בשנות התשעים היה משה כהן מלך בלתי מעורער של המועדונים בישראל. הלהיטים שלו, כמו "סם האהבה" ו"נדרתי נדר", הפכו לקלאסיקה ישראלית, והוא מילא אולמות ענק כמו הסינרמה – שנחשבה אז למקבילה של קיסריה של היום. היום, בגיל 52, כהן עובד כאחראי לובי במגדל יוקרה בתל אביב, כשרוב הדיירים אפילו לא מכירים את האיש שעזר להם עם המקרר החדש שהזמינו.
"סם האהבה", אחד משיריו המזוהים ביותר, נולד דווקא מתוך ספקנות. "קראתי את הטקסט, שיר יפה, אבל לא הרגשתי להיט," הוא משחזר. "רק כשראיתי את הסצנה בסרט, פתאום הכל התחבר. הבנתי את הכאב".
ההצלחה הגיעה במהירות מסחררת. "בהתחלה חילקו פליירים בתחנה המרכזית הישנה – 'זמר חדש, תקליט חדש, משה כהן'", הוא מספר. "אחרי חודשיים כבר הייתי חותם על דיסקים בחנויות תקליטים. לא הבנתי מה קורה, הייתי המום. זו הייתה היסטריה אמיתית".
בהופעת הבכורה במועדון הגג בחיפה, ההצלחה קיבלה ממדים חדשים. "הגעתי וראיתי תור שמשתרך במורד המדרגות. בתמימותי, לא הבנתי שכל האנשים האלה באו בשבילי. ברגע שנכנסתי, כולם קמו על הרגליים. הייתה אפילו מעריצה שהתעלפה והיו צריכים להזמין פרמדיק".
אבל לצד ההצלחה האדירה, החלו להופיע גם הסדקים הראשונים. "התחלתי לחוות חרדות קשות," הוא מודה. "זה התחיל בדפיקות לב והתייבשות שפתיים, והתפתח לתחושות של נמלים על השיער וקושי בנשימה. האמרגן היה מביא לי אקמול ודקסמול, חושב שאני סתם מגזים. הייתי עושה נשימות, מכניס לאט, מוציא לאט".
גם הקרנות הבכורה של סרטיו היו אירועים רבי רושם. "בהיכל התרבות ברמלה היו 800 איש באולם ועוד 400 בחוץ," הוא נזכר. "אבל בנהריה למשל, החרדות תפסו אותי חזק. השתתקו לי הרגליים, איבדתי כל תחושה. לקחו אותי לבית של חבר, לא הייתי מסוגל להופיע".
"הסינרמה הייתה משהו מיוחד", הוא מספר בגאווה. "3,000 איש, והייתי מתחיל לשיר 'נדרתי נדר' בלי מיקרופון מחוץ לאולם. האנשים היו מסתובבים לאחור, מחפשים מאיפה מגיע הקול. זה היה הקיסריה של אז".
בין השנים 1992-2001 היה כהן בשיא הקריירה שלו. "עבדתי ערב-ערב, שלוש הופעות בלילה לפעמים. הסרטים היו הצלחה מסחרית – 'מבט כואב', 'סם האהבה', 'מחבק בקבוק'. אבל הייתי צעיר ותמים מדי. לא עניין אותי הכסף, רק ההצלחה האמנותית. מי שהיה חכם התעשר על הגב שלי."
היום, כשדיירי המגדל מגלים את זהותו האמיתית, התגובות נעות בין הלם להערצה. "יש כאלה ששואלים 'איך לא אמרת לנו?'" הוא מחייך, "אני פשוט אומר להם לחפש אותי ביוטיוב. הם חוזרים המומים".
כהן מסרב להיקרא "זמר דיכאון". "אני זמר נשמה," הוא מתעקש. "אף אחד לא התאבד מהשירים שלי. להיפך – אנשים באים ואומרים לי 'ריפאת אותי עם השירים שלך'".
"השירים שלי מדברים על החיים האמיתיים," הוא מסביר. "על אבות שמשחקים קלפים, על כאב, על אהבה שבגדה. זה נוגע באנשים כי אלה החיים האמיתיים שלהם. כשאני על הבמה, אני רואה את זה בעיניים שלהם".
הסיפור של משה כהן הוא יותר מסתם סיפור על עליה ונפילה בעולם הבידור. זו תזכורת כואבת לצדדים האפלים של תעשיית המוזיקה הישראלית, ולפער העצום שיכול להיווצר בין הצלחה אמנותית להצלחה כלכלית. אולי דווקא בגלל זה השירים שלו, שמדברים על המאבקים והכאבים של החיים, ממשיכים להדהד אצל כל כך הרבה ישראלים. כי בסופו של דבר, כמו שהוא עצמו אומר, "אני הכי פשוט בפועל, אדם רגיל, שעובד למחייתו ושר בערבים".
