אוגוסט 1953 נכנס אלביס פרסלי בן ה-18, נהג משאית ממשפחה ענייה מממפיס, לאולפני סאן רקורדס כדי להקליט תקליט מתנה ליום הולדתה של אמו, גלדיס. פרסלי הקליט בקול ביישני גרסאות כיסוי לשני שירים פופולריים. מי שנכחה בהקלטה הייתה מזכירת החברה, מריון קייסקר. "כשאלביס נכנס לראשונה בדלת, שאלתי אותו: "איזה סוג של זמר אתה?", סיפרה קייסקר. "הוא אמר: 'אני שר כל דבר'. כשהוא התחיל לשיר, יכולתי להרגיש את הרגש והייחודיות בקולו".
קייסקר, שהתרשמה מהמפגש עם פרסלי, הציעה לבוס שלה, סם פיליפס, לשמוע את ההקלטה. "לא התרשמתי יותר מדי", סיפר פיליפס. "אלביס נשמע לי כמו עוד נער פשוט מממפיס. אבל מריון התעקשה, אז הזמנתי אותו שוב לאולפן".
פיליפס חיפש באותו זמן אומן שיהווה גשר תרבותי ויביא לקהל רחב את צלילי הבלוז של המוזיקאים השחורים. הוא זימן את פרסלי לאולפן לבצע את הבלדה "Without You". באולפן היו הגיטריסט סקוטי מור ונגן הבס ביל בלאק. זה לא עבד. פרסלי לא נשמע טוב. פיליפס, מור ובלאק התייאשו, הם לקחו הפסקה מההקלטות וכבר תכננו ללכת הביתה. אלא שאז קרה הקסם.
פרסלי תפס את הגיטרה והשתעשע עם שיר הבלוז "That's All Right (Mama)". האולפן רעד. "פתאום אלביס התחיל לשיר את השיר הזה, לקפוץ ולהשתטות", סיפר מור. "ביל הצטרף עם הבס שלו, ואני הצטרפתי עם הגיטרה. סם זינק ממקומו ואמר: 'מה לעזאזל זה היה? תעשו את זה שוב!' הקלטנו את השיר הזה בלילה אחד, וזה הרגע שבו ידענו שנולד משהו חדש".
"זה היה לגמרי לא מתוכנן", סיפר פרסלי. "פשוט התחלתי לשיר את השיר הזה כמו שתמיד אהבתי לשיר בבית. גדלתי על שירי בלוז, גוספל, קאנטרי, ואת זה הבאתי בספונטניות באותו רגע. הרגשתי שסוף־סוף מצאתי את המקום שלי". כעבור שלושה ימים שדרן הרדיו הפופולרי של ממפיס, דיואי פיליפס, ניגן את השיר 14 פעמים ברצף בתוכנית אחת – והפך אותו ללהיט מקומי.
השילוב בין מוזיקת בלוז "שחורה" לבין קאנטרי "לבן", תוך נענועי אגן על הבמה, הגדיר סגנון מוזיקלי חדש בשם "רוקבילי", שפרסלי נחשב לאחד מהוגיו. זה לא היה רק סגנון מוזיקלי אלא גם תרבותי, שביטא התרסה חברתית וחציית גבולות גזעיים בתקופה שבה ארצות הברית הייתה מפולגת. קולו הייחודי של פרסלי, עם האנרגיה הפרועה והכובשת בהופעותיו, הציבו אותו בחזית של מהפכת הרוק'נרול.
תחנות הרדיו בממפיס סירבו להשמיע את שיריו בטענה שפרסלי עושה "מוזיקה שחורה", דבר שלא היה נהוג בחברה הגזענית של אותם ימים, אבל הבשורה על הנער הרזה שמשגע את הבנות החלה לצבור תאוצה. פרסלי יצא להופעות ברחבי המדינה, כשהוא לבוש בבגדים זהובים ובנעלי זמש, סטייל שאימץ ממוזיקאים שחורים.
בינואר 1955 הופיע פרסלי ב"לואיזיאנה היירייד", מופע מרכזי של אומני קאנטרי. בקהל נכח טום פרקר, הידוע בכינויו "קולונל", אמרגן ממולח ומפוקפק. המפגש ביניהם שינה את חיי שניהם.
המוזיקה של פרסלי לא ממש עניינה את פרקר, אבל כשראה את ההתלהבות של הנערות בקהל, הבין את הפוטנציאל. הזמר הצעיר היה אז תחת ניהולו של בוב ניל, שדרן רדיו ומנהל הופעות, שהתקשה לקדם את הטאלנט שלו. ניל צירף אליו את מכרו הוותיק פרקר לניהול משותף, וכעבור כמה חודשים יצא מהתמונה ופרקר תפס את המושכות. "ידעתי שאלביס יהפוך לסיפור הצלחה, אבל לא ידעתי עד כמה גדול הוא יהיה", סיפר ניל.
שני קצוות אומנותיים
בדצמבר 1955 קידם פרקר עסקה לרכישת החוזה שלו מפיליפס והעברתו לחברת התקליטים RCA VICTOR בסכום של 40 אלף דולר. "הרגשתי כמו אדם שמכר את הזהב שלו", סיפר פיליפס. "זה היה צעד כואב מאוד, אבל בסופו של דבר ידעתי שזה היה הדבר הנכון עבור אלביס. הוא היה צריך את התמיכה הכלכלית וההפקתית של RCA כדי להגיע למקומות שאני לא יכולתי להביא אותו אליהם".
ב־10 בינואר 1956 נכנס פרסלי לאולפן כדי להקליט את שירו הראשון בחברה החדשה. "מלון הלבבות השבורים", בלדת בלוז־רוק שבה פרסלי שר בקולו החושני על גבר שבור לב, זינק לראש מצעד הפזמונים האמריקאי וסיפק לפרסלי את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלו בתוכניתם של האחים טומי וג'ימי דורסי.
כעבור חודשיים יצא התקליט הראשון שלו, שנקרא פשוט "אלביס פרסלי" והורכב כולו מגרסאות כיסוי לשירי בלוז ורוק'נרול, ובו באו לידי ביטוי שני הקצוות האומנותיים שלו, הן כזמר בלדות מלטף והן כרוקר בועט ופרוע. הצלחת התקליט ושירים נוספים שהקליט באותה עת הפכו אותו למפורסם גם מחוץ לארצות הברית.
"החיים שלי נהיו משוגעים", סיפר פרסלי בריאיון בשנת 1956. "אני לא יכול אפילו לעבור ברחוב בלי שמישהו יתפוס אותי. זה היה כאילו העולם עומד על קצות האצבעות והמעריצים לא עוזבים אותי. אני לא מבקש את זה, זה פשוט קורה. הרוק'נרול הוא דרך ביטוי, ואם הוא גורם לאנשים להרגיש טוב אז זה בסדר. כשאני שר אני מרגיש את זה, אז אני פשוט נותן למוזיקה לבוא ממני".
הופעותיו הטלוויזיוניות, בייחוד בתוכניותיהם של סטיב אלן ואד סאליבן, שבהן נענע את האגן באופן שלא היה מקובל בימים ההם, עוררו את חמתם של הארגונים הדתיים השמרניים ואנשי החינוך, שקראו להחרימו, כינוהו בגנאי "Elvis The Pelvis" ואף גרמו לכך שבתוכניתו של סטיב אלן המצלמה תתמקד בפלג הגוף העליון כדי להסתיר את תנועות הרגליים שלו.
"אלביס פרסלי הוא וולגרי ומשחית את הנוער", אמר בריאיון טלוויזיה ראש הכנסייה הקתולית. "היזהרו מאלביס פרסלי – הוא מוכר סקס ולא מוזיקה". פרסלי הגיב על ההאשמות בריאיון שנתן ובקול מבויש אמר: "האנשים האלה רק עושים את העבודה שלהם, אבל אני לא מסכים עם הביקורת הזאת, כי אני לא מרגיש שעשיתי משהו שגוי".
המחאות רק העצימו את הפופולריות של פרסלי. הן הקנו לו מעמד אייקוני של נציג אמריקה החדשה והצעירה, סמל למרד בממסד. אז גם זכה לכינוי "מלך הרוק'נרול".
בגיל 22 רכש הזמר שגדל בעוני אחוזה מפוארת בממפיס שזכתה לכינוי גרייסלנד, ועד היום היא מהווה מרכז עלייה לרגל למעריציו. "אני לא יודע איך קרה שאני הפכתי להיות סמל אמריקאי, רק ניסיתי להיות אני", אמר בריאיון ב־1957. "אני לא מתיימר להיות גיבור, לא מנסה להיות דמות להערצה. אני פשוט שר ושמח לעשות את זה. אם זה עוזר לאנשים או גורם להם להרגיש טוב, אז אני מרוצה מזה".
בלוז ללובש המדים
ב־24 במרץ 1958, כשהוא בשיא הקריירה, גילח פרסלי את הבלורית, קיצץ את פאות הלחיים והתגייס לצבא האמריקאי. יום גיוסו כונה בידי מעריציו "יום שני השחור", שכן הם ראו בכך סוף עידן. לאחר מסיבת עיתונאים עלה פרסלי לאוטובוס שנסע לבסיס פורט שאפי שבארקנסו. "אני רק אחד מהחבר'ה כאן", אמר. "אני לא רוצה שיתייחסו אליי בצורה שונה בגלל שאני אלביס פרסלי. אני פשוט רוצה להיות עוד חייל בצבא".
בזמן שגויס, על מנת לשמור על הפופולריות שלו, שחררה חברת התקליטים שירים שהקליט מראש והשאירו אותו בתודעה. חמישה חודשים לאחר שגויס, נפטרה אמו כתוצאה מאי־ספיקת לב. בראיונות שקיים לפני שנפטרה, הסביר כמה קרובים הם: "אמא שלי היא כל עולמי, ואני לא יודע איך הייתי שורד בלעדיה. היא הדמות החשובה ביותר בחיי". לאחר מותה הודה פרסלי כי לא חזר להיות אותו אדם. על קבר אמו חרט פרסלי מגן דוד, אות לשורשיה היהודיים.
עם שובו לצבא לאחר תקופת האבל, הוצב בגדוד טנקים בדרום־מערב גרמניה. "הצבא לא שינה אותי, אני אותו אדם שהייתי, פשוט לומד להסתגל לסיטואציות שונות", אמר בריאיון ב־1960. "זה היה קשה בהתחלה, לקח לי זמן להתרגל לתנאים הצבאיים, אבל שמחתי להיות חלק מהחיים האלה. הצבא לקח ממני את כל הפאר והתהילה, ונתן לי מקום ללמוד ולגדול. הייתי צריך ללמוד להסתדר לבד, וזה עזר לי להיות יותר אמיתי עם עצמי. אנשים ציפו שאאכזב, שאכשל בדרך, חשבו שאני לא אוכל להתמודד עם הצבא, אבל הייתי נחוש להוכיח אחרת, לא רק לכולם – אלא גם לעצמי".
בשנת 1959, במהלך שירותו הצבאי, פגש פרסלי בן ה־24 את פרסיליה בוליו בת ה־14, בתו של קצין בצבא האמריקאי שהוצב בגרמניה. על אף פער הגילים וחששות הוריה, נרקם בין השניים רומן. לאחר שחרורו מהצבא שמרו השניים על קשר דרך שיחות טלפון ומכתבים, ובהיותה בת 17 עברה פרסיליה להתגורר עימו בגרייסלנד. הזוג נישא במאי 1967 בלאס וגאס, ובפברואר 1968 נולדה בתם היחידה ליסה מארי.
שירותו הצבאי של פרסלי נחשב לנקודת מפנה גם בחייו המקצועיים: עם שחרורו הוא שינה את הסגנון המוזיקלי לפופ ממוסחר, רחוק מתדמית הילד הפרוע. בתקופה הזאת הוא הוציא את הלהיטים "It's Now Or Never" ו"Are You Lonesome Tonight?". פרסלי כבר לא נתפס אז כסמל למרד הנעורים, אלא כמישהו שיש קונצנזוס לגבי מעמדו וכישרונו.
לפני השירות הצבאי שלו החלה הקריירה הקולנועית של פרסלי לתפוס תאוצה. זה התחיל ב־1956 עם הסרט "Love Me Tender", שבו שר את שיר הנושא שנחשב לאחד משירי האהבה הגדולים שלו. ההצלחה המסחרית של הסרט הובילה לשורת סרטים מצליחים שהוציא בהמשך העשור, בהם גם סרט שיצא במהלך שירותו הצבאי. חלקם כללו שירים שצעדו במצעדי הפזמונים.
באותם סרטים שאף פרסלי ליצור מוניטין של שחקן אופי. "אלביס למד את כל התסריט בעל פה, גם של השחקנים ששיחקו לצידו", סיפר הבמאי רוברט ד' ווב, במאי "Love Me Tender". "הוא היה חדור מטרה, חרוץ ונמרץ להוכיח לכולם שהוא לא יודע רק לשיר, אלא הוא גם יכול לשחק. האליל שלו באותה תקופה היה ג'יימס דין, ואני זוכר שבמפגש הראשון איתו הוא דקלם לי את תסריט סרטו של דין 'מרד הנעורים' בעל פה. זה הרשים אותי".
עד אמצע שנות ה־60 הצליח פרסלי לגרוף הצלחה מסחרית בקולנוע, וסרטיו הביאו מיליוני אנשים ברחבי העולם לבתי הקולנוע. בראשית שנות ה־60 היה פרסלי השחקן בעל השכר הגבוה ביותר בהוליווד, ובין השנים 1956 ל־1966 הוא הופיע ברשימת עשרת הכוכבים הרווחיים ביותר בקולנוע. עם זאת בשלב מסוים סרטיו הפכו להיות נוסחתיים: עלילה רומנטית שטחית וצפויה שהתבססה על שירים שנכתבו בעקבותיה. לפי הפזמונאי ג'רי ליבר, שכתב רבים מלהיטיו של פרסלי, נוסחת הפסקול לכל סרט הייתה ברורה: "שלושה שירי בלדה, אחד בקצב בינוני, אחד קצבי ואחד בלוז־בוגי".
הנוסחה הזאת הייתה בעוכריו. הכישלון הקולנועי הראשון שלו היה ב־1965, עם צאת הסרט "girl happy", ואחריו הגיעה שורת כישלונות שנמשכה עד הסרט האחרון, שיצא ארבע שנים מאוחר יותר. פרסלי היה מאוד מתוסכל מכיוון שהיה כבול בחוזה לעשיית הסרטים ללא יכולת לסרב, אף שאיכות הסרטים והשירים לא היו לרוחו.
"אלו היו סרטים זולים ולא דרמות אמיתיות, ואלביס סבל מזה", סיפר לי בעבר לארי גלר, ספרו וחברו של אלביס באותה תקופה. "היו פעמים שהוא לא רצה להגיע לאולפן ולשיר, כי חשב שהשירים מטופשים ולא הלמו את מה שהוא רצה לשיר, אבל הקולונל הכריח אותו. זו הייתה התקופה הכי רעה עבור אלביס, הוא לא היה מאושר. הוא הרגיש לכוד בכלוב של זהב. הוא ראה את העלייה של הביטלס ואת המוזיקה שהם עשו, ורצה להקליט אלבומים בעצמו אבל הקולונל לא אפשר לו. במקום זה הוא עשה סרטים עם שירים גרועים. ב־1967, בצילומי הסרט 'Clambake',
אלביס עזב את הסט כי הרגיש שעושים ממנו קריקטורה. אני זוכר שהיה ריב קולני בינו לבין הקולונל, ובסוף, למחרת, אלביס חזר לצלם את הסרט, והיה אפשר להרגיש שהוא סובל. תקופת הסרטים הייתה התקופה האומללה בחייו, כי הוא רצה לשחק תפקידים דרמטיים ולא תפקידים של ליצן, כפי שהוא תפס את מה שהוא עשה".
בסך הכל שיחק פרסלי ב־31 סרטים עלילתיים, שעליהם אמר ב־1967 לחברו ג'ורג' קליין: "אני לא עושה סרטים כי אני רוצה, אני עושה כי אני מוכרח. מכריחים אותי לצלם סרטים דומים שוב ושוב, וזה כבר עולה לי על העצבים".
"חזרתי להיות אלביס"
באוקטובר 1967 פנתה רשת הטלוויזיה NBC אל קולונל פרקר בהצעה להפיק מופע טלוויזיוני של מזמורי חג המולד בהשתתפותו של פרסלי. תחילה פרסלי לא התלהב מהרעיון, אך לאחר שהוצע לו לככב בתוכנית לבדו עם התחייבות לבצע רק שיר אחד של חג מולד והשאר יהיו שירים שיבחר לבצע – הוא הסכים.
ב־3 בדצמבר 1968 שודר המופע שבו ביצע פרסלי בעיבודים חדשים את להיטיו משנות ה־50, חבר לנגניו מאותן שנים ואימץ מחדש חזות דקיקה ומסוקסת עם מעיל עור שחור ובלורית מתנופפת שהזכירה את ימי השיא שלו מהעשור הקודם. אותה תוכנית, שצולמה בפני קהל חי, 12 שנה אחרי שפרש מהופעות, זכתה לכינוי Comeback Special.
המופע ארך 50 דקות ובו אלביס גם ביצע שיר חדש ("If I Can Dream") שנכתב במיוחד עבורו. הוא דורג במקום הראשון במדדי הרייטינג עם 42% צפייה, נתון חסר תקדים שהפך אותו לאירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר באותה שנה. תקליט המופע החזיר את פרסלי בן ה־33 לפופולריות.
"לפני המופע הייתי עצבני ולחוץ, פחדתי שלא אצליח כי לא הופעתי הרבה זמן", סיפר הזמר. "לא הייתי בטוח אם אני מסוגל עוד להצליח בזה. המופע היה נקודת מפנה בשבילי. הייתי כל כך רגיל ומשועמם לעשות סרטים, שכמעט שכחתי איך זה להופיע על במה באמת. זה היה הדבר הכי חשוב שעשיתי בקריירה בעיניי. המופע נתן לי תחושה שלא הרגשתי שנים, הרגשתי שחזרתי להיות אלביס ה'אמיתי'".
בעקבות הצלחת התוכנית יצא פרסלי לסיבוב הופעות והקליט שירים חדשים, בהם "Suspicious Minds", שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי, לראשונה זה שבע שנים.
שובו של פרסלי לקדמת הבמה לווה בחיבוק חם בקרב מעריציו. הוא הפך מהר מאוד את לאס וגאס למקום הקבוע שלו: הופעותיו שם נמכרו חודשים מראש, וכדי להתאים עצמו לרוח הזמן הוא גם אימץ חזות אחרת, החליף את הבלורית בשיער ארוך יותר ואת מעיל העור השחור החליף בחליפה לבנה עם נצנצים, שהפכה לסמלו המסחרי.
אחד משיאי הופעותיו היה במדיסון סקוור גארדן בפני קהל של 80 אלף איש. "לא אכפת לי מאורות הזרקורים, לא אכפת לי מהתנאים המפוארים – מה שחשוב לי זה שאני יכול להוציא על הבמה את כל מה שיש לי", סיפר במסיבת עיתונאים ב־1972. "אני רוצה שהקהל ירגיש את מה שאני מרגיש, ויחווה את זה יחד איתי. זו לא רק הופעה, זו תקשורת. אני לא מופיע רק כדי לשיר, אני עושה את זה כדי להתחבר עם האנשים, ליצור משהו משותף. אנשים חושבים שזה פשוט להופיע מול קהל כל ערב, אבל זו עבודה קשה. אני חושב על כל פרט ופרט בהופעה, על איך אני מבצע את השירים באותו ערב, ועל איך אני מתחבר לקהל. לפעמים אני מרגיש שאני כל כך מתעייף מהופעות, אבל בסופו של דבר אני לא יכול להפסיק. זה דחף פנימי".
שתיים מהופעותיו תועדו בסרטים דוקומנטריים. הסרט "Elvis On Tour" מ־1972, שתיעד את הופעותיו ברחבי ארצות הברית, זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט התיעודי הטוב של השנה. מבחינה מוזיקלית התמקד פרסלי באותן שנים בהקלטת שירים בסגנון הקאנטרי, הרוק והפולק, והקליט אלבומים כמו שרצה.
ארוכה הדרך למטה
ב־14 בינואר 1973 כבש פרסלי פסגה נוספת, כשקיים את הקונצרט הראשון בעולם ששודר בשידור חי דרך לוויין מול מיליארד צופים ב־40 מדינות ברחבי העולם, ובו ביצע את מיטב להיטיו מכל השנים. אז הוא נראה ונשמע במיטבו.
במאי ומפיק המופע מטעם רשת NBC היה מרטי פאסטה, שביקש מהקולונל פגישה אישית בארבע עיניים עם פרסלי כדי להציג לו את הרעיון לקונצרט. "בתחילת המפגש אמרתי לאלביס: 'ראיתי הופעה שלך בסנטה מוניקה. המוזיקה שלך מעולה – אבל לא היית מרתק, זה היה משעמם, ואני לא יודע מה אני הולך לעשות איתך במשך שעה וחצי – אבל יש לי רעיון", סיפר פאסטה. "הצגתי לאלביס את הרעיון שלי למופע ואמרתי לו שהוא צריך לרדת במשקל כי יראו אותו בקלוז־אפ. פתאום הוא קפץ, זרק את כובעו ומשקפיו, השאיר את המעיל שלו ורץ אליי, חיבק אותי ואמר: 'אתה הראשון שהיה כן איתי'. הוא אמר שהוא יוריד במשקל ואכן הוא הוריד 25 קילו".
המופע, שנקרא "Aloha From Hawaii" התקיים במרכז הבינלאומי בהונולולו והכנסותיו נתרמו לקרן למען חולי סרטן. תקליט המופע הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הנמכרים באמריקה באותה שנה ונחשב לאבן דרך בקריירה של פרסלי.
לצד ההצלחה הרבה שלה זכו הופעותיו בתחילת שנות ה־70, חייו האישיים הידרדרו במדרון תלול: באוקטובר 1973 הוא התגרש מפרסיליה פרסלי, פרידה שהובילה אותו למשבר נפשי ולרגעי בדידות מייאשים. באותה שנה חלה גם הידרדרות חמורה במצבו הבריאותי, בעקבות התמכרותו למשככי כאבים ולחומרים ממריצים. סמוך לגירושיו נטל מנת יתר של משככי כאבים, והיה בתרדמת במשך שלושה ימים. בפעם השנייה אושפז בשל תוצאות התמכרותו לפתידין.
למרות מצבו הבריאותי, פרסלי הגביר את מספר הופעותיו, אך הדבר נתן את אותותיו. "לפני הופעה באוניברסיטת מרילנד, אלביס נפל מהלימוזינה על ברכיו", סיפר פעם הקלידן טוני בראון שליווה אותו. "הוא עלה לבמה ואחז במיקרופון במשך 30 הדקות הראשונות כאילו היה זה עמוד תמיכה. הוא התחיל להשמין מאוד, היה מעורפל ובקושי היה יכול לדבר. היה ברור שהוא תחת השפעת סמים. היה ברור שמשהו נורא קרה לגופו. זה היה כל כך גרוע עד שהמילים לשירים שלו היו בקושי מובנות. בכיתי".
על פי מקורביו, פרסלי שיחד את הרופאים שטיפלו בו וידעו את מצבו המעורער, במכוניות ובמתנות יקרות ערך – בתמורה לרשימת מרשמים לאותן תרופות הרסניות.
מצבו המידרדר של פרסלי לא אפשר לו להיכנס לאולפן, ובשנים 1974־1975 בקושי הצליח להקליט. המצב היה כה חמור, עד שב־1976 חברת התקליטים שלחה אולפן נייד לגרייסלנד. בקושי רב הקליט שם שירים שחלקם יצאו באלבומו האחרון "Moody Blue".
ביוני 1977 יצא שירו האחרון של פרסלי "Way Down" וצולמה הופעתו האחרונה. במופע, ששודר לאחר מותו ברשת CBS, נראה פרסלי כשהוא מבולבל, מתנשף ומתקשה לזוז. באמצע השיר "Are You Lonesome Tonight?" הוא התפקע מצחוק לא מוסבר. ועדיין, החיוך והכריזמה שלו הצליחו לסחוף את הקהל, אף שלכולם היה ברור שאינו במיטבו.
באותה תקופה סבל פרסלי ממחלות רבות. היה לו לחץ דם גבוה, מעי מוגדל ולכבד שלו נגרם נזק משמעותי. המצב הידרדר במהלך החודשים הבאים, עד למותו כעבור שנה. מספר שעות לפני הופעה מתוכננת בפורטלנד, מצאה אותו ארוסתו ג'ינג'ר אלדן מחוסר הכרה על רצפת חדר האמבטיה. הניסיונות להחיותו נכשלו. מבדיקה שלאחר המוות דווח כי פרסלי מת מדום לב. אלביס נולד ב־8 בינואר 1935 ומת ב־16 באוגוסט 1977. הוא היה בן 42 במותו, אבל האגדה שלו – תחיה לנצח.
