לפי השיח ברשתות ובערוצים ניתן היה לחשוב השבוע שיותר מ-800 חיילים הרוגים, לצד אזרחים מתים, חטופים, פצועים ועקורים, הם מעשי ידי ממשלת ישראל או מתנגדיה. כאילו אנחנו לא מצויים תחת התקפה של האויב הערבי, אלא נרצחים, ננטשים ונבגדים מבפנים.
ההמחשה המבהילה והמבחילה ביותר לכך ניתנה מפי אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, שעושה היום הכל להחרבת המפעל הציוני. אולמרט קבע ש"הבעיה האמיתית של מדינת ישראל, הכי גדולה, היא לא איראן, חיזבאללה או חמאס – היא האויב מבפנים". זה ש"יש סיבה לחשוש שהנאמנות שלו היא לרבנים שאמרו להם מה לעשות".
בהתאם לדרכו של אחד מגדולי המסיתים, אולמרט, לא פלא שלפני שבוע נתפסה חוליה, בראשות תת-אלוף במילואים, שירתה פצצות תאורה לעבר בית נתניהו בקיסריה, במבצע צבאי מתוכנן היטב. זו פעולת המשך לניסיונות קודמים מול בית רה"מ בירושלים, להשלכת לפידים לעבר שוטרים, להבערת מדורות על הכבישים ועוד מעשי פגיעה חבלנית הולכים וגוברים.
בד בבד, השבוע הועמד לדין מסית בשם בנימין שמיל, אחד מאלו שמנסים בשיטתיות להתיר את דמו, למעשה חיסולו של ראש הממשלה. הם מכנים את נתניהו "צורר", "שחייב לשלם על מות ילדים וילדות", מאשימים אותו בהארכת המלחמה, מות החיילים והאזרחים ו"הפקרת" החטופים, במכוון.
חלק מהאמירות מותרסות על ידי בני משפחות מרי נפש, שאפשר להבין מדוע יצאו מאיזון. אבל במקום שאלו יוצנעו, מתוך הבנה סלחנית, הן מלובות בעוצמה על ידי פוליטיקאים, קצינים בדימוס ועיתונאים. מהודהדות ומועצמות בערוצים מסוימים, במטרה לרסק את לגיטימיות השלטון.
לא פלא שהשבוע הגענו לשיסוי נגד הילדים של שר החוץ גדעון סער, בבית הספר שלהם בתל אביב. גם אין פלא שפוליטיקאים שלוקחים חלק בהסתה, כמו יאיר גולן, כינו את ההתקפה על בית ראש הממשלה "מעשה קונדס", ועיתונאים רבים המעיטו בחומרתה.
המסע לקרנות המזבח
מסכת הטירוף הזו מאפיינת בעיקר את יריבי הממשלה מהשמאל, אבל היא בהחלט לא חד-צדדית. אסור לשכוח שהיא צועדת בנתיב מסע ההתקפה של שלוחי נתניהו וסמוטריץ' נגד נפתלי בנט, איילת שקד וחבריהם בקדנציה הקודמת. מסכת שהובילה אפילו לפסיקת מנהיג מפלגת "הציונות הדתית" שאסור להכניס את בנט ושות' לבתי הכנסת.
בד בבד, שלוחי ראש הממשלה מנהלים מסע הסתה יומיומי כנגד צמרת מערכת הביטחון והיועצת המשפטית. שלא לדבר על ליבוי תיאוריות קונספירציה, שטוענות כי מה שהוביל להתקפת שמיני עצרת היה מעשה בגידה מכוון מצמרת הצבא והשב"כ.
לא שאין מה לבקר במערכת הביטחונית והמשפטית, יש ועוד איך, אבל במקום להנהיג ולטפל שלטונית בעובדי המדינה הבכירים, שלוחי נתניהו מכרסמים בבסיס תפקודה של הממלכה. בין היתר באמצעות ציוצי הבן של רוה"מ מגלות פלורידה.
חייבים גם להודות שההאשמות המוטרפות שמוטחות בנתניהו, כאילו הוא מאריך בכוונה את המלחמה כדי לשרוד פוליטית, מוזנות מגרעין של אמת. כי ברור במה עוסק רוה"מ באינטנסיביות תוך כדי המלחמה, עד כמה הוא חותר לשמר את הקריירה הפוליטית והאישית שלו. עד כמה פועל נתניהו אקטיבית כדי להתנער מהאחריות שלו ועל מנת להאשים אחרים.
כך, למשל, עצם העיסוק של שלוחי נתניהו בפרוטוקולים של 7 באוקטובר, לא משנה מה עשה מקורב כזה או אחר, הוא חלק מהמסע המגונה להימלטות מאחריות והיחלצות מהמסקנות הבלתי נמנעות לגבי כל מי שהוביל אותנו לאסון. ואל דאגה, יש אחריות ואשם לכולם בצמרת.
אותו הדבר במערכה שמתנהלת נגד היועצת המשפטית לממשלה. גלי בהרב-מיארה אכן תעתה ביער, היא חצתה כל קו ומידתיות והפכה למובילת אופוזיציה מובהקת לכל מעשי הממשלה, נכונים או פסולים. כך, במו ידיה הפך התפקוד שלה לבלתי אפשרי כיועצת לממשלה, ולכן עליה להתפטר או להיות מפוטרת. אבל מלחמת החורמה של ראשי הקואליציה נגדה נובעת מהרבה מניעים בזויים ואינטרסנטיים. במיוחד כאשר הם נאבקים בעמדות מוצדקות שלה, למשל בעניין הגיוס והמשך שיחוד החרדים, רק כי אלו מסכנות את קיום הקואליציה.
נכון שמי שהמציא ושכלל את שיטת שיחוד החרדים כדי לשלוט היו פוליטיקאים מהשמאל – משולמית אלוני ועד פרס ורבין – אבל המציאות השתנתה, וכל אדם שפוי מבין שהשיטה הנוכחית חייבת להיעלם מהעולם, בייחוד על רקע המלחמה והמצוקה בחיילים ובתקציבים. ומי שממשיך למשול באמצעות גורמים פוליטיים שלא מקריבים, ולכן אין להם זכות לשלוט בגורלנו הלאומי, מאבד את הלגיטימציה. מכאן, כל מהלך שנועד לשמר את הקואליציה ללא בחירות חדשות על בסיס שיחוד החרדים חותר תחת בסיס הלגיטימיות של השלטון ותורם למרמור ולעימות הפנימי.
למנוע החרבת הממלכה
מדכא להיווכח עד כמה עיתונאים מסוימים משני הצדדים עסוקים רוב זמנם בהתקפת היריבים הפנימיים והכפשתם. פרשנים בכירים מקדישים טורים שלמים, בכל שבוע, למלחמה מול האויב הפוליטי במקום לעסוק באתגרים ובביקורת עניינית. אפילו אם היא יכולה להיות מופנית כלפי הממשלה והצבא. מעבר לעובדה שהם שוברים שיאי שעמום, גם הם תורמים לשיסוע הממלכה.
בד בבד, העימות מוביל לעיוות הסיקור והפרשנות באמצעי התקשורת השונים, שמנסים למכור לנו מציאות מדומה ומוקצנת בכוונה. מצד אחד מקרינים לנו תבוסתנות ושחור בעיניים, מצד שני מגינים על המנהיג ללא מעצורים. כך, בנוסף לאתגרים הכבדים שעומדים בפני כולנו, צובעים לנו את המציאות בצבעי כזב, עד כדי כרסום יכולת העמידה של כולנו.
מכאן, אחרי קרוב ל-14 חודשי לחימה מסתמן שהסכנה הגדולה ביותר לגורל הבית השלישי נובעת מהטירוף ומהאיבה הפנימיים. יש מי שמתעקש לחזור על הקללה ההיסטורית של הקוממיות היהודית, עוד מימי שאול ודוד, דרך הפילוג בין יהודה לישראל, גירוש ישראל ואובדן עשרת השבטים, ואחר כך נפילת יהודה ואלפיים שנות גלות. קללת הריסוק הפנימי.
הדיסוננס בין האחיזה בגרון של קומץ מרעילים לבין החיבוק האינסופי והנכונות של רוב העם להקרבה הוא בלתי נתפס. אנחנו סופרים את הנופלים וההרוגים בכל יום, רובנו מבינים עד כמה זהו מחיר מלחמת העצמאות הנמשכת שלנו מול האויב הערבי, אבל מיעוט קנאי, עיוור ואינטרסנטי דוחף אותנו לאבדון.
לכן הגיע הזמן לאחריות לאומית. זה לנכון לגבי כל מי שמבקר את הממשלה, הצבא או היריבים הפוליטיים, וחייב להקפיד על ענייניות. זה נכון לגבי ההתייחסות למסיתים הגדולים – פוליטיקאים, עיתונאים, פעילי מחאה ודומיהם. יש להרחיק מהשפעה ציבורית כל מי שחוצה את קווי הוויכוח הלגיטימיים. לא להזמין לאולפנים, לא להדהד, לעבור לצד השני כשנתקלים בו ברחוב.
גם אם רבים ממובילי הדעה ירדו מהפסים, הרוב השפוי חייב לקחת את מושכות האחריות הלאומית לידיים. להוריד את המטורפים מהגג ולהתעלם מהם, כדי שנוכל להמשיך לחיות, לנצח ולשגשג.
