולם והרחוב הערבי. היום הם כבר טובלים עמוקות באירועי אירופה, ארה"ב ואוקראינה. הלהיט הכי גדול, שגם זכה לחשיפה רחבה, הוא "אבו עלי אקספרס", עם יותר מ-400 אלף עוקבים. מעבר לאינפורמציה המצוינת שבו, חשוב לקרוא את השפה ואת עולם המושגים כדי להבין למה כל כך הרבה אנשים מעדיפים להתעדכן אצל "אבו עלי".
השבוע, למשל, הוא תקף את מי שמכונות "המתווכות הניטרליות" – קטאר ומצרים – על שהן מגנות את ישראל באופן שגרתי, אך לא מצאו לנכון לגנות את חמאס על רצח החטופים. בד בבד, הוא סיפר על שלטונות ירדן ש"מאפשרים ללא הפרעה את פסטיבל ההערצה סביב המחבל הירדני, מה שמעודד את הבאים בתור", בעוד הממשל לא ממש גינה את רצח שלושת הישראלים בידי אזרח שלהם. בערוצים האחרים הביקורת כלפי ירדן כמעט לא קיימת בגלל סדר יום אידיאולוגי, תוך בגידה באמת. גם הביקורת כלפי שתי מדינות האויב המכונות "מתווכות" היא מאוד מרוסנת, מסיבות בלתי עיתונאיות בעליל.
עוד תקף השבוע "אבו עלי" את התפיסה הישראלית של ניהול המלחמה בעזה, בעקבות ראיון עם קצין בכיר. הוא קבע שישראל חייבת לשנות את התפיסה לגבי הרצועה, ואם היא מעוניינת בהכרעה, "היא חייבת להיות אקטיבית הרבה יותר". הוא המליץ להתחיל לנקות תאי שטח ברצועה ולתחום אותם, ולמעשה להחיל ממשל צבאי ישראלי. הוא לא בחל בביקורת מנומסת על דברי שר הביטחון והרמטכ"ל, שאינם תקיפים מספיק לגבי הפיאסקו בצפון. בדרכו, הוא הסביר איך השכנים שלנו עוקבים אחר כל התבטאות ומסיקים מסקנות מכל נרפות ומורך מצידנו, מסקנות רצחניות.
"אבו עלי", והמתחרים שלו אף יותר ממנו, ויתרו כבר מזמן על שפת הפוליטיקלי קורקט. הם כותבים בצורה פטריוטית וישירה. ב"העולם הערבי", ערוץ טלגרם פופולרי ורציני אחר שמורכב משורת כותבים ומומחים, לא מתביישים לקרוא לחיילי צה"ל "כוחותינו". שם מביעים שמחה על מפקד בחיזבאללה "שירד בפיצוץ שאולה", או מדגישים שלא ימסרו מידע על אסון המסוק לפני ההודעות הרשמיות, כדי "לא לעזור לאויב לדעת פרטים". בד בבד, הם מכנים את הסכמי אוסלו "ארורים", וממליצים "להעניש את הרש"פ בחומרה רבה, עד כדי פירוקה".
שלא לדבר על ערוץ פופולרי נוסף, זה של גיא בכור, שאצלו הכפפות הוסרו מזמן. בכור שואל למה לא "מוחקים" את מחנות הפליטים של הטרור, ומדוע צריך לדחוף בכוח את הממסד הביטחוני. הוא מביא דיווחים ותמונות מפעולות חיל האוויר בלבנון, ומציין שצה"ל חושש ו"עדיין פועל עם פינצטה במרחב הלבנוני", מכנה את הפלשתינים "העם המומצא" ומביא בקדחתנות נתונים לגבי ההשתלטות האסלאמית והפרוגרסיבית על העולם החופשי, תוך שהוא מצביע על מה שהוא מכנה "עתיד אובדני" לאירופה.
חשוב לא פחות – כל הערוצים האלו מבקרים את גישת המשא ומתן הישראלי מול חמאס בעניין החטופים, וגם את הסיקור העיתונאי של הנושא בערוצי המיינסטרים.
הטיה ודיכאון מכוונים
בערוצי הטלוויזיה הקלאסיים צריכים לשאול את עצמם למה המסרים האלו, שמלווים בשפע מהימן של אינפורמציה, חדשות ופרשנות, זוכים לפופולריות אדירה על חשבונם. התשובה טמונה קודם כל בגישה. העמדה הפטריוטית הישירה, והשפה ללא פילטרים, תואמות היום את מה שרוב הציבור מחפש. לא עוד אובייקטיביות מעושה שיש מאחוריה בעיקר מגמתיות חלקלקה.
כמה עוד אפשר להכיל את ליבוי הסכסוכים האינסופי? ב"מיינסטרים" הרי מתחרים בכל ערב על "חשיפה" של כל הרמת קול או ביקורת בצמרת. מה אמר ביבי על גלנט, מה בן גביר על ראש שב"כ וחוזר חלילה. זה כבר מעבר לדיווח מקצועי הוגן, המטרה ברורה. מחטטים בפצעים, יוצרים פצעים ודימומים במכוון, תוך כדי מלחמה. בערוץ 14 אנחנו מקבלים שידור הפוך – גורמים מרכזיים מנהלים מסע שיטתי נגד המטכ"ל ושר הביטחון, גם תוך כדי המלחמה. אף על פי שיש הרבה מה לבקר, ברור שהמטרה היא להסיר אחריות מבנימין נתניהו.
מוטיב מרכזי שמרחיק צופים הוא מסע ההשחרה האינסטרומנטלי של מעשי הממשלה וכל מה שמתנהל במדינה, ובמקביל – קמפיין החטופים התקשורתי, שיסודו בדאגה ובכוונות טובות, אבל שעיקרו היום הוא ניסיון מכוון להכניע את ראש הממשלה ואת הציבור שמתנגד לכניעה לחמאס. אין למאמץ הזה גבולות, בוודאי לא עיתונאיים. רק השבוע צפיתי במשדר טלוויזיוני של שעה וחצי שבו רואיינו שלושה נציגי משפחות החטופים, ורוב הדוברים בפאנלים דחפו לאותו המסר – כניעה עכשיו.
גם המסמך של חמאס שהודלף ל"בילד" הגרמני לא גרם לחלק ניכר מהעיתונות הישראלית להתעשת, ולהבין שמרוב כוונות טובות הם מחלישים אותנו. משחקים לידי האסטרטגיה התפלצתית של האויב. פועלים כפי שאף עיתונות באף מדינה שנמצאת במלחמה לא היתה פועלת.
הצבעת הציבור בעד ערוצי הטלגרם האלו מלמדת על ההשתוקקות לפטריוטיות ולאחדות. רבים כל כך מבינים מיהו האויב ומהי מטרותיו, מוכנים לאמץ כוחות ולשלם מחירים כבדים כדי לנצח ולשגשג. זה מחייב את כולנו להסיק מסקנות, אבל קודם כל – את העיתונות. מסקנות ערכיות, פוליטיות ואפילו כלכליות.
