מכל צמדי המילים שבעולם, את "כוננות ספיגה" אני מתעב במיוחד. ייתכן שיש עמים אחרים שמסוגלים לחיות טוב יותר עם המצב הזה. תערובת גדושה של ציפייה, חשש עמוק וגירוי אינסופי לגרד את הפצע.
בישראל, מסיבות שמישהו ייאלץ לחקור, המצב הזה גורם לתשוקה גלויה שמשהו כבר יבוא מכיוון איראן. קטן או גדול, מה זה משנה. המדינה נתקפת "טיקים" עצבניים, שמתבטאים ביציאות של הומור מוזר ביותר וצורך עמוק להתעדכן בכותרות בכל עשר דקות גג. אם איראן משהה את תגובתה, היא כנראה יודעת עלינו משהו. אם היא לא תגיב לעולם, אז היא הרבה יותר נבונה ממה שהעלינו על הדעת.
האמת הפשוטה היא שקשה מאוד לכתוב ביום שלישי של שבוע כזה. ייתכן שזה חסר טעם. בימים הספורים שבין כתיבת מילים אלה לבין פרסומן בעיתון כל תמונת העולם עשויה להשתנות מא' ועד ת', לטוב או לרע. מצד שני, יש גם סיכוי סביר ביותר שהמצב הבלתי נסבל הזה, כוננות ספיגה – צמד מילים שנולד ככל הנראה במוחו של אדם שיודע משהו על ביטחון ומשהו על מוצרי היגיינה למבוגרים – יימשך כמות שהוא.
בינתיים, נאמר משהו על שמחה. זאת שיהודים נוהגים למעט בה משנכנס חודש אב: שמחתי לשמוע על הפצצה ששמה קץ לחייו של איסמעיל הנייה. אבל על המדליה של פיטר פלצ'יק שמחתי יותר.
חיסולם של מרצחים הוא דבר משמח, כי העולם הוא מקום טוב יותר בלעדיהם. כשאני אומר "עולם טוב יותר" אני בדרך כלל מתכוון ל"טוב יותר לגדל בו ילדים". כי זאת המשמעות העיקרית בעיניי של "טוב יותר".
ובדיוק בשל כך על המדליה של פלצ'יק שמחתי יותר. כי השמחה על אחריתו של רשע היא שמחה קצרת טווח. השמחה על הישגים והצטיינות היא שמחת החיים עצמם. ומכיוון שכבר זכיתי לראות את פלצ'יק משוחח עם בני נוער, וראיתי מה קורה בתוך דקות לאופן שבו הצעירים האלה מחזיקים את הגוף שלהם על הכיסאות, אני יודע כמה המדליה הזאת חשובה.
שמחתי לשמוע שהנייה איננו, אבל שמחתי הרבה יותר על כל אחת מהמדליות. של רז וענבל ותום ושרון וארטיום ופיטר, שהם מודלים מופלאים לצעירים ישראלים. זכיתי לבשר על אחת המדליות לחבורת ישראלים שפגשתי בחו"ל, אנשים שאני בכלל לא מכיר, ואיזה כיף היה לראות אותם קופצים משמחה.
אבל שמחנו הרבה־הרבה יותר על כל פדויי השבי שחזרו עד היום מעזה לביתם, או למשכנם הזמני. ואפשר ללמוד משהו משמחה. מהצליל שלה, מהעומק וממשך "חיי המדף" של שמחות שונות.
אחריתו של רשע היא אמצעי, ולא מטרה. לכן אין טעם להתמקד בה או לחגוג אותה, אלא את המטרות שאפשר להגשים עכשיו, משעה שהבמה פנויה מנוכחותו הרצחנית. אילו סופו של מנוול היה מטרה בפני עצמה – בעולם המושגים היהודי, נניח – מגילת אסתר היתה מסתיימת מן הסתם ברגע שבו תולים את המן על עץ גבוה.
אבל המגילה נמשכת ונמשכת הרבה אחרי הקתרזיס הרעשני והרגעי הזה. ולא בגלל עריכה רשלנית (כמו שחשבתי בנעוריי…), אלא כי מי שכתב (או כתבה?) את המגילה הבין שמנוולים תמיד יהיו בשפע. המן אחד מסתלק, וכבר כמה חדשים עומדים בתור. אבל השמחה האמיתית, זאת שכולנו מקווים שלא תתמעט, היא נחלתה של חברה שיודעת לאן פניה ומה היא רוצה.
אגב, במקרה של הסיפור הישן ההוא – שגם בו היו ארגוני פרוקסי איראניים, כסף, רצח וכבוד – היעדים היו ברורים. צריך לכתוב את הסיפור ולדאוג שלא יישכח (המגילה). ליצור יחסי קרבה בין אנשים (משלוחי מנות), ומה שהרמב"ם ראה בו את המרכיב החשוב ביותר – מתנות לאביונים. לכן המגילה נמשכת הרבה אחרי התלייה. ולכן שמחת פורים הצליחה להחזיק דורות על גבי דורות.
כשחיסול עומד בפני עצמו, לא כחלק מיעד, מתוכנית מדינית או מחזון רחבים יותר, מה הפלא שהמנה השנייה, מייד אחרי הבקלאווה, היא "כוננות ספיגה"?
אני מביט במאבק סביב גיוס החרדים, ולא יכול שלא להיזכר ביחזקאל (שם בדוי, כמובן), שהיה איתנו בפלוגה. באותם ימים השירות בנח"ל היה מסלול מכשולים ארוך ומוזר, ורק אחרי 20 חודשים בערך נחשבנו לנח"ל מוצנח.
הגענו לבסיס בבית סאחור, ושם החליפו לנו את הנעליים השחורות לאדומות, היו אימונים מפרכים, קורס צניחה ומסע כומתה, ואני לא חושב שמישהו בעולם הסתובב עם הכומתה האדומה שלו כמו שנח"לאים נשאו אותה על ראשם. היוקרה והדאווין התבשלו לאט ונקנו במאמץ, ואם מישהו היה מציע לנו להוסיף גם נוצת טווס צבעונית על הכומתה, זה לא היה נראה מוגזם בעינינו.
חוץ מיחזקאל. בעיניו זה נראה מוגזם לגמרי. בכל פעם שהיינו יוצאים לחופשה, בנעליים מצוחצחות וכל הג'אז הזה, כבר בהסעה הוא היה מתחיל להתארגן בחשאי. את הנעליים הוא חלץ וקבר במעמקי הצ'ימידן. כך עשה עם הכומתה, וגם עם הנשק. במקום הנעליים האדומות, שכולנו עפנו עליהן כל כך, יחזקאל היה ממהר לנעול את נעלי הבית הצמריריות והחומות שלו. נעליים מגוחכות מדגם "קיפי", שהיו קצת גדולות עליו, מה שגרם לריצ'רץ' לרחף בתנועה מרושלת.
כדי להשלים את התמונה הוא הרים את המכנסיים אל קו החזה, על הראש הניח מין כובע אידיוטי ולבן, ועד שירדנו מההסעה והתקדמנו כל אחד לעבר תחנת האוטובוס שלו, יחזקאל כבר נראה כמו אזרח עובד צה"ל בתפקיד זניח. או כמו שקראנו לזה באותם ימים "סמחח"מ עבש"ש" – כלומר, סגן מפקד חצי חוליה מצומצמת, עורפית, בשעת שלום.
יחזקאל הרג אותי עם המנהג הזה שלו. למותר לציין שהוא היה חייל מעולה. לא שהיה לו קל, אבל הוא נתן את הנשמה באימונים, התנדב לכל משימה והיה הבחור הכי אהוב על כולנו. למה אתה עושה את זה? למה אתה מתחפש לג'ובניק במילואים? יש לך את כל הסיבות בעולם להיות גאה! אתה לוחם בגדוד 50!
בפעם היחידה שיחזקאל הסכים לדבר, עמדו דמעות בעיניו. "הם לא יבינו את זה בחיים", הוא אמר לי. "אולי אתה תבין. בשכונה שלי להיות לוחם זה לא כבוד – זה חציית קווים. אצלנו כולם שבוע-שבוע. טבחים. נהגי בוס. מש"קי ממטרות. אם אני חוזר עם מדים של צנחן, זה בכלל בגידה. הצטרפתי לממסד. מפא"יניק. ועוד עם סמל הנח"ל! אמא שלי לא תוכל להראות את הפנים שלה בשוק…". הסיפור שיתק אותי. לא יכולתי להאמין שזה המצב בשכונה במרכז הארץ, אבל יחזקאל דיבר אמת.
אני מספר זאת כעת, תמונה ישראלית משנות ה־80, ועדיין לא מאמין שהייתי עד למציאות שנשמעת כאילו לקוחה מעולם אחר. וכל מה שאני יכול לומר לעשרות הבחורים החרדים האמיצים שכן הגיעו השבוע ללשכות הגיוס, הוא שהעתיד בצד שלכם. דברים משתנים. גם בחברות סגורות הרמטית. אני מניח שאתם יודעים זאת. עובדה שהגעתם. אבל היה לי חשוב לומר שגם אנחנו רואים את זה. בהערכה ובאהבה רבה.
איני מכיר את יוחאי אורלן, אבל אני כבר מחבק אותו. כך הוא כתב השבוע:
"אילו היה כאן רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הוא היה אומר אולי כך: השנה היה לנו תשעה באב בשמחת תורה. מן הדין שיהיה לנו שמחת תורה בתשעה באב".
אמן.
