חודש יוני 2005, הייתי רק בן 22, חייל משוחרר מגלי צה״ל, אז הגיעה השיחה שחרצה את גורלי המקצועי. על השולחן: הצעה להיות כתב הרכילות של אתר "מעריב".
כיוצא בשאלה טרי, שעדיין בוחן שאלות אמונה אקוטיות וכאחד שהתחנך על "לא תלך רכיל בעמך" ושעל כיפתו נכתב "לשון הרע דבר נורא" עוד לפני האל"ף־בי"ת, התשובה היתה חד־משמעית: יש אלוהים ולכן אני לא אהיה כתב רכילות. אבל העורך התעקש. "דווקא בגלל זה, ודווקא אתה", הוא אמר לי. "יש הרבה אנשים שירצו את התפקיד הזה, אבל אני רוצה שתביא את הערכים שחונכת עליהם ואת הבן אדם שאתה אל תוך עולם שמנוגד לכאורה לעולם שממנו אתה מגיע". אלו היו שלוש שיחות שנפרסו על פני שבועיים. על "הלכאורה" שלו אני לא סגור עד היום, ובכל זאת, בסיומן החזרתי תשובה חיובית.
בבוקר שאחרי כבר התעוררתי לשאגות של אבא שלי: "לא רק שאתה מרכל, גם כל מי שקורא את הרכילות שלך, העוון שלו עליך". וכך במשך שנה דמיינתי איך מלאכי חבלה בונים עבורי את הגיהינום בדרגת חום שלא נראתה כמותה קודם.
ביום שאחרי כניסתי לתפקיד ובמעבר חד מהרוחני של מעלה לקולו של צביקה פיק מטה, בשיחה מלאה בטענות: "זה היה אייטם מפרגן, אבל לא מספיק מפרגן בשביל מי שנמצא פחות משבוע בתפקיד וגדל על השירים שלי". ביום השלישי הגיעה הפדיחה הראשונה, כשאייטם שלם נכתב על סאבלימינל כשבפועל בכלל התכוונתי לצל.
ביום הרביעי ההליך הושלם באופן סופי, כשהגיע האיום הראשון: קולגה מתוך העיתון התקשר לנזוף בכתב הצעיר והמבוהל דקה אחרי שפניתי לתגובה אצל חברתו אשת התקשורת ובזמנו אשת שר. שיחה שהסתיימה באיום המלחיץ "אתה לא תעבוד יום אחד בתעשייה". עברו כמעט 20 שנים מאז האיום הלא ממומש ההוא.
שש שנים שבהן הייתי "מלך הביצה" של "מעריב", והיום אני נפרד מ"סויסה כבר יודע", המדור שכתבתי כאן במשך יותר מעשור והשתכן בעמוד האחורי בעיתון שאתם מחזיקים עכשיו.
גוף חדש ונפרד
זה יותר משנה ש"ישראל היום" ואני עובדים על גוף חדש ונפרד שייתן את המענה הראוי לתחום שכזה, שבו הקהל צמא לעוד ועוד מידע בעולמות הרכילות־בידור־לייף סטייל, ולא בהכרח בסדר הזה. קבלו את ForReal – האתגר החדש המקצועי שלי.
הביצה היא קטנה, העבודה מול המפורסמים בארץ היא רגישה, והתקופה שבה אנו חיים מאתגרת מתמיד. ועדיין, אני והצוות (המעולה) שלנו מתחייבים להיות המקור המוביל והאמין לסיפורים ולחשיפות. לספק לכם מדי יום, לפני כולם, את הסיפורים הטובים שיש, המרתקים ביותר, וראיונות בלעדיים. הכל ייעשה תוך כדי שמירה על יושרה, על אמינות ועל כבודם של כל מושאי הסיקור.
להשיג הצצה כנה לעולם זוהר, שגם מלא בפייק והבל. להיות העין הביקורתית, אבל גם המפרגנת והתומכת. לשמור על גבוה ונמוך, על חשוב ולא חשוב בכלל, אבל כזה שייקח את הראש שלכם לאזור הכיפי שלו ולא לאזורי הייאוש.
אנחנו זוכרים את החטופים, מעריכים ומתפללים עבור חיילי צה״ל וכוחות הביטחון הנלחמים על קיומנו, וההתעסקות שלנו בתחומי הבידור אינה גורעת מכך. אנחנו נזכיר אותם ונתמוך בהם בכל הזדמנות אפשרית, אבל גם נשתדל להיות האתנחתא והבריחה שלכם, בעולם מורכב, מאתגר ועמוס בחדשות קשות.
זו גם ההזדמנות שלי להודות לנהגי המוניות שפרגנו לנוסע מאחורה שתמונתו בעיתון מתנוססת במושב לידם, לקוראים, ובמיוחד לאלה שעצרו אותי ברחוב וסיפרו לי שהם מתחילים את קריאת עיתון הבוקר מהעמוד האחורי. וכמובן, לעורך ההוא שהתעקש אז והוא כנראה ידע למה, ולכל מערכת "ישראל היום" – שמאמינה בנו עכשיו.
אנחנו לא נפרדים, אנחנו רק מתרחבים. מחר אנחנו הופכים למיזם תוכן גדול ומרגש, עם חברי מערכת חדשים ואני בתפקיד הכתב והעורך, אמנם כבר לא הצעיר אבל כן מגשים את החלום הגדול בחיים המקצועיים שלי. מדי יום נביא כאן את סיכום הסיפורים הבולטים תחת השם החדש, ואת התמונה הרחבה והמלאה תקבלו אצלנו.
אז תתחילו להתרגל, "ForReal", הדבר האמיתי, כבר ממחר.
