רצה הגורל, ובשני הביקורים האחרונים של מונטנה טאקר בארץ הזדמן לנו לשוחח. בכל אחת מהשיחות, הזמרת, השחקנית ומשפיענית הרשת היהודייה־אמריקאית סיפרה על פרויקט חדש שהיא משתתפת בו במסגרת פעילות ההסברה הבינלאומית שלה, לטובת ישראל. את הפעילות הזו משתפת טאקר עם יותר מ־15 מיליון עוקביה ברשתות החברתיות.
בביקורה הקודם צילמה טאקר קליפ הסברה בשטח שבו התקיימה מסיבת הנובה והופיעה בכיכר החטופים, ובשבוע שעבר היא השיקה במוזיאון הסובלנות בירושלים את הסרט התיעודי החדש “הילדים של 7 באוקטובר". הסרט, שהיא מובילה כמראיינת ושביים אסף בקר, עומד לעלות בחודש הבא בבתי הקולנוע ולהיות מוצג גם ברשתות החברתיות.
“זה סרט כל כך מרגש. במהלך הצפייה בהקרנת הבכורה אני חושבת שרוב הזמן פשוט בכיתי, לא יכולתי לעצור את הדמעות", היא מספרת. “גם תהליך העבודה על הסרט היה אמוציונלי ועוצמתי. אני חושבת שהסרט מייצג בדיוק את מה שהילדים שמשתתפים בו עוברים, את התהליך הקשה מאז 7 באוקטובר מנקודת המבט שלהם. זה משהו שפחות עסקו בו עד כה בסרטים תיעודיים שקשורים למלחמה".
לזכור שהם ילדים
הסרט חושף את סיפוריהם האישיים של כמה מהילדים שהיו בחזית התופת בשבת הארורה. ביניהם, איתן יהלומי (13) מניר עוז, שנחטף לבדו והיה בשבי חמאס, ואביו אוהד יהלומי עדיין מוחזק בעזה; רותם מתיאס (16) מחולית, שניצל מירי המחבלים כשהסתתר מתחת לגופת אמו שחר ז"ל. גם אביו שלומי ז"ל נרצח; יעל עידן (11) מנחל עוז, שמחבלים רצחו את אחותה מעיין ז"ל ואז שידרו בפייסבוק את ההשתלטות על בית המשפחה, עד שחטפו את אביה צחי לעזה, שם הוא נמצא עד היום; אלה שני (14) מבארי, ששרדה בממ"ד עם אמה ואחיה, כשאביה יצחק ז"ל נרצח בעליית הגג של ביתו.
“לילדים יש מקום חם בליבי", אומרת טאקר. “עד שצילמנו את הפרויקט הזה היה לי ניסיון בצילומי סרטונים לטיקטוק ולאינסטגרם עם ילדים, בעיקר סרטוני ריקודים. ובדרך כלל, התכנים שאני מעלה לרשתות מציגים כיף ושמחה. אבל הצילומים לסרט היו הכל חוץ מלשמוח ולצהול, ואני אסירת תודה לילדים ולמשפחותיהם שנתנו לי את הזכות להיות זו שתראיין אותם ותשוחח איתם. בדיעבד התברר לי שהרבה מהילדים לא רצו להתראיין או לדבר על מה שעבר עליהם, ואני לא יכולה לתאר לך במילים כמה התרגשתי לדעת שהם סמכו עליי להיות זו שהם ירגישו בנוח לחלוק איתה את הסיפורים שלהם".
איך ניגשת לראיין את הילדים, במצבם העדין?
“הייתה לנו פסיכולוגית על הסט שווידאה שהילדים בסדר, וכמובן גם ההורים של הילדים היו נוכחים על הסט כדי לוודא שהריאיונות עוברים בצורה שהילדים חשים בנוח איתה. שמתי לעצמי כלל, לסיים כל ריאיון במשהו כיפי, כדי להעלות לילדים חיוך בתוך כל הקושי שהם עוברים. אז למשל, עם רותם מתיאס שרתי קריוקי, עם יעל יהלומי צילמתי טיקטוק. רציתי שהילדים ירגישו בנוח, ושהם, בעצם כולנו, נזכור שהם ילדים. זה מה שהם אמורים ואוהבים לעשות: לצלם טיקטוק, לבלות עם חברים, לשיר ולשמוח. הם ילדים נורמליים שנקלעו לסיטואציה נוראית. אני מתחברת לזה כי סבא וסבתא שלי הם ניצולי שואה. כשסבתא שלי הייתה בת 13, היא נשלחה לאושוויץ, ואני יודעת מהסיפורים שלה על ההרגשה שגוזלים לך את הנעורים".
במה שונה בעינייך פרספקטיבה של ילד על המלחמה מפרספקטיבה של בוגר?
“ילדים הם כל כך טהורים ותמימים, ואני חושבת שלכן הקול שלהם חסר בכל סיפור המלחמה. לכל אחד יש דעות על המלחמה, על פוליטיקה וכו’, אבל לילדים יש רק העדות הכנה והאמיתית למה שהם חוו, ובזה גם עוסק הסרט. הסרט הזה לא עוסק בקונפליקטים במזרח התיכון והוא לא עוסק בפוליטיקה, אלא הוא רק מציג את העדויות של הילדים על מה שהם חוו באותו יום נורא. לראות את זה דרך העיניים שלהם זה שובר לב. אני חושבת שבחדשות בעולם מדברים על מה קורה לילדים בעזה, שזה נושא שחשוב לדבר עליו, אבל אין אזכור למה שקורה לילדים בישראל, וחשוב שהעולם ישמע את הסיפור שלהם".
כמה פעמים בכית במהלך הצילומים?
“אומייגאד, הרבה־הרבה פעמים. בכיתי גם בכל פעם שצפיתי בסצינות בחדר העריכה. אני חושבת שבהקרנת הבכורה בכיתי עוד לפני שהיא התחילה, אפילו כשהנשיא יצחק הרצוג נאם בכיתי. אני חושבת שכל מי שיצפה בסרט יבכה. אם אתה צופה בו ולא בוכה, אתה צריך לשאול את עצמך מה לא בסדר אצלך".
מהו המסר שהסרט מעביר?
“אני חושבת שמאז 7 באוקטובר יש כל כך הרבה דיסאינפורמציה וכל כך הרבה תעמולה נגד ישראל. אנשים בעולם לא מבינים עד היום מה בדיוק קרה באותה שבת. לא מאמינים שב־6 באוקטובר החיים בעוטף עזה היו שלווים יחסית, וב־7 באוקטובר מחבלי חמאס באו לפסטיבל מוזיקה ואהבה ורצחו בו אנשים, אנסו, חטפו, ועשו את זה גם בבתים של אנשים בעוטף. אנשים שוכחים את זה, וחשוב להזכיר להם. הסרט מעביר זאת דרך עיניהם של ילדים, לא מעיניהם של פוליטיקאים או אנשי צבא. כשפרסמתי את הטריילר ברשתות החברתיות שלי ראיתי שיש כבר עניין בינלאומי בסרט, ואני משוכנעת שכשהעולם יצפה בו זה יחולל שינוי. יותר אנשים יהיו מודעים למה שקרה ב־7 באוקטובר".
האנשים הכי חזקים
טאקר (31), ילידת פלורידה, העלתה לאורך השנים לא מעט סרטוני טיקטוק ויראליים שעסקו בהעלאת המודעות לנושא השואה ויצאו נגד האנטישמיות הגואה בעולם. מאז 7 באוקטובר היא מגויסת למען ההסברה הישראלית, בתקופה שהיא מגדירה כ"משנת חיים". “כשהתחלתי לשתף סרטונים לטובת ישראל מ־7 באוקטובר, לא שיערתי שזה ישתלט על חיי ככה ויהפוך לעיסוק העיקרי שלי. אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר כרגע, זה מאוד בוער בי", היא מודה. “אני אסירת תודה על כך שיש לי פלטפורמות משפיעות ברשתות החברתיות מהריקודים, מהמשחק ומהשירה, אבל אני מרגישה שכל הפופולריות ברשתות רק הכינה אותי לרגע הזה, שאשתמש בכוח שיש לי ברשתות כדי לעזור לישראל, ואני עושה כל מה שאני יכולה".
כששוחחנו לפני חצי שנה סיפרת לי שאת חווה ברשתות תגובות אנטישמיות ואיומים עקב תמיכתך בישראל. מאז נראה שהאנטישמיות בעולם רק התגברה.
“כן, בכל יום אני מקבלת איומים ותגובות שנאה, אבל אני חושבת שבמקום להסתכל על השליליות שבדבר, צריך להתמקד בדברים החיוביים, כלומר, בתגובות האוהדות הרבות שאני מקבלת מישראלים, מיהודים ומאנשים מכל רחבי העולם. זה מחמם את ליבי ונותן לי כוח להמשיך. כשאני מקבלת הודעות תודה ממשפחות חטופים, ממשפחות שכולות ומשורדי הטבח, אני מרגישה מבורכת, מרגישה שיש ערך למה שאני עושה. וזה גובר על כל תגובה שלילית. אני מרגישה מוזר כשאנשים בישראל מודים לי כי ההסברה היא הדבר היחיד שאני יכולה לעשות למען ישראל כרגע, ואני חושבת שכל אחד בעולם צריך לעשות את זה. אני לא יותר מיוחדת מאחרים".
מה נותן לך את הכוח הנפשי לפגוש הרבה אנשים שעברו זוועות?
“אני חושבת שהאנשים עצמם נותנים לי את הכוח הזה. אם האנשים האלה עברו את הדברים הכי קשים שאפשר לדמיין, והם מרימים את הראש וממשיכים הלאה, וכמוהם חיילי צה"ל שמצליחים להילחם אחרי שאיבדו חברים, אז לי ולאף אחד אין תירוץ לא לשמוע את הסיפורים שלהם. האנשים האלה הם ההשראה שלי".
משהו בתפיסה שלך את ישראל השתנה בשנה החולפת?
“הפעם הראשונה שביקרתי בישראל הייתה לפני 11 שנים, ביום הולדתי, ומאז לא חזרתי עד 7 באוקטובר. לא מסיבה מסוימת, פשוט החיים לא לקחו אותי לפה. מאז 7 באוקטובר הייתי פה כבר ארבע פעמים, ואני צפויה לחזור בינואר ועוד כמה פעמים בשנה הבאה. אמא שלי צריכה לגרור אותי מישראל הביתה, לארצות הברית, כי אני רוצה להישאר פה כמה שיותר. אני אוהבת להיות בישראל, גם בתקופה כל כך מתוחה ומטורפת כמו זו".
איך את מסכמת את הביקור הנוכחי שלך?
“זה ביקור מאוד אינטנסיבי. מלבד הקרנת הסרט התיעודי, צילמתי שני קליפים: האחד נועד להעלות את המודעות הבינלאומית לשחרור החטופים, והשני קורא לאחדות בין האזרחים האיראנים ובין האזרחים הישראלים".
מה תרצי לומר לסיום?
“אני מרגישה שהישראלים חושבים לפעמים שאין להם מספיק תמיכה בינלאומית, וחשוב לי שהם ידעו שיש להם יותר תמיכה ממה שהם חושבים. ועוד דבר: ישראל היא מדינה כל כך קטנה, והישראלים הם האנשים הכי חזקים שפגשתי. הם לא מוותרים ולא יוותרו, וגם זה מעורר בי השראה. אני בטוחה שהישראלים יעברו את התקופה הקשה הזו כמו שתמיד הם מצליחים לשרוד, ויהיו חזקים יותר"
