המלכה אליזבת' הראשונה ידעה שהספרדים זוממים נגדה. הם רצו להחזיר את הקתוליות לאנגליה, ובמסגרת המהלך הזה אליזבת' הייתה אמורה ללכת – הביתה או גרוע מכך. לכן היא החליטה לממן ולתמוך בחשאי במורדים הפרוטסטנטים במה שהיום היא הולנד ואז אזור בשליטת ספרד. אחת המטרות הייתה להסיח את דעתם של הספרדים מאנגליה.
● השבוע בתעשיות הביטחוניות | המדינה שעוינת את ישראל מתחמשת גם בצוללת גרעינית
● פקיסטן: הודו משתמשת במל"טים מתאבדים ישראלים נגדנו
● פרשנות | לקראת הביקור במזרח התיכון, טראמפ מתחיל ומסיים מלחמות בניעור שרוול
אנגליה שמרה על יחסים קורקטיים עם ספרד בזמן שלמעשה בחשה בזירה הכי משמעותית לה. רק ב־1585 חתמה אליזבת' על ברית רשמית עם המורדים והמאבק הפך גלוי.
הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת לאזור הדמדומים המוכר לנו היטב, שבו מדינה אחת מנסה להשפיע על מה שמתרחש במדינה אחרת – לא בדיפלומטיה ולא במלחמה, אלא במה שד"ר ג'יל קסטנר (Jill Kastner) מכנה Subversion, חתרנות. קסטנר משרטטת את שורשיה ואת השפעותיה העתידיות של פרקטיקת החתרנות בספר שכתבה עם פרופ' ויליאם וולפורת' מאוניברסיטת דרטמות' בבריטניה ויצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.
ד"ר ג'יל קסטנר
אישי: חוקרת עצמאית, מתגוררת בלונדון
מקצועי: בעלת דוקטורט מאוניברסיטת הרווארד, מתמחה ביחסי המעצמות במלחמה הקרה, מחברת שותפה של הספר A Measure Short of War שיצא לאור לאחרונה
עוד משהו: לפני הדוקטורט שלה עבדה כמפיקת חדשות טלוויזיה בוושינגטון
וולפורת' וקסטנר מגדירים חתרנות כך: "כל מקרה שבו מדינה מבצעת מהלך על אדמתה של מדינה אחרת, שמטרתו להחליש אותה או לשנות אותה, באופן לא גלוי ולא רצוי". המעשה הזה יכול להיות פרופגנדה ממקור מסווה, מימון של קבוצות מחאה, שוחד, חבלה (סבוטאז') ואפילו התנקשות. הם מחריגים ריגול, שנועד לטענתם רק להשגת מידע ולא לשינוי מדינת היעד. "מדינות מקבלות בעיקרון את העובדה שיש ריגול, ולכן גם התגובה אליו היא בדרך כלל פרופורציונלית, אבל הן אינן מוכנות לקבל חתרנות", הם כותבים.
ד"ר ג'יל קסטנר / צילום: תמונ פרטית
"עידן חדש? לנו זה נראה כמו העידן הישן"
קסטנר, היסטוריונית שעשתה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת הרווארד, התמחתה ביחסים בין המעצמות בזמן המלחמה הקרה. העניין שלה בחתרנות החל כשהפרקטיקה הזאת הפכה ללב המאבק בין רוסיה לארה"ב. "ב־2016 החלה להיחשף ההתערבות של רוסיה בבחירות בארה"ב", מספרת קסטנר כיצד התגלגלה לכתיבת הספר. "התגובה בתקשורת האמריקאית הייתה של תדהמה וזעם. היה אפילו תשדיר שירות עם מורגן פרימן, שאמר 'אנחנו במלחמה'. חשבתי, האם אנשים לא יודעים שכך היה תמיד? השמים אינם נופלים. התמודדנו בעבר ונוכל להתמודד עם זה בעתיד. פגשתי את ויליאם וולפורת' בכנס, והבנתי שעברה לו בראש אותה מחשבה ממש. מסביבנו גם בכירי מודיעין אמרו שאנחנו ב'עידן חדש של חתרנות'. אבל לנו זה נראה ממש כמו העידן הישן. אז החלטנו לעשות מחקר היסטורי כדי לראות אם אנחנו מזהים נכון את קווי הדמיון".
פרופ' ויליאם וולפורת', מחבר שותף של הספר על ההיסטוריה של חתרנות / צילום: אתר אוניברסיטת דארטמות'
אז בעינייך חתרנות היא לא מעשה נורא ולא מוסרי?
"מובן שמבחינת המדינה שחותרים תחתיה זה כואב ובעייתי, וכאזרחית הייתי כועסת מאוד, אבל גם מלחמה היא רעה. גם מלחמת סחר יכולה להיות כזאת. הבחישה יכולה לפעמים להיות חלופה למלחמה. היא נחשבת ל'צבוע' של יחסים בינלאומיים, במובן שכולם שונאים את הצבוע, אבל יש לו תפקיד.
"אולי דווקא אם נפחית את רמת ההזדעזעות, נוכל להבין את החתרנות טוב יותר ולהילחם בה טוב יותר באמצעות הגנה, הרתעה ודיפלומטיה. החלק של הדיפלומטיה חשוב מאוד. אם ננקוט גישה רציונלית לחתרנות, נוכל לגבש מדיניות להתמודדות איתה.
"לחתרנות יש יתרון נוסף: מאחר שהיא חסויה ואינה מתקפה של ממש, היא מאפשרת לממשלות להגיב במתינות או לא להגיב כלל כשהן מבינות שהיא מתרחשת אצלן. גם כך נמנעות מלחמות. מדינות לא מאבדות כבוד וכוח הרתעה אם הן סופגות בשקט חתרנות, בניגוד למתקפה ישירה. עד שעוברים את הקו האדום שלהן".
עם זאת, מסייגת קסטנר, לחתרנות יש מחיר. מרגע שהיא מתגלה, קשה מאוד לקדם יעדים משותפים באמצעות דיפלומטיה. הרי גם בין מדינות אויבות, ובוודאי בין מדינות שיחסיהן מתוחים אך הן אינן אויבות, ישנו ערוץ דיפלומטיה המושתת על אמון כלשהו. חתרנות עלולה להרוס את האמון הזה ולא לאפשר דה־אסקלציה של היחסים.
100 ניסיונות להחליף את השלטון במדינה זרה
קסטנר אומרת שחתרנות התקיימה עוד בימי יוון העתיקה, כאשר ערי מדינה באי היווני נהגו לשחד זו את המנהיגים של זו כדי לקדם אינטרסים. לדוגמה, ישנו תיעוד לכך שב־464 לפני הספירה ספרטה ספגה רעידת אדמה קשה שהובילה למרד. היא ביקשה מערים אחרות בסביבה שיעזרו לה לדכא אותו, אבל דחתה עזרה שהוצעה לה מאתונה, מתוך חשש שהחיילים האתונאים יסייעו בסתר דווקא למורדים.
אחת הדוגמאות שוולפורת' וקסנטר מביאים בפירוט רב בספרם מתייחסת לקנצלר פרוסיה אוטו פון ביסמרק, שהוביל לאיחוד גרמניה ב־1871. הוא נחשב לגאון בפרופגנדה והצליח לשמור על כוחה של פרוסיה ובהמשך גרמניה באירופה, תוך שמירה על השלום לפרק זמן ארוך יחסית.
"אחרי שמלחמת צרפת־פרוסיה הסתיימה בהפסד לצרפת, ביסמרק לא רצה שתהיה מלוכה בצרפת, מחשש שכך היא תתחזק נגדו ותנסה לפתוח מחדש חלק מההסכמות שהושגו בסיום המלחמה", מספרת קסטנר. "לכן הוא שילם לעיתונאים ולסוכנים על אדמת צרפת כדי שיגרמו לעם לחשוב שאם תהיה מונרכיה בצרפת, הם בוודאות ייכנסו למלחמה נוספת עם גרמניה. כך הצליח ביסמרק לשנות את הגישה בצרפת בנוגע לשלטון המועדף עליה עצמה".
סיפור אחר נוגע למלחמה אישית שהייתה לביסמרק עם ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלדסטון. "הם היו סוג של ידידים ונהגו להתכתב ולשתף פעולה", אומרת קסטנר, "אך כשגלדסטון החליט להתקרב לרוסיה, ביסמרק ממש לא אהב את זה ופעל לסיום כהונתו. הוא רכש עיתון בלונדון ושילם עבור מאמרים שהכפישו אל גלדסטון. במקביל, הוא קנה ושיחד גורמים באפריקה כדי ליצור כישלונות אמיתיים לבריטניה שם. גרמניה לא רצתה קולוניות, אבל היא פעלה זמן מה בקולוניות באפריקה כדי להחליש את הבריטים, וכשגלדסטון עזב את תפקידו כראש הממשלה, גרמניה שינתה לגמרי את גישתה לקולוניות ולא התעניינה בהן יותר".
הבריטים הבינו שזה מה שקורה?
"הם ידעו שביסמרק עוין מאוד את גלדסטון. בנו של ביסמרק היה שגריר בבריטניה, וישנה התכתבות בינו לרנדולף צ'רצ'יל, שבה הם מתחייבים לשתף פעולה כדי להביך את גלדסטון. אז צ'רצ'יל כנראה ידע".
קסטנר מצטטת את החוקרים לידזי אורורק ואלכסנדר דאונס, שזיהו מ־1816 עד היום לפחות 100 מקרים שבהם מדינות ניסו להשפיע בחשאי על החלפת השלטון במדינה אחרת. ככל שמדינה אחת יותר חזקה מהאחרת, כך סביר יותר שהיא תנסה לבחוש בפוליטיקה שלה בעת מתיחות ביניהן. זה נראה כמעט נטול השלכות.
"אין מספיק חוקים נגד שיתוף פעולה"
מה מדינה יכולה לעשות נגד חתרנות כזו?
"זו שאלה שקשורה לשאלה אם דמוקרטיות תמיד יפסידו במלחמת המידע, בגלל חופש הביטוי ומגוון הדעות. אבל האמת היא שגם בדמוקרטיות, פטריוטיות היא רגש משמעותי. אם תושג הוכחה אמיתית לכך שהדעה הפופולרית שנשמעת עכשיו בחוגים מסוימים נשתלה שם על ידי גורם עוין או בעל אינטרסים זרים, אז אנשים מאוד יכעסו.
"חתרנות צריכה להיות סודית כדי שהיא תצליח. כשאנשים מבינים שביצעו בהם מניפולציה הם מתנגדים לה, ובדרך כלל במצב כזה השבט מתחבר יחד נגד האויב. זה קרה למשל בשנות ה־30 של המאה העשרים בארה"ב, כשהגרמנים תמכו כלכלית בקבוצות שדגלו באי־מעורבות של ארה"ב באירופה ובסכסוכים העולמיים. אבל אם יש תנועה של 'אמריקה תחילה', זה קצת לא עובד אם מגלים שעומדים מאחוריה גרמנים. ואם אתה המנהיג ואתה יודע שזה קורה, אז לחשוף את זה לאור יהיה מהלך חכם.
"בשנות ה־80 של המאה העשרים היה קמפיין סובייטי מאוד חזק בארה"ב, וממשל רייגן הקים מחלקה במשרד החוץ שכל תפקידה היה למצוא הוכחות למקרים שבהם הסובייטים מפיצים דיס־אינפורמציה ולהסביר זאת לעיתונאים בארה"ב ומחוץ לה, כי אף אחד לא אוהב שעובדים עליו".
דרך נוספת להתמודד, אומרת קסטנר, היא באמצעות חקיקה. "צריך לחוקק חוקים נגד השתתפות ביודעין של גורמים במדינה במאמצי התערבות של מדינות זרות. לפעמים קשה להתמודד עם החתרנות כי המודעות אליה נמוכה או שחוסר הרצון להתמודד עם הצבוע הזה היא כל כך חזקה, שאף אחד לא טרח לחוקק חוק נגד זה ואין אפשרות להביא את האשמים לדין. אפילו אי־אפשר לחקור את המתרחש. לדוגמה, היה מקרה מאוד מפורסם באירלנד, שבו אחד הפוליטיקאים ממש הפך לסוכן רוסי בתשלום וקיבל משימות לעודד התקרבות לקיצונים בצפון אירלנד ולהפיץ מסרים נגד נאט"ו, אבל האירים לא יכלו לעשות נגדו כלום ברמה החוקית, כי מעולם לא נכתב חוק נגד זה.
"אבל אפשר ליצור חוקים כאלה. למשל, ב־1930 אחרי ההתערבות של גרמניה, נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט חוקק חוק שלפיו כל עמותה צריכה לרשום את מקורות המימון שלה. אנחנו לא רוצים להגזים במהלכים כאלה, כדי לא להיות מדינת משטרה, אבל כמה חוקים כאלה זה סביר ואפילו הכרחי".
החשש הוא אולי חמור יותר במקרה שאלה הפוליטיקאים שאמורים לייצר את שכבת ההגנה, והם אלה שהמדינה הזרה גייסה.
"זה חלק מהשיח על נפילת הדמוקרטיות. תמיד דמוקרטיות הותקפו ופעמים רבות הן צלחו את המתקפה, ואילו דיקטטורות הן לפעמים יותר שבריריות ממה שאנחנו חושבים. אנחנו מגלים זאת רק ברגע אחרי שהן נופלות.
"נניח שיש מועמד שמגיע לתפקיד בגלל התערבות של מדינה אחרת, וכשהוא בתפקיד הוא מוציא לפועל את המדיניות ומפיץ את המסרים של המדינה החתרנית. זה לא יוכל להישמר בסוד לנצח. אולי הבובה פתאום תרצה לקבל החלטות משלה, ומישהו יתעצבן ומשהו יתגלה".
"אף מנהיג רציני לא מתחיל ישר ממלחמה"
אם נחזור לרוסיה, אני מבינה שהתזה שלכם היא שחתרנות הייתה קיימת מאז ומתמיד, אבל האם בכל זאת יש בה משהו חדש?
"רוסיה השתמשה ב־2016 ברשתות החברתיות באופן שלא היה מוכר לאמריקאים ותפסה אותם לא מוכנים, הרי הם ראו בעצמם מובילים בטכנולוגיה, ודאי ברשתות חברתיות. הדבר השונה היה המהירות שבה ניתן היה לבצע את המניפולציה על המידע והנגישות לציבור. אז הייתה כאן עליית מדרגה, אבל לא שונה מאשר בכל פעם אחרת בהיסטוריה שבה הייתה עליית מדרגה טכנולוגית ומישהו למד לנצל או תה לפני האחרים. זה קרה כשהומצא הדפוס והשתמשו בו להפצת מסרים נגד הכנסייה או כשהומצא הרדיו והשתמשו בו כדי לתקשר באופן מיידי מעבר לקווי האויב. נכון ש־AI וסייבר נשמעים יותר מפחידים, אבל לשני הצדדים יש סייבר ו־AI. אנחנו לא חייבים להיבהל".
מה בעצם רצו הרוסים להשיג?
"ההתערבות של רוסיה בבחירות 2016 הייתה סערה מושלמת של טכנולוגיה חדשה בידיים של יריב שנהיה עוין יותר ויותר. מבחינת ארה"ב, זה היה האות לכך שהשכונה נהייתה יותר קשוחה. אבל אם היית שואלת את תושבי אסטוניה אם הם מופתעים שרוסיה פעלה כך, התשובה הייתה לא, כי עוד לפני כן הם חטפו התקפות סייבר מרוסיה, ואחת מהן אף שיתקה את המדינה. מי שהכיר את הנושא לא התפלא שרוסיה התחילה להפעיל שרירים.
"כשפוטין אמר ב־2007 'בבקשה תורידו את הידיים של נאט"ו מאוקראינה וגיאורגיה, אלה אזורי ההשפעה שלנו', ארה"ב לא התייחסה ברצינות. וזה מחזיר אותנו לשאלה מתי מדינה תשתמש בחתרנות. היא תעשה זאת כשהנושא בנפשה והדיפלומטיה לא עובדת, אבל היא עדיין לא ערוכה למלחמה. היא מחפשת מעין שסתום להשוואת לחצים כדי לדחות מלחמה, ואולי משהו יקרה לטובתך בדרך. אף מנהיג רציני לא יתחיל ישר ממלחמה, כי מלחמה כל כך נוראה ואיומה וקשה מאוד לצאת ממנה".
לדברי קסטנר, מלחמת אוקראינה התחילה במקום שבו החתרנות נכשלה. "הרוסים ניסו מאוד להשתמש בחתרנות כדי למנוע מרעיונות מערביים להשתלט על אוקראינה, וזה לא כל כך הצליח להם. וכמו שאמרנו, כשהחתרנות לא מצליחה ומישהו ממש נעול על המטרה שלו, הצעד הבא הוא מלחמה.
"כיום, אחרי שארה"ב איבדה קצת מהמוניטין שלה כמגינה של אוקראינה, אירופה צריכה להתאמץ יותר כדי לתת למדינות המתנגדות לרוסיה גב. בתגובה, ישנה חתרנות באירופה שהיא כנראה רוסית, שמתבטאת בסבוטאז' פיזי, במטוסים וברכבות, ואפילו היה ניסיון התנקשות במנכ"ל חברה גרמנית גדולה. אנחנו לא יודעים בוודאות שהמקור הוא ברוסיה, כי הם משלמים לשכירי חרב לפי משימה בביטקוין, ואלה בכלל לא יודעים מי שלח אותם".
ביסמרק רצה שיבחרו במנהיג א' על פני מנהיג ב'. על הרוסים אומרים שהם פשוט רוצים להשיג כאוס ולהחליש את הלכידות החברתית. זה כשלעצנו חריג בהיסטוריה של החתרנות?
"מהצד נראה כאילו המטרה של הרוסים היא רק שכולם בעולם ישנאו זה את זה, וזה נכון שהמטרה הייתה לערער את החברה ולהטיל ספק במוסדות כי כך קל יותר להחדיר נרטיביים רצויים לך, אבל המטרה היא לא לזרוע שנאה לשם שנאה. זה לא מה שבני אדם רוצים בדרך כלל. מה שרוסיה באמת רצתה ב־2016 הוא שקלינטון לא תיבחר. הם חשבו שהיא תכף תחולל מהפכה דמוקרטית אצלם.
"מבחינת רוסיה, גם מה שארה"ב עשתה אצלה באמצעות עמותות לזכויות אזרח למיניהן היה חתרנות. כל העמותות בתמיכת ארה"ב פעלו ברוסיה ובמדינות הפוסט־סובייטיות. בוריס ילצין חשב שזה מצוין, והיו שמועות על כך שאולי ארה"ב תמכה בו גם בצורות לא גלויות. אחרי מלחמת הבלקן, ה־CIA שם הרבה כסף בבחירות כדי להפיל את סלובדן מילושביץ' ביוגוסלביה. האמריקאים אומרים שזו לא חתרנות, כי הם מפיצים ערכים רצויים אוניברסלית, אבל זה גם מה שאמרו המיסיונרים הנוצרים באפריקה".
