וזאת עליכם לדעת על הטורנירים הללו. הם מתחילים 25-26 ימים של עניין בלתי פוסק. לספר השכונתי, למלצרית בקפה, לטכנאית הרנטגן, לאסטרולוגית ולסוחר האופציות העתידיות יש דעה על כל שריקת שופט וחילוף. אבל כמעט כל מה שבאמת תזכרו קורה רק אחר כך. בשלושת המשחקים האחרונים של הטורניר.
הפנדל שלא נשרק לגרמניה? תלאותיו של כריסטיאנו רונאלדו? הופעתה המרגשת של נבחרת אוקראינה? זו לא ההיסטוריה אלא סל המחזור שלה. עכשיו שר ההיסטוריה מוציא דף נקי ועט מהודרת ומתחיל לכתוב את הסיפור.
וכך בדקה התשיעית אתמול, ביטל קיליאן אמבפה את הנראטיב של הטורניר. בבישול לרנדל קולו מואני, בטכניקה אישית של מתי מעטים, הוא קטע את המומנטום הספרדי. הוא שידר לעולם שצרפת המושמצת עוד כאן, היא רק חיפשה את ידית ההילוכים. ה-0:2 היה קרוב בדקות שיבואו.
אבל התגובה של לאמין ימאל, בשער השוויון המופלא, היתה מהלומה אכזרית שאין כמותה. כי זה הסיפור: 6-7 שנים מחכה אמבפה לירושתו את מעמד הכדורגלן הטוב בעולם. מסי ורונאלדו מפנים די באיטיות את הבמה. אנחנו ברגע אותו בחר לכך: כשיסתיים הטורניר הוא מצטרף לריאל מדריד. שם מחכה לו הסגל שיארגן את המדליות, הגביעים והבלונים. ומה מרשים יותר בלחגוג את המעבר בהדחתה של ספרד מהיורו?
אז ימאל לא רק השווה את התוצאה. לא רק החזיר את ספרד לעמדת הפייבוריטית כששער הניצחון של דני אולמו משלים את הצדק. אבל באיכותו הנדירה של השער וגילו הבלתי הגיוני, הוא מאיים לקחת מאמבפה את מה שחשב ששלו, מעמד כדורגלן הדור ליתר שנות העשרים לפחות.
"צעירים אינם מפחדים", אומר לי אנטון מיאנה, שדר ועיתונאי תחנת הרדיו ״קאדנה סר״, יום לפני המשחק כשאני שואל אותו על ניקו וויליאמס וימאל באגפי ההתקפה. אולי הוא ממחזר ביטוי פרגוסוני או אולי קיימת לכך ורסיה ספרדית. מיאנה הוא גם משתתף באחד ממוסדות הספורט הוותיקים של ספרד – תכנית הרדיו ׳דפורטיבו קרוסל׳ עלתה לאוויר ב-1952.
ואם ימאל לא יודע פחד, היה לא רחוק מעוד שער מהמם, אמבפהֿ הזדקן באחת. ראית את הפחד בעיניו. הוא ידע את המשמעות: שחקן צעיר ממנו, מלהיב לא פחות, ועובדת בונוס: שחקן בית של ברצלונה. בכל הזדמנות, בכל החמצה, ראית אותו מפחד קצת יותר. עניין שקרלו אנצ׳לוטי מן הסתם יפתור.
את השער ראיתי על המסך הגדול בכפר האולימפי במינכן. במרחק מטרים ממך המון היסטוריה ספורטיבית בצד ההיסטוריה הטרגית שלנו: הפליק-פלק לאחור על הקורה של אולגה קורבוט. לאסה וירן נופל וקם ושובר שיא עולם ב-10,000. שבע מדליות הזהב של מרק ספיץ. שערוריית גמר הכדורסל של 1972. קרויף נגד בקנבאואר ב-1974. וגם השער ההוא של מרקו ואן באסטן.
אז אתם יכולים ללכת למאמרי הפוליטיקה והדעות בעיתון הזה ולקרוא על אירופה משוסעת ומקוטבת פוליטית. אבל יש לה גם גיבורים שמאחדים אותה. שחוצים אוכלוסיות ומגזרים. ימאל הוא אחד מהם. ואם ביורו של פעם היתה חלוקה לנבחרות מהגרים, ונבחרות ״לאומיות״ יותר – זה נגמר. אמבפה וימאל מייצגים את אותה מורשת: הורה אחד צפון אפריקאי, הורה שני מאפריקה השחורה. מה שימאל ואמבפה באמת מייצגים הוא את איכות אימון הכדורגל בארצם.
אתם יודעים מי שמחו יותר מכולם על השער של ימאל? הילדים, ברור, אבל העולם לא שייך רק להם. יום לפני המשחק אומר רודרי, לשאלת "ישראל היום" איך אליפות אירופה של 2008 וגביע העולם של 2010 נתנו ביטחון לדור שלו לצאת לכבוש את העולם. על רודרי אתמול אין לי מה להגיד. שום דבר מיוחד. אחד משלושת השחקנים הטובים במגרש, כמו בכל משחק כדורגל בו הוא משתתף.
אבל רודרי לא חייב לחפש את ההיסטוריה רק בזכרונות הילדות. כי בחדר ההלבשה עדיין מסתובב אלוף עולם אחרון מדרום אפריקה 2010. ואם ימאל לא מפחד, חסוס נבאס, איש הכנף האנדלוסי, הוא מי שיכול היה לפחדים.
הוא היה מיועד לנבחרת עוד לפני הזכייה באליפות אירופה הראשונה ב-2008 אבל נאלץ לפרוש ממנה, בגלל געגועים והתקפי חרדה בזמן מסעות. כשוויסנטה דל בוסקה החליף את לואיס ארגונס כמאמן הלאומי, החליט נבאס לטפל בפחדים והצטרף לשורות.
נבאס הוא לא כוכב בינלאומי ענק. 56 הופעות נפרשו על פני 15 שנה. הוא לא אנדרס אינייסטה, לא דויד וייה, לא סרחיו ראמוס. אבל ארצו קראה לו בכמה רגעים מכריעים. כמו בדקה ה-60 של גמר גביע העולם כשהחליף את פדרו בקו ההתקפה ושיחק עד סיום ההארכה המתוחה והניצחון על הולנד.
אתמול, בגיל 38, ארצו היתה זקוקה למגן ימני. האדום לדני קרבחאל היה כלול במחיר הניצחון על גרמניה. אלוף העולם האחרון היה שם. הוא לא שיתק את אמבפה אבל גם לא נכנע לו. גם למבוגרים, למתבגרים, למי שצריכים הזדמנות שניה, היה גיבור אתמול במינכן.
