יום שבת, שעת אחר הצהריים, תל אביב. אנחנו פוגשים את לוקה פרדמנגס, ונראה שהוא מרגיש לגמרי בבית. בעוד כמה שעות תחל מסיבת סיום המסע העולמי שלו, לאחר שבאפריל 2025 הגיע לרפובליקה של פלאו — המדינה ה-195 שבה ביקר ובכך הפך לאחד האנשים הצעירים ביותר שטיילו בכל מדינות העולם. את המסיבה הוא בחר לעשות כאן, על אחד הגגות של העיר הגדולה, ולא סתם. עם רקורד של 16 כניסות לישראל, עברית בסיסית וקהילה שלמה של חברים ישראלים, אנחנו לגמרי נמצאים בטופ 5 שלו. את הדירוג המדויק הוא שומר בסוד.
הוא הגיע לישראל לראשונה בגיל 17, עוד לפני שידע שיכבוש את כל העולם. "זה היה באפריל 2018, בפסח, כשהגעתי לכנס הג'אגלינג בצפון עם שני חברים. אימא שלי לא ממש ידעה למה לצפות – היא אמרה, 'אוי, ישראל… אין לי מושג מה קורה שם' – אבל נתנה לי לנסוע. הרגשתי פה רצוי מאוד. אנשים היו פתוחים, ידידותיים וחמים, וזה הרגיש שונה לגמרי מגרמניה, ששם אנשים יותר מאופקים, כמו מזג האוויר. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לאירופה (חוץ מדובאי), וכבר היו לי חברים מהעולם של הג'אגלינג שקיבלו אותי יפה. מה שתפס אותי מיד היה הפתיחות, אפשר פשוט לדבר עם מישהו באוטובוס ואף אחד לא ירים גבה. זה מה שאני הכי אוהב בישראל".
פרדמנגס מדגיש שמטרתו לא הייתה לסמן וי על מדינות, אלא צבירת חוויות ברחבי העולם. כיום הוא מתמקד בפרויקטים אישיים ובתיעוד המסע שלו ברשתות החברתיות. בנוסף להישגו המרשים כמטייל, הוא גם מחזיק במספר שיאי גינס בתחום הג’אגלינג – כולל השיא להעברת מספר הכדורים הגבוה ביותר בין שני ג'אגלרים בו-זמנית.
הצעיר הגרמני ביקר גם במדינות שרוב המטיילים בעולם לא מעזים להתקרב אליהן. "כן, הייתי בדרום סודן וגם הייתי בצפון קוריאה", הוא מספר. "הייתי חלק מקבוצת התיירים הראשונה שהורשתה להיכנס למדינה המבודדת לאחר חמש שנות סגירה. זה היה בפברואר 2025, ונשארתי שם שבוע". גם סומליה לא נותרה מחוץ למסלול: "הייתי שם פעמיים, פעם אחת בסומלילנד, ואז חזרתי למוגדישו כדי לראות עוד מהמדינה לפני שסגרתי את המסע כולו".
12 צפייה בגלריה
במהלך ביקור בדרום סודאן, אחד המדינות המסוכנות בעולם
(צילום: באדיבות Luca Pferdmenges)
דמיינת שתצליח לבקר בגל המדינות בעולם?
"כשהצבתי את המטרה, חשבתי שזה יהיה אפשרי, אבל הופתעתי בעצמי כמה מהר הצלחתי לעשות זאת. אם היית אומר לי בתחילת השנה שאסיים עד אפריל, לא הייתי מאמין לזה. חיכיתי לצפון קוריאה וסודן במשך שנים רבות – צפון קוריאה הייתה סגורה למעלה מ-5 שנים, סודן למעלה משנתיים. אלו היו סימני השאלה הגדולים ביותר. זה יכול היה לקחת עוד 5 עד 10 שנים עד שהן ייפתחו.
באיזה גיל התחלת לטייל, ואיך כל זה התחיל?
"הכול התחיל מג’אגלינג. בגיל 14 או 15 התחלתי להופיע בגרמניה, אחר כך באירופה ובהמשך גם ברחבי העולם. בגיל 16 עליתי על טיסה לראשונה – לבד, לא עם המשפחה, כי הם בקושי טסו. ב-2018 הגעתי לראשונה לישראל, לכנס ג'אגלינג בצפון, וב-2019 ייצגתי את אוסטריה בפסטיבל הקרקס הסיני".
מתי הבנת שאתה רוצה לבקר בכל מדינה בעולם?
"בסוף 2020, כששהיתי בדרום אפריקה – המדינה ה-76 שלי – החלטתי להציב לעצמי את היעד לבקר בכל מדינה בעולם. בתחילת 2021 כבר עשיתי מעבר רשמי מלהיות אמן קרקס לנווד דיגיטלי. מקסיקו הייתה התחנה הראשונה כנווד, ומשם זה הפך למשהו אמיתי".
מה השתנה בדרום אפריקה?
"הבנתי שאני יכול להתפרנס מהמסעות שלי – דרך יצירת סרטונים, שיתופי פעולה עם מותגים ותיעוד החוויות. זה לא היה פשוט, הופעתי גם ברחוב וברמזורים כדי לממן את עצמי, אבל בהדרגה, זה הפך לזהות שלי: לטייל בעולם ולשתף את זה עם אחרים".
איך ההורים שלך הגיבו לכך שעזבת את הבית כדי לטייל בעולם, במיוחד למקומות מסוכנים?
"לאימא שלי זה היה קשה, במיוחד כשאמרתי שאלך לאפגניסטן לשלושה שבועות, לפני שהטליבאן השתלט. כבר טיילתי לבד באירופה מגיל 14 או 15. בגיל 18 עזבתי את בית הספר כדי לעבור לאוסטריה ולהגשים את החלום שלי. אימא שלי הייתה יכולה לעצור אותי, אבל היא לא עשתה זאת. אני אסיר תודה, הדברים הפכו קיצוניים יותר עם הזמן".
איך החלטת באילו מדינות לבקר ומתי?
"130 המדינות הראשונות קלות יחסית – אתה נוסע לאן שזול ונגיש. אבל בסופו של דבר, אתה נשאר עם הקשות. אתה צריך לתכנן – אתגרי ויזה, בטיחות, לוגיסטיקה. שמרתי את פלאו כמדינה האחרונה שלי כי רציתי לחגוג עם חברים. אם אתה נוסע לאזור מסוים, הכי טוב לכסות את כל המדינות שבו כדי לחסוך בעלויות מאוחר יותר.
לקחת הפסקות כדי לנוח או לבקר משפחה וחברים?
כן, ואני מתגעגע להרבה דברים בגרמניה – במיוחד לראות משפחה וחברים ותיקים. זה החלק הכי קשה. אבל בו זמנית, אני מרגיש כמו שגריר קטן של גרמניה. במקומות נידחים כמו מאלי, יכול להיות שאני הגרמני הראשון שמישהו פוגש. אז אני רוצה להשאיר רושם טוב.
מה הדבר הכי מטורף שקרה לך?
"נעצרתי במאלי בטענה שצילמתי כיכר, מה שאפילו לא עשיתי. שוטר מושחת נעל אותי בחדר ודרש 300 דולר. סירבתי ובסופו של דבר יצאתי אחרי ששילמתי בערך 20 אירו. זה היה מתוח והראה איך שחיתות יכולה להיות בלתי נמנעת באזורים מסוימים".
הרגשת פעם בסכנה אמיתית?
"כן. למשל, בפפואה גינאה החדשה, הלכתי משדה התעופה ושוטר הזהיר אותי שהאזור מסוכן. נכנסתי לג'יפ שלו, ומיד ראינו שוד רכב. הוא ירה יריות אזהרה מרובה ציד. באפגניסטן, היה פיצוץ ממש לפני שהלכנו לפארק. זה גרם לי להעריך את הביטחון ששרר סביבי כשגדלתי בגרמניה".
מה המקום הכי נידח שהיית בו?
"אולי יער הגשם בדומיניקה, שם התארחתי אצל ילידים בבקתה. או טובאלו – אחת המדינות הכי פחות מתוירות בעולם. גם במאוריטניה, נסעתי על רכבת עפרות הברזל המסוכנת, שירדה מהפסים בסהרה, והשאירה אותנו תקועים".
אי פעם סורבת כניסה למדינה?
"כן, פעמיים. בגיאורגיה לא נתנו לי להיכנס אחרי שהגעתי מאיראן בתקופת הקורונה. ובפעם אחרת, כשהייתי באוטובוס מדרום אפריקה למוזמביק, הגבול נסגר בזמן שהייתי בדרך. בסוריה הייתי צריך לשקר לגבי ביקור בישראל – אחרת לא היו נותנים לי להיכנס".
"אני יוצא עם מישהי מבואנוס איירס. נפגשנו לפני שנה. בגלל המרחק אנחנו בזוגיות פתוחה. כשפוגשים מישהו תוך כדי טיול – לשניכם ברור שזה הולך להיות מסובך, אני כל הזמן בתנועה אז יותר קל להיפגש תוך כדי טיולים משותפים"
יש פריט שאתה תמיד לוקח איתך, חוץ מדרכון?
"כנראה תרסיס נגד מלריה וכילה. אני מפחד יותר ממחלות מאשר מאנשים. עם אנשים אפשר להתמקח – עם יתושים לא. אני מאוד מודע לבריאות. אני לא אוכל בשר או דגים, מה שעוזר להימנע ממחלות המועברות במזון במקומות מסוכנים".
איך אורח החיים הזה משפיע על החיים האישיים שלך, מה קורה כשאתה מתאהב תוך כדי טיול?
"זה משפיע על הכול. הייתה לי זוגיות של חמש שנים בבריטניה, והיום אני יוצא עם מישהי מבואנוס איירס. נפגשנו לפני שנה. בגלל המרחק אנחנו בזוגיות פתוחה. כשפוגשים מישהו תוך כדי טיול – לשניכם ברור שזה הולך להיות מסובך, אני כל הזמן בתנועה אז יותר קל להיפגש תוך כדי טיולים משותפים".
אתה מתגעגע לבית?
"כן, בטח. אני מתגעגע למיטה שלי, לארון משלי. מתישהו אשכור מקום קבוע שוב, אבל בינתיים אני נהנה משהות ארוכות במקומות, כמו לשהות כמה שבועות בתל אביב".
אז עכשיו מה החלום הבא?
"בדיוק הקמתי חברה חדשה – מוצר שקשור לטיולים, אבל זה עדיין סוד, ההשקה בקרוב. והכי חשוב, עכשיו יש לי חופש לבחור לאן אני נוסע ולכמה זמן".
מה אתה הכי אוהב בישראל?
"האוכל הטבעוני פה פאקינג מדהים. באמת. תל אביב היא אחת הערים הכי טובות בעולם לטבעונים, אפילו שזה יקר. האיכות של האוכל פשוט מעולה, אבל מבחינתי מה שהופך מקום למה שהוא זה האנשים. אנשים הם הלב של כל מקום. ובאופן כללי, אני אוהב מדינות חמות – אז ישראל עונה על הסעיף הזה. יש לכם חוף ים, ואני בן אדם של ים. לא בקטע של הרים ודברים כאלה – חוף, שמש, עיר ליד המים. מושלם מבחינתי. אני פשוט אוהב את המזרח התיכון, זה אזור מרתק בעיניי, אבל גם קשה – בהרבה מדינות כאן יש דיכוי, של נשים, של להט”ב. אם אתה הומו – החוויה יכולה להיות מאוד לא בטוחה".
"אני תמיד מבדיל בין סכנה פוליטית לסכנה ברחוב. בישראל יש סכנות כמו אזעקות וטילים – אבל זו סכנה פוליטית. בצפון קוריאה, למשל, הסכנה היא שאם תגיד משהו לא נכון – תיעלם. זה שונה לגמרי. ברחוב בתל אביב אני מרגיש בטוח"
איך תל אביב הפכה לעיר האהובה עליך?
"אתה יכול לעשות כאן whatever the fuck you want, תל אביב, מבחינתי, היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו אתה יכול לעשות פאקינג מה שאתה רוצה. זו תרבות חופשית. יש בה את הטעמים, האנשים, האירוח – כל הדברים המדהימים של המזרח התיכון – אבל גם את החופש של העולם המערבי. זו בעיניי עיר מערבית עם נשמה מזרח תיכונית".
יש ישראלים שקוראים לתל אביב – מדינת תל אביב, או הבועה של תל אביב. שמעת על זה?
"כן, זה באמת מרגיש כמו בועה. יש הרבה ערים שאני אוהב, אבל לתל אביב יש את הווייב הזה – אנשים חופשיים, היפסטרים, אנרגיה משוחררת – ואני מת על זה. ובאמת לא הייתי רק בתל אביב, הייתי גם בעפולה, אני עובר שם פעם בשנה בדרך לכנס ג'אגלינג. עוצר לשעתיים וממשיך. זו אחת הערים הראשונות שביקרתי בהן בישראל, אז אני מקפיד לחזור לשם לפחות פעם בשנה".
ולמה חזרת דווקא עכשיו, בתקופת מלחמה?
"יש פה מיליוני ישראלים שחיים את זה כל יום, אז אם הם יכולים – גם אני יכול. למה לפחד? אני תמיד מבדיל בין סכנה פוליטית לסכנה ברחוב. בישראל יש סכנות כמו אזעקות וטילים – אבל זו סכנה פוליטית. בצפון קוריאה, למשל, הסכנה היא שאם תגיד משהו לא נכון – תיעלם. זה שונה לגמרי. ברחוב בתל אביב אני מרגיש בטוח. כולם מרגישים בטוח – נשים, להט"ב – וזה לא מובן מאליו. הייתי במקומות שבהם פחדתי ממש – כמו סודן, האיטי, צ’אד, הרפובליקה המרכז אפריקנית. מקומות בלי תשתיות, עם אנשים נואשים, שם אני באמת מפחד".
"אני לא נכנס לפוליטיקה. לפעמים זה קשה, כי כן יש לי דעות, אבל אני שומר על עצמי מחוץ לזה. בסוף, יוצא שאנשים מאיראן רואים את הסרטונים שלי מישראל, וישראלים רואים את הסרטונים שלי מאיראן – וזה בעיניי יפה"
יש פער בין איך שמדברים על ישראל בעולם לבין מה שאתה חווה פה במציאות?
"לגמרי. זו בדיוק הסיבה שאני מטייל – כדי לראות בעיניים שלי. לא דרך חדשות, לא דרך כותרות. אני משתדל להראות את מה שאני באמת רואה. כן, אני מקבל הרבה שנאה על זה – אבל אני לא נכנס לפוליטיקה. לפעמים זה קשה, כי כן יש לי דעות, אבל אני שומר על עצמי מחוץ לזה. בסוף, יוצא שאנשים מאיראן רואים את הסרטונים שלי מישראל, וישראלים רואים את הסרטונים שלי מאיראן – וזה בעיניי יפה".
כשאתה מפרסם סטורי או סרטון מישראל, אתה מקבל תגובות שונאות?
"כן, ברור. אבל אני אוהב לומר שהשונאים כבר עשו unfollow ממזמן. כל עוד זו ביקורת – אני מקבל באהבה. אם זו שנאה לשם שנאה, זה לא מזיז לי. אני מקבל תגובות גם מהימין הקיצוני וגם מהשמאל הקיצוני – אז כנראה שאני עושה משהו נכון. כשהייתי בסוריה, ניסיתי להראות שגם שם יש תרבות יפה. לא כל מה שקיים שם הוא המשטר. כשאני קונה אגוזים ממוכר ברחוב, אני לא רואה בו שליח של אסד, אני רואה בן אדם. ואז חלק בפרלמנט האירופי האשימו אותי בפרופגנדה. שבועיים אחר כך הייתי בישראל, ואז טענו שאני סותר את עצמי. מבחינתי, זה רק אומר שאני מצליח לשמור על איזון. יש לי עוקבים מכל העולם, אפילו בטובאלו, המדינה הכי פחות מתוירת בעולם, ילדים זיהו אותי ברחוב. אם הצלחתי להשאיר בעולם קצת פחות שנאה – עשיתי את שלי.
מה אתה מנסה לשתף על ישראל?
"אני מנסה להראות את האמת. כל מי שטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד – פשוט מדבר שטויות. אני לא נכנס לפוליטיקה, אבל כן מראה את המציאות – איך שהיא. בתל אביב רואים כתובות בערבית, נשים עם חיג'אב – כולם כאן. זה מה שאני מראה בסטוריז ובסרטונים".
היית רוצה לגור פה?
"ניסיתי לעבור לכאן בשנה שעברה אבל קיבלתי סירוב מכיוון שטענו שאין לי קשר רשמי למדינה, ואני לא יהודי, אז אני לא יכול לעשות עלייה. הדרך האחרת היחידה היא דרך תעסוקה, אבל כפרילנסר אני לא עומד בקריטריונים. לכן עברתי לדובאי במקום, שם אתה משלם 2,000 אירו ומקבל ויזה. הלוואי שהיו מאפשרים לי לגור בישראל לתקופה מסויימת".
