מכבי תל אביב בכדורסל היא כבר לא הקבוצה של המדינה. זהו. זה נגמר. תהליך הפרידה מהתואר "הקבוצה של המדינה" מתרחש כבר כמה שנים אבל השבוע זה נסגר סופית.
ולא, לא בגלל שדמיטריס איטודיס המאמן המהולל חתם בהפועל תל אביב. נכון שזה מהלך אסטרטגי של עופר ינאי, ששם את הפועל במקום אחר, אבל זה מוזר בואך הזוי שבמקביל מכבי נאלצת לשחרר את סייבן לי, שחקן שהחתימה כמה שבועות לפני, כי הוא לא מוכן להגיע לתל אביב. הלו… חתמת במכבי תל אביב, אבל אתה לא מוכן להגיע לתל אביב?
וכמעט שכחנו את ג'ורדן לויד. בינינו, אצל עופר ינאי זה לא היה קורה. איך אני יודע? כי יש אחד, ג'ונתן מוטלי, כוכב יותר גדול מסייבן לי, שעושה פוזות על הבעלים האדום, והפועל לא מתקפלת ולא מחפפת בהגנה, בזמן שמכבי יותר שברירית ממיכאל אוחנה.
מכבי תל אביב איבדה את התואר "הקבוצה של המדינה" , ולא בגלל ההנהלה שלה, שמרגישה היום כמו פרלמנט של פנסיונרים בלובי של בית אבות יוקרתי, שמעלים זיכרונות מהעבר, ומנסים להישאר רלוונטיים, אבל אין להם את הכוח והממון לעמוד מול הדור החדש בדמותם של ינאי השובב ומתן אדלסון המיושב.
מה שהכריע סופית מבחינתי את איבוד התואר היוקרתי, "הקבוצה של המדינה", זה בכלל נבחרת ישראל. כל חיי נבחרת ישראל היתה בעצם הישראלים של מכבי, עם חיזוק אמריקני מתחלף: לבאן מרסר, ג'ונדי, דיוויד בלו או אלכס טיוס, ועוד כמה ישראלים נחמדים מהליגה. כי עובדתית הישראלים הכי טובים שיחקו במכבי. אפילו המאמן של הנבחרת בדרך כלל אימן גם את מכבי. עד עכשיו.
במוצאי השבת אני צופה בכיף שלי בנבחרת ישראל מנצחת את אוקראינה בדרבי הכטב"מים, ופתאום תוך כדי שרומן סורקין קולט עוד ריבאונד אני גם קולט שהוא השחקן היחידי בסגל ממכבי תל אביב. מה? יכול להיות? כן. נניח שתמיר בלאט היה כשיר הוא גם היה, אבל זהו. אני מביט בסגל ואפילו המתאזרח שלנו, קאדין קרינגטון, הוא מהפועל ירושלים.
בדקתי אולי שחקני היורוליג לא שוחררו לחלון, אבל הפעם שוחררו. ואז הבנתי… זהו, מכבי תל אביב היא כבר לא הקבוצה של המדינה. היסטורית מבין עשרת שחקני נבחרת ישראל עם מספר ההופעות הגדול ביותר, שמונה היו ממכבי תל אביב, רק שניים, עידו קוז'יקרו ובועז ינאי החצופים לא הגיעו ממנה.
אם פעם מכבי היתה פסגת השאיפות של הכדורסלנים שלנו, היום יש להם אלטרנטיבות, בארץ ובחו"ל. תומר גינת וים מדר בוחרים שלא להגיע למכבי. אתם מבינים מה אני אומר? הם בוחרים שלא להיות במכבי תל אביב. ועוד לא הגענו לבן שרף; פעם בימים ששמעון מזרחי ושות' שלטו בכדורסל הישראלי כישרון כמו בן שרף היה חותם במכבי עוד לפני שיש לו סוכן, עוד לפני שיצאו לו חצ'קונים, אחר כך הוא היה יושב בספסל עד גיל 27 ורק אז מבין שהקריירה שלו התבזבזה, אבל בינתיים הוא לקח עשר אליפויות רצופות עם נפנוף מגבות.
לאורך השנים היו כדורסלנים ישראלים יחידי סגולה שעמדו בפיתוי ולא הגיעו למכבי, כמו עדי גורדון, אבל הרוב נשברו. והנה צומח דור של כדורסלנים מודרניים שאומר לא לצהובים. ולא כי הם חוששים להתייבש על הספסל, אלא כי הם מעדיפים שלא. פתאום מתברר שאתה יכול להיות כדורסלן ישראלי, ואפילו מצליח, בלי לחלום על ללבוש צהוב כחול.
אז הנה הערב תעלה על הפרקט למשחק מול אוקראינה הקבוצה של המדינה, והיא לא תלבש צהוב כחול, היא תלבש כחול לבן. אל אל ישראל.
