משולש הרומנטי (הדי דה לה שמאטע) הזה יש אישה עם מחשבות אובדניות, אישה עם מחשבות רצחניות, וביניהן גבר חלש עם ליבידו חזק שרק מסבך אותו.
דריה מעוז מזמינה אותנו לסיפור אפל, דחוס, קדחתני ולעיתים סוחף, על כסף, תשוקה ושליטה, שמהדהד פה ושם קלאסיקות פילם נואר כמו "הדוור מצלצל פעמיים" ו"ביטוח חיים כפול", ואולי גם “כחום הגוף".
בסרטים ההם, נשים נשואות לא באושר השתמשו בגברים שנקלעו בדרך זו או אחרת לעולמן ולמיטתן כדי לחסל את בעליהן. בגרסה הישראלית, המאהבת הצעירה של הגבר הפרוד/גרוש (וזה סוג של קלקלן) זוממת להיפטר מאם ילדיו, בעוד האקסית עצמה מפעילה כל מניפולציה אפשרית כדי להחזיר אותו הביתה. שתיהן בכל מקרה מנצלות את הגבר הרכרוכי לאורך כל הדרך, ומשחקות בו כאילו היה בובת סמרטוטים.
לקורא הסביר ברור שזה ייגמר בבכי, לפחות בשביל דמות אחת. בסרטים זה הגבר שבדרך כלל נדפק. מעוז שומרת את הקלפים שלה קרוב לחזה, עד הסוף המפתיע והאכזרי למדי. מישהו יצטרך להיענש על מעשיו או על מחשבותיו. מישהו או מישהי. מי בדיוק? זה כמעט רנדומלי ולא ממש משנה.
ישנה כמובן האופציה שכולם ישלמו מחיר כבד (כמו ב"ביטוח חיים כפול" למשל). מעוז (עוד אזהרת קלקלן) משאירה לכאורה פתח לסוף טוב לשתי דמויות, אף על פי שבמחשבה שלישית אין מה לקנא בהן. חייהן ימשיכו להתבסס (ולהתבוסס) על שקר, על פשרה ועתה גם על סוד מכוער. ושיהיה להן בהצלחה עם זה.
בדומה לסוגיית “דייג אוהב דגים?" של הגשש החיוור, מעניין לתהות אם סופר צריך או אפילו חייב לאהוב את גיבורי ספרו. במקרה של מעוז, שהיא גם סוציולגית ואנתרופולוגית בהכשרתה, מתגנב ללב החשד שהיא פחות או יותר סולדת מהדמויות שבראה. מילא שלוש הנפשות הראשיות, אבל עוד עולים לבמת האירוע גם אב מתעלל רגשית, שהוא בכלל רופא חסר חמלה, ופסיכולוג ילדים שפעולותיו מתכתבות ישירות עם שם הספר.
האב המתעלל מספר לבתו שכבר בילדותה אובחנה כפסיכופתית. פסיכולוג הילדים, שמכיר את האישה מאז ומתמיד, זועם על דברי האב וטוען שהיא ההפך הגמור מפסיכופתית. כך למשל, הוא אומר, היא הצילה בילדותה בעלי חיים במקום להתעמר בהם – התעמרות שהיא סממן פסיכופתי מוקדם.
לו רק היה יודע (כמו הקוראים) מה עשתה הדמות המעוותת הזאת לחיות האומללות, וזה כשלא הייתה עסוקה בלשרוף את בית הספר. אבל הפסיכולוג פשוט אינו רואה את מה שעליו לראות. את האמת המרה והמזעזעת. כמו במקרה של הגבר הראשי בעלילה, הליבידו שלו מדבר במקום ההיגיון, והאיבר שמכתיב לו את התנהגותו אינו המוח.
בני אדם באשר הם לא יוצאים טוב מהספר הזה – מסקנה עגומה לכל הדעות מבחינה אנתרופולוגית וסוציולוגית. קשה להיזכר במקבץ כזה של דמויות אופורטוניסטיות, שטחיות, ריקניות, נבזיות, דו־פרצופיות ועסוקות אך ורק בעצמן בספרותנו המקומית. אפילו הילדים מעצבנים, כדרכם של ילדים, ובכל זאת קצת יותר.
את הילד ש"מסיר חולצה" במקום להוריד חולצה (נודניק!) אפשר לקנות די בזול, למשל במערכת לגו ששווייה 3,000 שקל. לכולם יש מחיר, וגם מתנה של הליכון שמחירו 11 אלף שקל היא הישג בעיני דמות שלחמדנותה אין קץ.
יש משהו עלוב ודוחה בקטנוניות הקרתנית של אותה דמות, ולא רק שלה, שמחשבת את ערכו של אדם לפי תיק הנכסים שלו, כולל דירה ברמת גן (שעליה אפשר לקבל שכר דירה הרבה יותר מכובד לדעתה) והמשכורת "פח" שלו. גבר, לשיטתה, הוא לא הרבה יותר מכספומט מהלך שנועד לספק את כל צרכיה ותאוותיה.
היא תוצר של עידן הקרדשיאניות – נשים נטולות כל כישרון ממשי, לבד מהיכולת לסחוט כסף מגברים עשירים ובמקרה הטוב לייצר עוד כסף בעצמן, שזה כנראה הכישרון היחיד שצריך בימינו. היא עצלה ובטלנית, עם אינסטינקטים של חתולת אשפתות, אבל ללא שום סקרנות אינטלקטואלית באשר היא (וזה לא שהגבר, שהוא פרופסור בכיר למשהו, אומר דבר חוכמה אחד בכל הספר).
כמו במחזות המוקדמים של חנוך לוין, הכל בעולמה נפרט לפרוטות מטפוריות של לחם שחור ודג מלוח, של חזירות יומיומית שבסופה השמנה בלתי נמנעת (אם לשפוט לפי מראה אמה של הדמות, גם היא רופאה, שמבטלת את עצמה וכאילו מסתירה את משלח ידה ומייחסת אותו רק לגרוש שלה), שהדמות עושה כל שביכולתה כדי למנוע.
השאלה "מה הגבר שלי יכול לתת לי", ובעיקר "מה אני יכולה לקחת מהגבר הזה" נשאלת תדיר, בלי שתאזן אותה באמת השאלה “מה אני יכולה להעניק לו בתמורה". לדעתה של בת ה־35, שמתנהגת (וגם מדברת, בסלנג פרחי מגוחך ומוגזם) כמו בת 15, עלומיה היחסיים הם הנכס המרכזי שלה, גם אם סופו להתכלות, ועל הגבר שלה (שבשלב מסוים אכן רואה בה רכוש שלו) לומר תודה ולשתוק.
אהבה? היא לא בטוחה מה זה. היא "זורמת", וזה נראה לה די והותר. הגוף שלה הוא כלי נשק שבו היא משתמשת, מתודלקת בקוקטיילים "קטלניים" וקנאביס רפואי קטלני לא פחות, כדי לקבל כל מה שהיא רוצה, בתנאים שלה ובלי טיפת התחשבות בזולת (עוד סממן פסיכופתי שפסיכולוג הילדים – שלמרבה האירוניה, הקריירה שלו לדבריו היא כל מה שיש לו בחיים – בוחר להיות עיוור לו).
היא תשתמש באחיו של הגבר שלה כדי להכאיב לו ולעורר את קנאתו, והיא תאיים, תטיל טרור ותנקום בכל מי שמתכוון לשבש את תוכניותיה הסדורות.
ספרי נקמה אפלים עם גיבורות לא סימפטיות בעליל הם חיזיון די נדיר במחוזותינו. אולי גם מפני שדמויות שיורדות בטרנינג לקנות גבינה צהובה ברמי לוי הן קצת פחות זוהרות מאלו ששחקניות כמו ברברה סטנוויק ולנה טרנר גילמו בסרטי תור הזהב של הוליווד.
פסיכופתים לא נשמעים טבעי בעברית, מתברר, וזו אולי הסיבה שספר כמו "הרוצח האחרון בפתח תקווה" של לימור נחמיאס נכתב כמהתלה. "ליל הברווזים" של שירז אפיק העמיד במרכזו אישה פסיכופתית, שגם היא אגב פסיכולוגית ילדים – בלי קשר, ככל הנראה, לפסיכולוגית הילדים המפורסמת ביותר במדינה – ולילדינו יש סיבה מצוינת לדאגה.
ב"ליל הברווזים", אפיק הקפידה לתעתע בקוראים ולחשוף מידע חיוני בהדרגה, בשלבים ובזהירות. מעוז, לעומת זאת, מתנפלת עלינו מיד עם כל מה שאפשר לדעת על הדמויות. פרקים קצרים ואינטנסיביים מציעים מעין סריקת מוח בלייב של הדמויות, ונוטים "לפסכלג" אותן (המצאה לשונית של מעוז) עד דק. הכל נאמר במלואו, הכל מפורש ושקוף עד הפרט האחרון, ואין שום סאבטקסט. התוצאה עדיין אפקטיבית, אבל לא בהכרח אסקפיסטית. אם זה העולם שבו אנו חיים, אולי באמת הגיע הזמן לעצור אותו ולרדת.
