שגרת חיים פעילה ובריאה עשויה לשמש לא רק מגן מפני מחלות לב וסוכרת, אלא גם כלי עוצמתי במלחמה נגד דמנציה. כך עולה ממחקר חדש, שנחשב לאחד מהניסויים הקליניים הגדולים והמקיפים ביותר שנעשו בתחום עד כה, ופורסם בסוף השבוע בכתב העת הרפואי היוקרתי JAMA.
המחקר האמריקאי, שכונה POINTER, כלל 2,111 משתתפים בגילאי 60 עד 79 שנמצאו בסיכון גבוה לירידה קוגניטיבית ולדמנציה, בעיקר בגלל אורח חיים יושבני (כלומר כזה שממעט בפעילות גופנית), תזונה לקויה, היסטוריה משפחתית של ירידה בזיכרון או גורמי סיכון מטבוליים כמו יתר לחץ דם וכולסטרול גבוה. המשתתפים חולקו באקראי לשתי קבוצות: אחת קיבלה תוכנית מובנית שכללה פעילות גופנית קבועה, תזונה נבונה, אתגרים קוגניטיביים ומפגשים חברתיים תכופים. הקבוצה השנייה קיבלה הנחיות כלליות בלבד והמשתתפים פעלו בעצמם באופן חופשי.
הממצאים הראו ששתי הקבוצות הראו שיפור בתפקוד הקוגניטיבי, אבל הקבוצה המובנית הפגינה שיפור משמעותי יותר. השיפור השנתי במדד הקוגניטיבי הכללי הכולל זיכרון, תפקודים ניהוליים ומהירות עיבוד מידע עמד על 0.243 סטיית תקן בקבוצה המובנית, לעומת 0.213 בקבוצה החופשית – הבדל מובהק סטטיסטית.
היתרון הזה בלט במיוחד בקרב משתתפים עם תפקוד קוגניטיבי נמוך בתחילת המחקר, מה שמצביע על כך ששינויים באורח החיים יכולים להיות אפקטיביים גם כאשר הסימנים הראשונים לירידה בזיכרון כבר מופיעים. בנוסף, נמצא שהשפעת ההתערבות הייתה דומה גם אצל נשאי הגן APOE ε4, המקושר לסיכון מוגבר לאלצהיימר וגם אצל מי שאינם נשאים.
המחקר התמקד לא רק באימון הגופני עצמו, אלא באורח חיים כולל: המשתתפים בתוכנית המובנית קיבלו הכוונה לבצע פעילות אירובית 4 פעמים בשבוע, אימוני כוח פעמיים בשבוע, תרגילי גמישות, השתתפות באימוני מוח ממוחשבים שלוש פעמים בשבוע, ובדיקות רפואיות שגרתיות למעקב אחר מדדים כמו לחץ דם וכולסטרול. כדי לעודד תזונה מיטבית, המשתתפים קיבלו החזר כספי סמלי לרכישת אוכמניות, שמוכרות כפרי עם השפעה מיטיבה על תפקוד המוח.
על אף המאמץ הנדרש, שיעור ההיענות לקבוצות ההתערבות היה גבוה: 91% מהמשתתפים בקבוצת ההתערבות ו-95% מהמשתתפים בקבוצת הבקרה השלימו את השנתיים המלאות של המחקר. שיעור תופעות הלוואי החמורות היה דווקא נמוך יותר בקבוצת ההתערבות המובנית, ונמצא שהשתתפות פעילה תרמה גם לבריאות הכללית ולא רק לשיפור קוגניטיבי.
מחקר נלווה נוסף, שהוצג בכנס השנתי של האגודה הבין לאומית לאלצהיימר, מצא גם הוא עדויות לכך שפעילות גופנית פשוטה, כמו הליכה יומית, מסייעת לשמר יכולות קוגניטיביות. בניתוח נתונים של כ-3,000 קשישים עלה שאלה שהקפידו על הליכה יום יומית, גם אם לא על פי תוכנית מדויקת, שמרו על יכולות מנטליות טובות יותר, במיוחד באשר למהירות עיבוד ויכולת לבצע משימות מורכבות.
האפקט החיובי של הליכה ניכר במיוחד אצל אלה שיש להם נטייה גנטית למחלת האלצהיימר, בעיקר בקרב נשאי APOE ε4, מה שמחזק את ההנחה שפעילות גופנית מעודדת יצירת חלבונים במוח כמו BDNF, חלבון שתורם ליצירת תאי מוח חדשים וחיזוק הקשרים ביניהם.
החוקרים הדגישו שמדובר בצעד חשוב אך לא יחיד בדרך למניעת דמנציה. עם זאת, הם מדגישים שמדובר בהתערבות פשוטה יחסית, זמינה, בטוחה ואפשרית ליישום נרחב. בשונה מתרופות שניתנות רק בשלב מתקדם של המחלה, התערבויות התנהגותיות כאלה מתאימות גם לאנשים בריאים שמבקשים להגן על עצמם בהמשך החיים.
השלב הבא, לדברי החוקרים, הוא לבחון מהי כמות הפעילות המינימלית הדרושה לכל קבוצה באוכלוסייה, למשל, גברים לעומת נשים, צעירים לעומת מבוגרים מאוד, או אנשים בריאים לעומת בעלי רקע של סוכרת או יתר לחץ דם. המטרה: להתאים תוכניות התערבות מדויקות יותר שיביאו לתוצאות מיטביות.
על פי ההערכות, חיים כיום בישראל יותר מ-150 אלף חולי דמנציה. חלקם הגדול סובלים ממחלת אלצהיימר, שהיא הצורה השכיחה והקשה ביותר של דמנציה. המחלה מתבטאת בהצטברות חלבונים במוח, בטא עמילואיד וטאו, אשר הורסים בהדרגה את תאי העצב וגורמים להידרדרות בתפקודים הקוגניטיביים.
המנגנון האכזרי הזה מוביל לירידה מתמשכת ביכולת הזיכרון, הריכוז, השפה, הלמידה והביצוע של פעולות פשוטות. מחלת האלצהיימר נחשבת למחלה ניוונית חשוכת מרפא. קיימות תרופות שיכולות לעכב מעט את התקדמותה, אך לא ניתן לרפא אותה.
אבחון המחלה מתבצע לרוב על ידי נירולוגים, וכולל תחקור של ההיסטוריה הרפואית, תיאור הסימפטומים, מבדקים קוגניטיביים בעל פה ובכתב, בדיקות דם, הדמיה מוחית ולעיתים גם בדיקת נוזל שדרה הבודקת את רמות החלבונים האופייניים.
התסמינים של דמנציה מופיעים בשלבים, ומתפתחים בהדרגה: בשלב הראשון מופיעה ירידה בזיכרון לטווח קצר, נטייה לחזור על שאלות או אמירות, בלבול, קושי בשליפת שמות של אנשים או מקומות, ולעיתים שינויים במצב הרוח כמו חרדה או דיכאון. גם התמצאות מרחבית עלולה להיפגע, בעיקר בסביבות פחות מוכרות.
בהמשך, בשלב השני של המחלה, המצב מתדרדר: החולה כבר אינו מזהה חברים או בני משפחה, מתקשה לבצע פעולות יום יומיות כמו רחצה או צחצוח שיניים, ומופיעות תופעות של בלבול, דאגה, נדודי שינה והזיות. ההתנהלות היום יומית והחברתית מצטמצמת, והחולה מגלה פחות עניין בסביבה.
בשלב השלישי, המתקדם והסופני, נפגעים כלל התפקודים: החולה אינו מזהה אף אחד מבני משפחתו, אינו מבין מילים, ואינו מצליח לבצע פעולות בסיסיות כמו אכילה, לבוש או שליטה בסוגרים. גם תופעות התנהגותיות קשות עלולות להופיע, כמו חשדנות, מחשבות שווא והתקפי זעם.
