לא היה קל לתפוס לריאיון את יובל וולף ואביב שמני, קצינים לוחמים במילואים, מפקדי צוותים ביחידה מובחרת, שבחודשים האחרונים לחמו בלבנון ובסביבתה. בזמנם הפנוי, ככל שיש כזה, השניים עורכים ומגישים את ההסכת (פודקאסט) “שורת פריקה", שבו הם מארחים אנשי מילואים – גברים ונשים, וגם בני משפחות של אנשי מילואים ובני משפחות שכולות.
עד הפסקת האש בלבנון, וולף ושמני עשו כ־300 ימי מילואים. כל אחד, כמובן. עם הפסקת האש הם שוחררו, ויכולנו גם לשוחח. “בכל דקה יכולים להקפיץ אותנו שוב", מתריע וולף בן ה־27. “אני סטודנט לפסיכולוגיה ומדעי המוח במכללת תל־חי. החיבור שלי עם אביב ועם שאר החברים שאיתם עברנו את ההכשרה לפני שנפרדו דרכינו ועברנו לפקד על צוותים שונים הוא חיבור חזק מאוד. מסוג החיבורים שעוזרים לנו לעבור כל כך הרבה סבבי מילואים".
“יובל ואני עברנו יחד הכשרה ביחידה, ומשם נוצר בינינו קשר, אז אנחנו מכירים כמעט עשר שנים", משלים שמני, יזם טכנולוגיה, גם הוא בן 27. “כשאתה גדל בצוות ועובר כל כך הרבה דברים עם החבר’ה שלך בהכשרה, רואים זה את זה ברגעי קיצון, הכי שמחים והכי עצובים, מכירים כל כך עמוק זה את זה, אז גם כשנפרדות דרכינו, אנחנו משפחה. יובל ואני קרובים בצורה הכי אישית שיש".
ב־7 באוקטובר וולף היה באוסטרליה. “כשנודע לי שחיילים שלי הוקפצו לעוטף, ואף אחד עדיין לא ידע בדיוק מה קורה שם, ידעתי שאני מוכרח לחזור", הוא משחזר. “אז כבר ב־8 באוקטובר הייתי בארץ ובאחר הצהריים באותו יום הצטרפתי אליהם ללחימה בעוטף".
שמני היה בביתו בתל אביב, התעורר מהאזעקות וב־7 בבוקר הוקפץ על ידי מפקדו במילואים: “הגענו ליחידה ויצאנו להילחם ביישובי העוטף במשך כמה ימים. ראינו את כל המראות הקשים וחווינו את הכל".
חודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה נפגשו החברים בביתו של שמני. “במהלך כל התקופה הזו כל אחד מאיתנו לחם איפה שלחם ועבר מה שהוא עבר, ונפגשנו כל החברים מהצוות לבירה בשישי בצהריים", וולף מספר. “תוך כדי שהרמנו ‘לחיים’, אביב הוקפץ שוב למילואים. אז קיפלנו מהר את הישיבה ואביב יצא ללחימה בח'אן יונס. בבוקר למחרת אני והצוות שלי הוקפצנו ללחימה בג’באליה".
כלים להתמודדות
בקיץ האחרון השניים החליטו לעשות משהו חדש. הם יצרו במשותף את הפודקאסט “שורת פריקה", שבו הם מארחים חברי צוות, מילואימניקים, מילואימניקיות ובני משפחות, כדי שיביאו מזווית אישית את כל מה שהם עוברים במה שמכונה עכשיו “שגרה". “יותר משהפודקאסט הזה תרפויטי עבורנו, אנחנו מוצאים בו מקום לשתף, לחלוק, להעלות נקודות שיושבות לנו על הלב, ובעיקר מקום לאפשר למילואימניקים להביע את עצמם, לדבר על הפחדים להתחיל שגרה כשבכל רגע יכולים להקפיץ אותם, על חוסר היחס שהם חשים מהמדינה, על מחסור בכלים להתמודדות עם החוויות", מסביר שמני. “יובל ואני הרגשנו חובה להביא את הדברים האלה לידי ביטוי, וכך נולד הרעיון לפודקאסט. הקלטנו פרק ראשון מיוחד ומרגש, שהיה בוסרי, ולאט־לאט למדנו להגיש יותר טוב את הפרקים הבאים".
“אביב ואני היינו במילואים מאוד אינטנסיביים, ותוך כדי זה שמנו לב שככל שעוברים החודשים, המשפחה שלנו, בנות הזוג שלנו, החברים שלנו וגם החיילים בצוותים שלנו מתחילים לשתף בקשיים שהם חווים במסגרות השונות, כולל האוניברסיטאות והבוסים בעבודה שלא מכילים את הקשיים", מוסיף וולף. “רצינו לתת לזה במה ולהעלות את המודעות לכך. יש דברים נוראים במציאות במדינה, כמו החטופים וכמו המפונים שאין להם בית, והם צריכים לתפוס את הכותרות, אבל היה לנו חשוב לתת גם מקום למילואימניקים, שכרגע הם לא במרכז תשומת הלב הציבורית. אנחנו מנסים ליצור נגישות למגוון רחב של אוכלוסיות וקהלי יעד, ולכן אנחנו נוגעים במורכבויות שונות: אמא ובן לוחם, אשת מילואימניק, אחות שכולה, סטודנטים מילואימניקים, מילואימניקים שעבודתם נפגעה ועוד".
את ההסכת, שניתן להאזנה בספוטיפיי ובאפל, בחרו השניים להקדיש לזכר חבריהם להכשרה, רס"ר (במיל’) גל איזנקוט ז"ל ורס"ר איל ברקוביץ’ ז"ל, לוחמים בגדוד 699, עוצבת “חצי האש", שנפלו יחד בקרב בצפון רצועת עזה ב־7 בדצמבר 2023. “החודש, לפני שנה, אחינו וחברינו להכשרה, גל ואיל, עלו על מטען בג’באליה ונהרגו. בעיניי הסיפור שלהם הוא סיפור החברה הישראלית", אומר שמני. “גל הוא הרצלייני ‘צפונבון’ ואיל הוא מתנחל מסוסיא, משפחה ימנית עם דעות מאוד נחרצות על איך צריכה להיראות המדינה, ולכאורה הייתה ביניהם ‘סתירה’, אבל הם היו חברים סופר־קרובים, גם במסלול ההכשרה וגם בלחימה. הם היו נקודת אור, הכי מצחיקים והכי מקצועיים, ושניהם נהרגו ממטען שלא הבחין בין הדעות הפוליטיות המנוגדות שלהם, לא בין מקומות המגורים ולא בשוני ביניהם. זה הסיפור של ארץ ישראל, והסיפור שלהם מלווה אותנו ואת הצוות שלנו מההכשרה כל יום".
“גל ואיל היו בלתי נפרדים", ממשיך וולף. “הם אהבו את הארץ מאוד והיו מסורים לה בצורה בלתי רגילה. הם שידרו שמותר לבכות, לכאוב ולכעוס, וגם להיות חזקים, להסתכל קדימה לעולם חדש. הם נותנים לאביב ולי הרבה כוח להמשיך, והיה ברור לנו שנקדיש לזכרם ולאורם את הפודקאסט הזה. אירחנו באחד הפרקים את ורד, אחותו של גל, ואנחנו מתכננים לארח גם את משפחתו של איל. הם היו ויישארו תמיד המשפחה שלנו".
מתי נוריד רגל מהגז
"אני מרגיש שאחרי שנה וחודשיים, המילואימניקים במדינה נמצאים בנקודת מפנה", אומר וולף. "המילואימניקים, ואביב ואני ביניהם, שואלים את עצמם מתי נוריד רגל מהגז. הייתי רוצה לשים דגש בפודקאסט על השאלה איך מתמודדים עם המעבר הזה, בין חיים ‘רגילים’ ו’אזרחיים’ ובין הלחימה, כשהלחימה נהייתה ‘שגרה’ באיזה מובן. אחרי שיצאנו מלבנון, אחד מהחבר’ה בצוות שלי אמר: ‘זו היציאה הביתה שאני הכי חושש ממנה, כי זה מרגיש שאולי אחזור לתמיד’. הוא הסביר שיש בלבול כל כך גדול אצל הלוחמים, שכבר לא יודעים איפה הם רוצים להיות, בשגרת מלחמה או בשגרה רגילה. חשוב לנו לתת בפודקאסט דרכים להתמודדות הזו".
שמני: “אחד הלוחמים שלי בצוות הוא מקריית שמונה. בסבבים שבהם נכנסנו ויצאנו מלחימה, עברנו באזור שבו הוא גר, מבית הספר שלו ועד הבית שלו, וכשנכנסנו ללבנון, אחד הלוחמים אמר לו: ‘זה בשביל שההורים שלך יחזרו הביתה’. הבמאי הכי טוב בסרט הכי טוב בעולם לא יכול לדמיין סצינה כזו. חבורת לוחמים שנמצאים יחד על רכב ואומרים לחבר שלהם לצוות שהם פה כדי שהוא יחזור הביתה. היה פן מאוד מרגש ומיוחד בלחימה בלבנון, למרות שזה נשמע אבסורד".
כמילואימניקים, אתם מרגישים שהסביבה רואה אתכם?
וולף: “אני מרגיש שכן כי המשפחה שלי והחברים שלי מאוד ערים למצב המילואימניקים. כל החברים ובני המשפחה שלי עושים מילואים ככה שיש מודעות נוכחת כל הזמן. אני חושב שמדינת ישראל היא הבית של כל מי שגר בה, וכולם צריכים לקחת חלק בנטל. אני חושב שכל אזרח במדינה, ובטח ובטח אנשים בעמדות מפתח, מבוסים של חברות גדולות ועד מנהלי מוסדות חינוך, חייבים לשאול את עצמם מה הם עושים בשביל המדינה. לא צריך שכל האזרחים יעשו מילואים, אבל כל מי שלא עושה מילואים צריך לשאול את עצמו ‘האם אני יכול להקדיש שעה בשבוע למען המערך המלחמתי איכשהו?’. זה יכול להיות במחוות, בשיחות ובהתחשבות".
שמני: “כמובן, הסביבה הקרובה שלי מלאה מודעות, גם המשפחה והחברים שלי, שגם הם בלחימה. אבל אני חושב שמבחינת הסולידריות שהייתה בהתחלה בעם, וצריכה להיות, זה מתפספס. אני חושב שלא רואים את אנשי המילואים, מפספסים את הצרכים שלהם ואת הקשיים שלהם. בהקשר הזה אני לא מרגיש שזו נחלת הכלל. אתה לא רואה את זה בממשלה או באוניברסיטאות, ובעיניי זה אובדן משמעותי של הזהות שלנו. אני מצפה מאיתנו, כעם, לא לאהבת חינם, אלא שיסתכלו על אנשי המילואים שנתנו ועשו, וייתנו להם את היכולת לגשר על הפערים שנוצרו".
באיזו תדירות אתם מקליטים פרקים בפודקאסט?
שמני: “בהתחלה היינו מקליטים המון, כי בין יולי לספטמבר היו לנו חודשיים ללא מילואים אז הקלטנו בטירוף כמה שיותר פרקים. אז הלכנו שוב להילחם, ולא יכולנו להמשיך להקליט, אבל זה תמיד היה לנו בראש, ועכשיו אנחנו מקליטים פרקים חדשים. הפרק העשירי יצא בשבוע האחרון. קראנו לו ‘ספיישל חזרה’ והוא מתעד שיחה בין חברי הצוות שלנו בבר בפיליפינים. שיחה מדהימה ומיוחדת שנוגעת בצורה הכי אותנטית בתחושות שיש לנו היום כמשרתי מילואים פעילים".
וולף: “הפידבקים שאנחנו מקבלים נותנים לנו דרייב להמשיך. אנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו שאנחנו נלחמים כדי להמשיך לחיות בחיוך, בשמחה וביחד, וזה גם מה שאנחנו רוצים להעביר בפודקאסט. הלוואי שזה מה שנראה פה יותר ברחובות המדינה, ושהמפונים יחזרו לבתיהם, ולפני הכל, שהחטופים יחזרו הביתה".
