מועד ב' למבחן שישראל נכשלה בו בעבר: לאן הולכים מכאן

חידוש המלחמה בעזה מעלה חששות כבדים בקרב בני משפחות החטופים ובקרב חלק מהציבור הרחב. השאלות הכבדות של המלחמה ממשיכות ללוות אותנו, וביתר שאת בפעם הזו: מה התוכנית המדינית בעזה? האם אפשר להשיג את שתי מטרות המלחמה הסותרות "בו-זמנית", כמו שאמר מפקד פיקוד הדרום? או שיש מטרה אחת בעדיפות גבוהה יותר, ואי אפשר להשיג את שתיהן? האם הלחץ הצבאי משפר את הסיכוי להחזרת החטופים או שמא הוא רק מסכן אותם ומביא למותם? והשאלה הכי חשובה עכשיו, לאן כל זה מוביל? אנו נכנסים למלחמה חדשה עם שם חדש ושאלה ישנה – מה מצב הסיום, מה האפשרויות ומה עדיף לישראל?

נתחיל לנתח את המצב דרך העיסוק הדחוף ביותר והמטריד ביותר את משפחות החטופים – הלחץ הצבאי. אכן, על פי תחקיר הניו יורק טיימס, כ-40 חטופים שנשבו בחיים מתו במהלך המלחמה. זאת ועוד, יש הטוענים כי חמאס היה מוכן לשחרר את כל החטופים ללא לחץ צבאי כבר בתחילת המלחמה, ודווקא הלחץ הצבאי הוא שעיכב את עסקת החטופים, וכמוהו ההחלטה לשוב ללחימה באותו יום שישי, היום האחרון של עסקת החטופים הראשונה.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן 

יש הטוענים שבימיה הראשונים של המלחמה חמאס היה מוכן למשא ומתן שיביא להחזרת החטופים בתמורה לכך שהמלחמה תיעצר. אבל מכיוון שארגון הטרור לא ביטא זאת בהצעה הרשמית שהעביר למתווכות, כל מי שטוען כי מעולם לא הייתה עסקה של "כולם תמורת כולם" על השולחן צודק. וכל מי שטוען שהיה אפשר להשיג עסקה של "כולם תמורת כולם" בתחילת המלחמה צודק גם הוא. אבל יש לזכור כי לפני התמרון הקרקעי היו דרישות חמאס רחבות ביותר: הפסקת המלחמה, שחרור מסיבי של אסירים, הסרת המצור מעל עזה, החזרת תנאי האסירים למצב שקדם לרפורמת השר איתמר בן גביר והבטחת הסטטוס קוו בהר הבית.

הסכמה להפסקת המלחמה ללא תמרון וקבלת כל תנאי חמאס הנ"ל, לאחר ההשפלה והטבח של 7 באוקטובר, משמעותן אי-השגת אף אחת ממטרות המלחמה – ולפיכך זו תבוסה ישראלית מלאה, תבוסה המעידה על חולשה היסטורית ומזמנת התקפות נוספות. מאז הקמתה לא הייתה ישראל חלשה כמו בשלושת הימים שלאחר טבח שמחת תורה. לפיכך אפשר להניח שגם אם הייתה ישראל מסכימה מיד לכל תנאי, ארגון הטרור העזתי היה מעלה תנאים נוספים (כזכור, לא הייתה הצעה קונקרטית והדיון הזה תיאורטי).

ההחלטה שלא להסכים לתבוסה הזאת העמידה את ישראל בפני הדילמה, וזהו גם המתח המרכזי שמלווה אותנו עד היום. ממשלת ישראל נדרשת לבצע שתי משימות בעת ובעונה אחת: להחזיר את ההרתעה על ידי הבסת חמאס וגביית מחיר חסר תקדים מעזה – ובמקביל להחזיר את החטופים.

יש מי שתיאר זאת "צומת T", שבו אפשר לפנות רק לאחד משני הכיוונים: או לחץ צבאי או החזרת החטופים. זה אולי נכון עובדתית, אך זה שגוי מבחינה אסטרטגית. אסטרטגיה היא אומנות האיזון הנכון בין מגמות סותרות. לשון אחר, זו אומנות ה"גם וגם". ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע את התמרון הקרקעי, אשר יכול להשיג נכסים קרקעיים ולפרק את גדודי חמאס, מתוך הנחה שמצב זה ישפר את עמדת ישראל ויביא להקטנת המחירים שישולמו לארגון הטרור במו"מ עתידי.

צבירת נכסי מו"מ דרך תמרון ולחץ צבאי הוכחה כמועילה עת הושגה העסקה הראשונה, במחירים קטנים ביותר באופן יחסי. מאוחר יותר, במסגרת התמרון הנרחב, השיג צה"ל נכסים אדירי חשיבות – נכסים שהיה אפשר להמירם תמורת הסכם חטופים טוב יותר. אילו הייתה ישראל מצליחה לעשות זאת, לא היה ספק בציבור כי העסקה הושגה בעקבות הלחץ הצבאי.

הבעיה הייתה שהתאהבנו באחיזה בקלפי המיקוח – במקום לסחור בהם. לא הסכמנו להמיר את ההישג הקרקעי בהישג אסטרטגי. זה היה או בשל תפיסה אידיאולוגית או בשל היתרון הטקטי ששטחים אלו מקנים – למשל ציר פילדלפי, שהנוכחות הישראלית בו מכאיבה מאוד גם למצרים וגם לחמאס, הפך ל"סלע קיומנו" ולא הסכמנו עד כה להמירו למול השלמת שלב ב' של העסקה הנוכחית. כך גם באשר לציר נצרים, אשר ההתעקשות על הבידוק בו עיכבה את מימוש העסקה. 

לסיכום, לחץ צבאי לא נועד לשחרר חטופים באופן ישיר – למעט הזדמנויות למבצעי חילוץ, שעליהן אי אפשר לבנות, ובפרט שכיום, לאחר ששמענו את שורדי השבי, ברור עוד יותר כי הן מציבות סיכון גדול יותר מאשר הזדמנות. אפשר לקבוע בפשטות כי בהיבט ההשפעה על חמאס, הלחץ המבצעי עדיף מהיעדרו. במילים אחרות, הקלת הלחץ מעל ארגון הטרור העזתי לא תשכנע אותו להתפשר, נהפוך הוא. אבל חשוב לזכור שאם אנו מעדיפים את שחרור החטופים כמטרת המלחמה העליונה, אז תכלית הלחץ המבצעי היא השגת עסקה טובה לשחרורם. מהלך צבאי נרחב להשמדת חמאס הוא מבצע מסוג אחר לגמרי, והוא נראה אחרת. על פי ההצהרות השונות, ברגעים אלה מפעיל צה"ל לחץ צבאי לשם המטרה הראשונה ונשאלת השאלה: מה אם ארגון הטרור לא יתקפל? האם נדרש להשלים את המהלך באופן אגרסיבי יותר? להערכתי, זה המצב הריאלי יותר כרגע.

אז מה כן? מה אפשר לעשות ברצועת עזה, אם אנו רוצים להשיג את שתי מטרות המלחמה? התשובה היא שהחל מהיום הראשון למלחמה היו רק שלוש חלופות למצב הסיום של המלחמה:

• ממשל צבאי
• השארת שלטון חמאס מוחלש ומורתע
• שלטון אזרחי חלופי לחמאס, והשארת האחריות הביטחונית בידי ישראל 

עם אישור התוכניות למבצע, ובמהלך השנה וחצי הראשונות של המלחמה, קבעה ממשלת ישראל כי לא יהיה ממשל צבאי. שר הביטחון לשעבר יואב גלנט התעקש על כך, וכנראה גם הרמטכ"ל אז הרצי הלוי. ממשלת ישראל קבעה כי בשום אופן אין לקבל את הישארות חמאס כריבון ברצועה. לפיכך, בחלק הראשון של המלחמה (עד לאחרונה), הקביעה הייתה שנדרש מנגנון של שלטון אזרחי חלופי.

כל מי שמכיר את חמאס מבין שאי אפשר להעלימו מעל פני האדמה. תנועת האחים המוסלמים לא תיעלם בעזה כשם שהיא לא נעלמה באזור יהודה ושומרון, במצרים, בסוריה, בטורקיה, בירדן וגם בישראל. העלמתה היא מטרה לא ריאלית, ולכן מלכתחילה היה ברור כי מתחת לשלטון האזרחי החלופי יישארו כיסים של חמאס בפרט ושל תנועת האחים המוסלמים בכלל בעזה. המענה למצב זה היה שימור האחריות הביטחונית הגוברת בידי ישראל, הכשרת כוח ביטחון פלסטיני לאכיפת החוק והסדר ועצירת הכספים לארגון הטרור. כיום מתנגדי מצב זה מכנים אותו "מודל חיזבאללה", ויש אף מי שטוענים כי מצב זה חמור יותר מהמצב שבו חמאס נשאר מוחלש ומורתע ברצועה.

איך הגענו למצב עגום זה, שבו כל שלוש החלופות רעות? את זאת תחקור ועדת החקירה שתבחן את ניהול המלחמה, ועדה שיש להקים. מה שחשוב כרגע הוא לנתח את החלופות בראי המציאות הנוכחית, ולבחור באפשרות הכי פחות רעה בהתבוננות צופה פני עתיד.

1. ממשל צבאי: זה הפתרון היעיל ביותר מבחינה צבאית לשם השמדת חמאס. חסרונותיו הגדולים הם הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ועלותו הכלכלית במשמעותה הרחבה למשק הישראלי. מבחינה צבאית, אף שמסובך מאוד לכבוש ו"לגרוס" את כל הרצועה, זה אפשרי. הדבר מתבצע באמצעות שלב קצר של תמרון מסיבי של כמה אוגדות. לאחר השגת שליטה מלאה בשטח, מחלקים את הרצועה לגזרות שליטה חטיבתיות, ממנים מושלים צבאיים ומעמידים מנגנון המאפשר ניהול אדמיניסטרטיבי של הרצועה באמצעות קבלנים מקומיים. זה אפשרי בהחלט, וישראל עשתה זאת בעבר, כך שהדבר אינו בבחינת תקדים.
   

   
   

   
   
   אך לשליטה הצבאית בשטח יש מחירים שצריכים לעלות לדיון בשיח הציבורי. האתגרים מתחילים ביום שאחרי השלטת השלטון הצבאי: החזקת ההגנה על כל השטח דורשת סד"כ גדול, והוא יבוא על חשבון כוחות באיו"ש ועל חשבון כוחות בגבול הצפון – מה שיגרום לירידה בתחושת הביטחון וככל הנראה גם יגרור עלייה בפיגועים. היקף המילואים הנדרש למשימה זו יפגע במשק ויגביר את העומס על חיילי המילואים באופן שמסכן את התייצבותם – בעיקר כי מדובר במשימות שגרה ושיטור, משימות נעדרות הוד והדר של גבורה. מניסיוני כמפקד חטיבה ואוגדת מילואים, אלו משימות שמילואימניקים יתלהבו פחות למממש (בוודאי אם הן נתונות במחלוקת פוליטית).
   הלגיטימציה הבין-לאומית תשפיע לרעה על יחסי הסחר של ישראל, באופן שיקרין לרעה על הכלכלה הישראלית. מדינות רבות (למעט ארה"ב) עלולות לראות בכיבוש מחדש של הרצועה אקט לא חוקי, לא מידתי וכזה הנוגד את הערכים שלהם. הן יראו בו מימוש החזון של שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית, גם אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יאמר אחרת. ייתכן מאוד שהמאבק נגד ישראל, וגלי האנטישמיות שיבואו בעקבותיו, יתגברו. אם יתממשו תחזיות פסימיות אלו, ברור לכול כי אותה מציאות לא תיראה כ"אקו-סיסטם" הרצוי עבור אומת ההייטק.

   
   

2. חמאס מוחלש ומורתע: כדי להגיע ליעד זה, מטילים מצור על הרצועה, שנתונה לשליטת חמאס, לא מאפשרים את שיקומה, לא מאפשרים מסחר ופועלים להעמקת הטריז שבין האוכלוסייה ובין ארגון הטרור העממי. רעיון זה, שלא היה אפשרי בתקופת ממשל ביידן, אפשרי מאוד בתקופה הנוכחית. לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ אין בעיה לגבות את ישראל בעודה מטילה הגבלות על הכנסת הסיוע ההומניטרי.
   חמאס יראה במציאות זו ניצחון. הוא עמד באתגר הגדול של המלחמה עם ישראל, הוא הביא לסילוקה מרצועת עזה, והוא מתמודד עם המצור על עזה – שאינו חדש לו. הוא יפעל להפניית הכעס העממי לעבר ישראל, ייתכן שבתהלוכות ענק, בהפגנות גדולות, ובעידוד הקמפיין הבין-לאומי נגד ישראל בטענה כי היא מבצעת פשעי מלחמה.
   ההשלכות של הקמפיין נגד ישראל עלולות לפגוע בכלכלת ישראל, אם כי במקרה זה מדובר בלחץ מופחת מהמקרה הראשון (של ממשל צבאי) משום שאין פה אלמנט של כיבוש. מציאות זו אינה דבר חדש לעולם, שכבר ממילא לאורך שנים מאשים את ישראל במצור על עזה, ואירופה עסוקה בעצמה ובמצוקתה.
   

   
   

   
   
   הבעיה העיקרית הנובעת ממצב זה היא שלמעשה מדובר בתבוסה צבאית ישראלית: בפעם הראשונה מדינת ישראל לא משיגה את מטרות המלחמה. החטופים לא הוחזרו וחמאס עומד על כנו. יש לכך משמעות אסטרטגית רחבה בהרבה מעזה – גם ידידתנו הגדולה ארה"ב עלולה לראות בכך סימן לחולשה, ובעולמו של טראמפ אין מקום לאומות חלשות ולמנהיגים חלשים (ע"ע זלנסקי בבית הלבן).
   ומה באשר להתשת חמאס והבאה להפלת שלטונו מבפנים? אם זה יקרה, זה יימשך זמן רב. על אף חוסר היכולת המוכר לחזות מהפכות פוליטיות, שליטת ארגון הטרור הסוני ברצועה תהיה ביד ברזל ובפרנויה מוחלטת. כל סימן קטן להתנגדות ייענה בחבל התלייה. המציאות האזרחית הקשה, שאולי גם תגיע לכלל משבר הומניטרי, תעודד הגירה בקרב מי שיוכלו להשיג אשרות למדינה ערבית כלשהי, אך הרוב העני וחסר הכוח של אזרחי עזה יוצג כקורבן תמים של מכונת המלחמה הישראלית, והתרומות יתחילו לזרום כמים – גם לחמאס. ראשונות התורמות תהיה קטר, שתבטיח כי פרויקט האחים המוסלמים שלה בעזה ימשיך לחיות.

   
   

3. "מודל חיזבאללה" – שלטון אזרחי חלופי תוך הישארות חמאס מתחת לפני השטח: היתרון הגדול של חלופה זו הוא היתרון הכלכלי: ארגון הטרור לא יחלק את הסיוע ההומניטרי ולפיכך לא יתעצם כלכלית. לאט-לאט יישחק גם מעמדו האזרחי מול אנשי הרצועה, ומבחינת ישראל מטרת המלחמה הזו הושגה. החיסרון הגדול הוא המשך הנוכחות של חמאס מתחת לפני השטח. יש שיטענו, בצדק, כי זה רק עניין של זמן עד שמנהיגיו יזרקו גם את השלטון האזרחי הזה מגגות הבתים, כפי שעשו ב-2007 לרשות הפלסטינית. חמאס ימשיך להתעצם, ומדינת ישראל לא העלימה את האיום.
   כל החסרונות האלה היו מוכרים כבר בתחילת המלחמה, עת הוחלט כי זה המודל הרצוי. הפתרון אז לבעיית נוכחות חמאס היה שימור האחריות הביטחונית בידי ישראל על הרצועה והמשך שחיקת יכולות ארגון הטרור ברצף מבצעים לאורך חודשים רבים עד להחלשתו המלאה. מענה שני היה כוחות לאכיפת החוק והסדר: הרעיון היה להוציא מרצועת עזה כוח בסדר גודל של כ-5,000 פלסטינים כשירים ללחימה, לאמן אותם בירדן במסגרת אימון אמריקנית ולהחזירם לרצועה כאנשי שיטור המקבלים שכר גבוה מאוד באופן יחסי מגורם שאינו חמאס. וכך, אולי, לאורך הרבה זמן, יישחק ארגון הטרור העזתי עד שיצטמצם לגודל ולאתגר שהוא מציב כיום באיו"ש. הוא לא ייעלם מעל פני האדמה.
   

   
   

   
   
   כזכור, מודל זה היה הבחירה של ממשלת ישראל בתחילת המלחמה. אך מאחר שלא היה דיון על הסמכות האזרחית החלופית לחמאס, הוא מעולם לא מומש. ההצעה המצרית וההצעה האמירותית הן הקרובות ביותר לאינטרס הישראלי, אך את שתיהן דחתה ירושלים. בשתי ההצעות יש קואליציה בין-לאומית של מדינות ערביות ומערביות האחראיות לשיקום הרצועה והפיקוח על המועצה האזרחית של עזה. בשתי ההצעות יש כוח אבטחה וחלוקת סיוע הומניטרי בידי גוף שאינו חמאס. בשתי ההצעות הרשות הפלסטינית לא מעורבת אלא רק מאשרת את המהלך (לא מתנגדת).
   ההבדל בין שתי ההצעות הוא שולי ועוסק במהות ובזהות של הגוף השולט בעזה: על פי ההצעה האמירותית, הכוח השולט ברצועה הוא שליט הממונה כסמכות עליונה. בהצעה המצרית מדובר בוועדה אזרחית של אנשים מעזה שאינם משתייכים לרשות הפלסטינית או לחמאס. לצערנו, ממשלת ישראל בחרה אפילו שלא לדון בהצעות אלו, שיכלו להיות בסיס למו"מ.

   
   

   
   
   (יש לציין כי המושג "מודל חיזבאללה" אינו מדויק, וההשוואה למצב בלבנון אינה עושה חסד עם האמת, אין זה המקום וקצרה היריעה מלהרחיב על ההבדל, והעדפתי להשתמש בתיאור הגנאי של אלו המבקרים את המצב הזה ומתנגדים לו.)

לסיכום, הלחץ הצבאי רלוונטי להחזרת חטופים רק בתנאי שבכל רגע נתון אנו מוכנים להפסיק אותו בתמורה לעסקה טובה. אין להפעיל את הלחץ הזה ללא תכלית מדינית. לחץ צבאי במתכונת של לחץ דינמי מתפתח, שאינו מעוגן בתוכנית אסטרטגית קוהרנטית, יביא למלחמה מדשדשת חסרת תוחלת. גם אם מפעילים לחץ צבאי, סדר העדיפות בין מטרות המלחמה צריך להיות ברור. בהקשר זה, לחץ צבאי שדוחף למו"מ להחזרת החטופים שונה מאוד מלחץ צבאי להשמדת חמאס.

כמו כן, לפני שמטילים את הלחץ הצבאי רצוי להחליט מה מצב הסיום הרצוי. כעת יש לנו מועד ב' למבחן שנכשלנו בו בעבר. הפעם צריך להחליט איזו אפשרות מהשלוש היא המסגרת המדינית שבתוכה פועל המעשה הצבאי. לכל תכלית מהשלוש יש צורה מבצעית אחרת המשיגה אותו, ולפיכך ההחלטה צריכה להיות לפני תחילת התמרון ולא במהלכו. ואגב, גם את זה למדנו מהסיבוב הקודם.

שלוש החלופות בעייתיות: מבחינה צבאית, ממשל צבאי עדיף. בראיית הביטחון הלאומי בתפיסה הרחבה (כלכלה, צבא, חברה, דיפלומטיה), מודל ממשלת הטכנוקרטים (המודל השלישי) עדיף. בכל מקרה, דומה כי המשך שלטון חמאס הוא האפשרות הגרועה ביותר, משמעו אי-השגת אחת ממטרות המלחמה – וממנו יש להימנע.

והכי חשוב, יש לבחון מה ההשלכות של כל אחד מהפתרונות הללו על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית. יש לדון בשאלה אם ממשל צבאי, שאכן מקנה יתרון צבאי ניכר, מצדיק את הסיכון העמוק של הכלכלה, של הביטחון בשאר חלקי הארץ (בדגש על איו"ש) ושל התשתית הערכית של החוסן החברתי של ישראל.

>>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)

מצאתם טעות לשון?