שרה וספי נקברה בצהריו של יום שטוף שמש. השדות המוריקים של עמק החולה הסתירו תחתם אדמה צמאה, קריאות העגורים התערבבו ברעש של הכביש החוצה את העמק. שרה וספי שנתנה למדינה את כל כולה, עשתה זאת באהבה גדולה. ביתה ורד בנבנסטי וספי, אמרה ל'דבר' עם תום הלוויה כי אמא שלמרות הכול, אמא אהבה את חייה וחייתה אותם בתשוקה, באושר, בחיוך.
"למרות כל מה שקרה לה, היא ראתה את הטוב בחיים, ראתה את הטוב בכל אדם. היא לא שקעה בצער. רק אחרי שארנון בני נהרג בעזה הדברים התחילו להשתנות. כאילו זה כבר היה יותר מדי. המלחמה הזו גמרה עליה. היא האמינה בצדקת הדרך, חשבה שצריך לעשות הכול כדי למגר את ארגוני הרוצחים, אבל קודם כל להשיב את כל החטופים הביתה. המלחמה הזו קרעה אותה מבפנים".
שרה וספי שכלה את בעלה יואב במלחמת יום הכיפורים. בנה ארנון נהרג במלחמת לבנון, ונכדה ארנון בנבנסטי נהרג בתחילת המלחמה בעזה. "התפללתי רק שלא יבוא עוד אחד", סיפרה שרה וספי ל'דבר' בשבעה של נכדה ארנון בנובמבר 2023. "אמרתי את זה כל פעם, מאז הפעם הראשונה. לצערי באו עוד ועוד ועוד. אומרים לי 'שלא תדעי עוד צער'. איזה צער אני עוד יכולה לדעת? אני מכירה כבר את כל הסוגים. כל פעם אני אומרת לעצמי שאני חייבת לבחור בחיים, לראות את חצי הכוס המלאה, רק את האור".
הקבר של שרה וספי (צילום: אוריאל לוי)
וספי הלכה לעולמה בעיצומה של הפסקת אש. המלחמה לא תמה, זוהי רק הפסקת אש שברירית, אך כזו שהספיקה אולי להביא לה מרגוע. אולי גם תמונות שיבתם של החטופים עזרו לה לסגור משהו שם בינה לבין עצמה. וספי חיה כל חייה בספר, על הגבול. בצפון ובדרום. הגברים במשפחתה היו מפקדים במלחמות ישראל, והיא עצמה טיפלה בפצועים. היא האמינה בשלום ורצתה אותו, אבל הייתה מוכנה גם להילחם על הבית הלאומי של העם היהודי. כך חינכה את ילדיה.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לוספי: "סיפור השכול המשפחתי שלה טומן בחובו כאב, חלוציות, ציונות וגבורה. בערב יום הזיכרון האחרון", סיפר הנשיא הרצוג, "זכיתי לעמוד לצידה ולהדליק את אבוקת הזיכרון למרגלות הכותל המערבי. לא אשכח את עיניה הנוקבות, החודרות. לא נשכח, כאומה, את מי שהשכול הכה בה ובמשפחתה שוב ושוב, והיא, למודת צער אינסופי וחדורת אמונה עמוקה ותחושת שליחות, המשיכה בראש מורם את מורשתם – בגאווה, בתקווה ובגעגוע".
שרה וספי גדלה בבית שורשי של חקלאים ביסוד המעלה. היא נינתו של חכם שלמה מזרחי, שהתיישב עם אחיו שאול על גדת אגם החולה ב-1872. האחים מזרחי ייסדו עם משפחת עבו את "קולוניה מי-מרום", והיו היוגבים הראשונים בעמק החולה. במשך 11 שנים הם חיו שם באוהל ועבדו את האדמות שעל גדת האגם, וכך יוסדה למעשה יסוד-המעלה, המושבה הראשונה בגליל.
וספי עבדה כאחות בבית החולים זיו בצפת. אחרי הלימודים נישאה ליואב וספי. "הוא היה גבוה. חתיך כזה", סיפרה ל'דבר'. "הוא ביקש לעבור להיות מפקד בחיל השריון. עבר קורסים ונהיה מג"ד בשריון. בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, עברנו לגור בקיבוץ נחל עוז. הם היו זקוקים לאחות בקיבוץ, וזה התאים ליואב, כי הוצב באותה תקופה עם הגדוד שלו בג'וליס שבדרום. עברנו לקיבוץ עם שני הילדים הראשונים שלנו, ארנון וורד. את מלחמת ששת הימים עברנו בנחל עוז. אני נשארתי בקיבוץ עם שני הילדים והוא נלחם בסיני כמג"ד בחטיבה 7".
"יואב ישב בכרם שלום. באחד הימים הוא שלח את הג'יפ עם הנהג שלו שהביאו אותי ואת ארנון, שהיה אז בן שלוש, אליו לכרם שלום. לפני שנפרדנו ויצאנו חזרה הביתה הוא אמר לי: 'לכל כדור יש כתובת. הכתובת שלי לא רשומה על אף כדור, וארנון כבר לא יצטרך להתגייס כי כבר לא נזדקק לצבא'".
בתקופת מלחמת ההתשה החליטו לעבור מנחל עוז צפונה, לחזור ליסוד המעלה. "בזמנו לא היו טלפונים", סיפרה, "הוא ישב שם בתעלה ואני בקיבוץ עם הילדים. לא היה לנו איך לתקשר. הוא הציע שנעבור לצפון, שם הוא גם יהיה קרוב יותר לבית וגם אני אוכל להיות עם המשפחה שלי – אחים, אחיות, סבים, סבתות, דודים – כולם כאן במושבה".
יואב היה בוגר השומר הצעיר, רחוק מהדת, אבל ראה חשיבות בשמירת מסורת. ביום כיפור 1973 הוא ישב בבית הכנסת במושבה. "בבית הכנסת הוא ראה שקוראים לחיילים הסדירים. הוא הבין שמגייסים אותם. הוא בא הביתה וביקש ממני להתקשר לדודו ישראלי, סמח"ט חטיבה 188, שאליה הגדוד שלו היה מסופח. 'תתקשרי', הוא אמר, 'תשאלי אם דודו בבית'. התקשרתי. ענתה אשתו. אמרה לי שהוא לא יצא הביתה בכיפור בגלל מצב כוננות.
"יואב לקח את הג'יפ, ובמקום לנסוע על הכביש הוא נסע לרמת הגולן, דרך השדות, כדי שלא לפגוע בדתיים. הוא עלה לחטיבה. שם דנו במצב. יואב ביקש שיגייסו את גדוד המילואים שלו, אבל אלוף פיקוד צפון יצחק חופי סירב. סביב אחת בלילה יואב הגיע חזרה הביתה. ישבנו אצל השכנה. יואב נכנס וסיפר שפרצה מלחמה, ובינתיים לא מגייסים אותם. הלכנו מהשכנה הביתה, וזה היה בית חדש, רק עברנו מנחל עוז. כל העצים היו נמוכים. ויואב אומר לי: 'שרה, העצים האלה יגדלו, ופה יהיה דשא. את הבר מצווה של ארנון נעשה פה בחצר'. בער בו, שמא יקרה משהו והוא לא ישתתף במלחמה.
"הוא השאיר לי רשימה של פקודים שלו שאצלצל אליהם, לקרוא להם למילואים, כדי שחס וחלילה לא יפספסו. סביב השעה חמש בבוקר קראו לי לעזור במרפאה לטפל בפצועים. כשהגעתי חזרה הביתה בצהריים הוא כבר לא היה בבית. לא נפרדתי ממנו".
ב-16 באוקטובר הסתער וספי בראש יחידתו על עמדות ארטילריה של הסורים באזור כודנא. על אף ההפגזה הכבדה הוציא את ראשו מהצריח, כדי לצפות על שדה הקרב, נפגע ונהרג. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז.
ארנון וספי, בנה הבכור של שרה, התנדב לסיירת צנחנים. לאחר שהתגייס התבשר שעבר בהצלחה את המיונים לקורס טיס. הוא שאל את אימו שוב לדעתה, והיא אמרה לו שזו החלטה שלו. הוא החליט להישאר בסיירת, כי טוב לו שם. הוא עבר קורס מ"כים ונשלח ללחימה בלבנון.
היחידה שלו נכנסה ללבנון כמה ימים לפני יום הזיכרון ב-1983. הוא לא אמר למפקדים שהוא בן שכול, כדי שלא ימנעו ממנו כל מיני פעילויות. בימים שקדמו לכניסה ללבנון הוא היה עצוב. המפקד שאל את החברים שלו למה הוא עצוב, והם הסבירו שזה מפני שלא יהיה בבית ביום הזיכרון, כי הוא בן שכול. המפקד סידר לו כניסה מאוחרת ללבנון, אחרי יום העצמאות.
שרה וספי (צילום: אוריאל לוי)
"אני זוכרת שלקחתי אותו לצומת, והוא אמר לי: 'אימא עד כאן. תודה. מפה אני מסתדר לבד'. חלילה שיראו שאימא מסיעה אותו לצבא. אחרי זה, ביום שישי הוא צלצל ואמר: 'יצא לי מספר מוות'. נבהלתי. ואז הוא הרגיע: 'זה סלנג, זה ביטוי שאנחנו אומרים על מי שנשאר לסגור שבת. אני נשאר במוצב לסגור שבת ולא אבוא הביתה'.
כוח היחידה שלו נע בטור נגמ"שים, שהתקדם לאזור הלחימה. ארנון עמד בצריח הפיקוד של אחד מהם, כשהיחידה נתקלה במחסום אבנים. נהג הנגמ"ש ניסה לעקוף את המחסום, ותוך כדי כך התהפך. ארנון הספיק לתת פקודה "היכון להתהפכות", ובכך הציל את חיי חייליו. הוא היה בן 19 במותו, ונטמן בבית העלמין הצבאי בראש פינה, ליד אביו יואב. "בדיעבד, תקפו אותי המחשבות שאם היה הולך להיות טייס היה סיכוי הרבה יותר גדול שהוא לא ייפול. אבל אין מה לעשות, אנחנו יכולים להחליט רק איך נחיה, ולא איך נמות".
על נכדה ארנון, הקרוי על שם בנה, היה סמ"פ בסיירת גבעתי, סיפרה ל'דבר': "בשמחת תורה (ה-7 באוקטובר 2023) הוא לא חיכה לצו 8. כששמע מה שקורה הוא מיד נסע דרומה. הוא אמר לי: 'סבתא, אני יודע עבור מה אני נלחם. אין לנו מלחמה צודקת מזו'. אני גאה בו. גאה שהוא נלחם בהכרה מלאה. גאה שהוא בחר בזה".
שבוע לפני שנפל חגגה וספי יום הולדת 84. "ארנוני שלח לי מעזה ברכה יפה בוואטסאפ", סיפרה, "זו ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו. כמה ימים לפני כן הוא עוד הספיק להתקשר אלי מחוף הים בעזה. הוא אמר: 'סבתא אהובה', ככה הוא תמיד קרא לי, 'זו הפעם האחרונה שאני מתקשר'. הוא התכוון שהוא עומד להיכנס ללחימה ולא יוכל לצלצל. אני יודעת שזה מה שהוא התכוון, אבל יצא לו ככה שהוא אמר שזו הפעם האחרונה, והיא באמת הייתה".
