המתיחות הפוליטית בתוך הקואליציה, כפי שבאה לידי ביטוי בהתכתשויות ההולכות וגוברות בין איתמר בן גביר, אריה דרעי, בנימין נתניהו, יואב גלנט ואחרים, היא רק סיסמוגרף. הקרקע עוד יציבה, אבל המחטים במכשיר כבר מתחילות להשתולל, מעידות על פעילות תת־קרקעית חריגה. השבועות הבאים ילמדו מהי עוצמתה.
יציאת הכנסת לפגרה בעוד שבועיים עשויה אולי להציל את הממשלה מהתפרקות מיידית, אבל לא לעצור תהליך שכבר החל. כי כבר לא מדובר בכנסת, בקואליציה או בחוקים, אלא בעצבים החשופים ביותר בחברה, בפערים האידיאולוגיים ובציר הטעון שבין עסקת חטופים לניצחון המוחלט. הכיוון שאליו ינווט ראש הממשלה את ספינת המלחמה המשייטת במי הים של עזה ודרום לבנון, הוא שיכתיב גם את סדר היום הפוליטי ואת יציבות הקואליציה – ולא חוקי רבנים וגיוס.
זמן קצר אחרי 7 באוקטובר נכנסה מפלגת המחנה הממלכתי לממשלה. בני גנץ וגדי איזנקוט הובלו כלאחר כבוד לקבינט ניהול המלחמה, בעוד שני השותפים הבכירים הוותיקים יותר, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, נותרו בחוץ. בשמונת החודשים שבאו לאחר מכן התגלו פערים משמעותיים גם בתוך הקבינט – אבל בעיקר מחוצה לו, בחברה הישראלית – לגבי אופן ניהול המלחמה, דירוג החשיבות בין מטרותיה והדרכים השונות להשגתן.
החלוקה היא כמובן לא דיכוטומית, אבל באופן כללי יש את אלה שחותרים בראש ובראשונה לשחרור החטופים, להסכם מדיני, לתיאום עם ארה"ב, לשלילה מוחלטת של משטר צבאי בעזה ולשלום עם סעודיה ומעדיפים פתרון דיפלומטי בצפון – לעומת אלה שתומכים בכיבוש צבאי מלא של עזה ושוללים עסקה שתביא לסיום המלחמה. חלקם אף מאמינים בסיפוח שטחים, ואפילו בהקמת יישובים, ולא יסתפקו בפתרון מדיני בצפון, אלא רק במלחמה שתרחיק את חיזבאללה.
לא חשוב איך קוראים לאותן הקבוצות – שמאל מול ימין, "קונספציה" מול "התפכחות" או "הניצחון האמיתי" מול "הניצחון המוחלט" – ההנחה הרווחת היא שנתניהו נוטה יותר לקבוצה השנייה, ושגנץ, איזנקוט וגלנט – שאליהם אפשר להוסיף את הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד וכמעט כל חברי פורום מטכ"ל – שייכים יותר לראשונה. למרות הביקורת על אופן ניהול המלחמה מצד חברי הפלג הימני בקואליציה, וגם מצד מפלגות ימניות באופוזיציה כמו אלו של גדעון סער ושל אביגדור ליברמן – הממשלה נותרה יציבה, וכולם קיבלו בהבנה, מי יותר ומי פחות, את הכוחות הגדולים שעימם נתניהו צריך להתמודד, ואת הערך שבהמשך ישיבת המחנה הממלכתי בממשלה כל עוד התותחים בדרום רועדים במלוא עוצמתם.
1992 על סטרואידים
לפני חודש החליט גנץ לפרוש מהממשלה. היתה זו החלטה פוליטית, שנגעה הרבה יותר במצבו בסקרים והרבה פחות בחילוקי דעות כאלה ואחרים עם נתניהו. במקום להתמודד עם ההשלכות של הכנסתם של בן גביר וסמוטריץ' לקבינט המלחמה, נתניהו העדיף פשוט להודיע על פירוקו. במפלגות הימין המתינו לראות אם פרישת הגורמים השמאליים בממשלה תביא לשינוי כיוון בניהול המלחמה, אך בכל יום שעבר התברר שלא ממש. נתניהו אמנם הודף את הלחצים המופעלים עליו להודיע על הקמת מדינה ערבית בעזה, גם מבית וגם מעבר לים – אבל בכל שאר הדברים, כולל בעניין עסקת חטופים, הפער בינו לבין גנץ, איזנקוט וצמרת המערכת הביטחונית הוא לא גדול כפי שסברו.
אגב, בניגוד להאשמות שלפיהן הוא פועל לטרפד את ההסכם הנוכחי לשחרור חטופים מתוך שיקולים פוליטיים, נתניהו מאמין בעסקה ומקדם אותה בלי הרף. הוא לא יודע אם יצליח לשווק אותה פוליטית, וייתכן שאם היא תצא לפועל ממשלתו תיטלטל באופן חסר תקנה – אבל את הסיכוי לעסקה הוא רוצה להוציא, ורותם את כל המערכות העומדות לרשותו לשם כך.
אך ככל שנתניהו מעמיק בקו הזה, כך הוא מתרחק משותפיו בימין. הקרדיט שנתנו לו עבור התועלת שבאחדות כשגנץ היה בממשלה ועבור יציבות הקואליציה אחרי פרישתו הולך ונגמר. זה התחיל השבוע, בהודעה של סמוטריץ' שלפיה העסקה המוצעת תפרק את הממשלה, ונמשך בשרירים שהפגין בן גביר מול ש"ס בדרישה להיכנס לקבינט המצומצם.
מבחינת בן גביר, העובדה שנתניהו מסרב בתוקף להכניסו לשם היא מחשידה. שמונה חודשים לא היה נציג ימני מימין לליכוד שלא היה חלק מהקונספציה, בטענה שגנץ לא מוכן. כעת הולך ומתחוור לבן גביר שזה לא היה גנץ – זה היה ביבי. עובדה: אחרי פרישת גנץ דרעי נותר בפנים – והוא נשאר בחוץ.
לדבריו, הטענה שלפיה נתניהו מסרב להכניס אותו לפורום רגיש בשל החשש שהוא ידליף היא רק תירוץ. הרי כמעט כל ישיבות קבינט המלחמה דלפו, והוא בכלל לא ישב בהן.
אם יש מסקנה אחת שאמור להיות לגביה קונצנזוס אחרי 7 באוקטובר, כמו אחרי מלחמת יום כיפור, זה שבצמרת צה"ל – ואם לא שם אז לפחות בצמרת הדרג המדיני – צריך שיהיה ריבוי דעות. אתגור של המערכת, ולא אימוץ אוטומטי של עמדותיה. אם יואב גלנט עומד במסיבת עיתונאים ותובע מראש הממשלה להצהיר שלא יהיה שלטון צבאי בעזה, לא יזיק שיהיה מישהו אחריו שיסביר שחובה שיהיה כיבוש צבאי בעזה. ואם ראש הממשלה מכריז שהקמת יישובים ברצועה זה לא ריאלי, שיהיה מישהו לידו שיסביר לו שאם תרצו – אין זו אגדה. לא חייבים לאמץ כל דעה, אבל כן חובה לשמוע אותה ולהתייחס אליה.
במציאות שנוצרה, הפער בין האידיאולוגיה, כולל זו של המלחמה, לבין המערכת הפוליטית הוא כמעט בלתי נתפס. אין ספק שנתניהו היה מעדיף עשרות מונים לנהל את המלחמה עם גנץ, איזנקוט ואולי גם לפיד. אבל פוליטית הוא לא יכול לסמוך עליהם, אלא רק על סמוטריץ' ועל בן גביר. מנגד – לימין, כולל זה שבאופוזיציה, יש רוב בכנסת, אבל ללא יד אחת אמיתית על ההגה לצד נתניהו.
הפער הזה הוא שצף ועלה השבוע בכנסת. לכן זה לא ייעלם עם צאת הכנסת לפגרה. מדובר בפעפוע אמיתי בתוך שורות הימין. בן גביר הוא רק הסנונית הראשונה. פשרה כזו או אחרת עם ש"ס לא ממש תועיל, אלא רק שינוי אמיתי בכיוון של ניהול המלחמה.
"זה 92' על סטרואידים", אמר בכיר בליכוד נוכח התנהלותו של בן גביר, בהתייחסו להפלת ממשלת הימין בראשות יצחק שמיר על ידי מפלגת התחיה, שהובילה לבחירות ולעליית יצחק רבין לשלטון ולהסכמי אוסלו. נתניהו, כאמור, סומך פוליטית הרבה יותר על בן גביר מאשר על גנץ, אבל אם בן גביר ימשיך כך, הוא לא יוכל להיות שותף לא רק בקואליציה של נתניהו, אלא גם לא באף קואליציה עתידית. המאבקים שלו הם פרסונליים, ולא מהותיים. הוא רוצה להיות ראש ממשלה עם ששת המנדטים שיש לו. לקבוע הכל, להחליט הכל. אבל קואליציה דורשת עבודת צוות. לא לתת פרס לאופוזיציה כשהם רואים חוסר יציבות והפסדים בהצבעות, ונוצר הרושם שעוד רגע המגדל כולו מתמוטט. מהרגע הראשון שלו בקואליציה הוא מאיים, מחרים, מעניש. ככה זה לא ילך.
לא בכדי בשב"כ שחררו את מנהל שיפא, אומר אותו הבכיר. עשו את זה בפרצופו של בן גביר, שמסרב לשפר את תנאי הכליאה בהוראת בג"ץ וגורם לצפיפות בשל סרבנותו להכשיר תאים חדשים. יש 17.5 אלף אסירים ביטחוניים. אפשר לשחרר 3,000 כבר היום – זקנים, חולים – ועדיין להישאר עם אלפי קלפי מיקוח. מתוכם בחרו לשחרר 50, ודווקא את מנהל שיפא ביניהם. אמנם הדרג המדיני לא ידע, וגם לא ראש השב"כ, או כך לפחות אמר, אבל מישהו מבכירי הארגון רצה ללמד את בן גביר לקח – וזו התוצאה.
תרומה ומסר
בזמן המאבק הציבורי שהתנהל על שחרור גלעד שליט משבי חמאס, התכנסה ועדת שמגר לדון בקריטריונים המוסריים והביטחוניים בעסקאות חטופים עתידיות. אחרי עסקת ג'יבריל התברר כי חטיפת חייל או אזרחים הפכה לבון־טון של ארגוני הטרור, תעודת ביטוח, ושישראל מוכנה לשלם מחירים מפליגים ביותר עבור שחרורם.
הוועדה ישבה חודשים רבים במשרדי מתקן קצא"א, משרדו של יו"ר הרשות האלוף (מיל') עמוס ירון, שם ישבו גם יו"ר הוועדה שמגר ופרופ' אסא כשר. בישיבתם האחרונה שמעו אנשי הוועדה את דבריהם של חברי "אלמגור", ארגון נפגעי טרור בראשות סא"ל (מיל') מאיר אינדור. במשך שעה ארוכה המשלחת פרטה לפני הוועדה את המאבקים שלה נגד שחרור מחבלים מאז עסקת ג'יבריל, תוך הצבעה על תופעה שלפיה בחלק גדול מהמקרים – המשוחררים חוזרים לבצע פעולות טרור. מלבד כשר, שאר חברי הוועדה סברו כי יש להגביל את מספר המשוחררים, ולא להיכנע לתכתיבים של ארגוני הטרור.
בסוף הישיבה ביקשו אנשי המשלחת לשמוע מחברי הוועדה את הכיוון שאליו יובילו את מסקנותיהם. באופן בלתי צפוי, ירון שיתף אותם בפרט מידע חשוב מאחורי הקלעים: דעו לכם, אמר, שבכל פעם שבה יצאתם להפגין או הלכתם למהלכים משפטיים – סייעתם לנציגי המדינה לעמוד בתוקף מול חמאס. המסר אחרי הפגנות כאלה היה: יש לנו לחצים מבית, אנחנו לא יכולים לעמוד בדרישותיכם. ירון הוסיף ואמר להם: תדעו לכם שזה שברגותי ואחרים עדיין נמצאים בכלא – זו תוצאה של הפעילות שלכם.
לשמע הדברים אינדור אמר לירון: אז אולי תשכנעו את המדינה לסייע לנו תקציבית? לנו אין את ההון שיש לצד השני, לאלה שעושים את ההפגנות בעד שחרור שליט. על כך השיב שמגר כי המדינה לא יכולה לממן הפגנות כביכול נגדה. הישיבה פוזרה כעבור זמן קצר, ואז ניגש ירון לאינדור וביקש ממנו להמתין כמה דקות. כשחזר, הוא הגיש לו צ'ק אישי עם סכום מכובד לתרומה. היתה זו אחת מהתרומות הגדולות ביותר שקיבל הארגון אי־פעם.
החריקות כבר פה
בקרוב תתכנס ועידת מפלגת העבודה כדי לאשר את הסכם המיזוג עם מרצ. סביר להניח שהוועידה תאשר את ההסכם, עם או בלי ציפי לבני, אך חריקות בדרכו של היו"ר החדש כבר יש – ולא מעט.
במהלך דיון בנושא בוועדת החוקה של המפלגה, הוועדה העירה כי המו"מ התקיים ללא נציגות מפלגת העבודה וללא מעורבות היועמ"ש שלה בזמן אמת. לפי החלטת הוועדה, יש להוסיף לקווי היסוד שנקבעו פרקים שלמים כמו שוויון בנטל, דת ומדינה, שוויון מגדרי ונושאים נוספים שלא קיבלו שום התייחסות במסמך המיזוג. כמו כן, הוועדה קבעה כי שם המפלגה (כזכור, יאיר גולן קבע כי השם החדש יהיה "הדמוקרטים") יאושר במוסדות מפלגת העבודה בלבד, ללא אנשי מרצ.
עוד קבעה הוועדה כי כל פרטי ההסכם הדורשים תיקוני חוקה ייקבעו באמצעות אישור הוועידה, בנוהל המפלגתי הרגיל של העבודה, ולא בהליך מזורז כפי שרצה גולן. כל יו"ר מפלגה שנבחר מאז עמיר פרץ ועד היום שינה את החוקה לטובתו, והפך אותה לפחות דמוקרטית וליותר מונרכית משהיתה לפניו. זה לא עזר לאיש מהם לשמר את שלטונו, אבל הניסיונות נמשכו.
גולן אינו חריג מקודמיו בהקשר הזה. במסמך ועדת החוקה נכתב: "הועלה חשש שריכוז סמכויות ההוצאה בידי יו"ר המפלגה בלבד מהווה נסיגה משמעותית מהוראות החוקה הקודמת, ומהווה ריכוז כוח רב מדי בידי יו"ר המפלגה בכל הקשור להוצאת חברים מהמפלגה". גם במפלגת הדמוקרטים תהיה זו ציפייה גבוהה מדי שתהיה באמת דמוקרטיה.
