חוה אלברשטיין, "סמטת כנען״, אפרסמון ספרים, 226 עמ׳
יש סקופ אחד בממואר העדין, הצנוע והיפה של חוה אלברשטיין, הוא הטענה שלה ש"אני, עמוק בתוכי, בעצם עצלנית". אם זה נכון, הרי שהיא העצלנית הכי חרוצה בתולדות הזמר העברי. היא עצמה מודה שהוציאה בחייה "כמות מדהימה" של תקליטים ודיסקים (היא לא מציינת כמה, אבל לפי ויקיפדיה מדובר ביותר מ־70), אז "כן, זה מצחיק. אחרי כל כך הרבה תקליטים, לפעמים נדמה לי שיש לי נטייה לחפף".
זה אולי המקום היחיד בספרה שבו קצת קשה להאמין למי שמזוהה מאז ומתמיד עם אמת רגשית ויושרה אינטלקטואלית ואומנותית, ושכבר מילות הפתיחה שלה צולפות בנו בכנותן הצלולה: "אני כותבת מפני שאין לי עם מי לדבר מאז שנדב עזב אותי (הכוונה לנדב לויתן בן זוגה, שהלך לעולמו לפני 15 שנה – י"פ) ורוב שעות היום אני שותקת. ממש שעות של שתיקה. כשאני פוגשת אנשים אני מרגישה שפה ושם חסרות לי מילים ואני קצת נתקעת". אפשר להאמין לה אפילו כשהיא טוענת ש"אף פעם לא חשבתי שסיפור חיי יש בו כדי למלא ספר".
הממואר של ברברה סטרייסנד מחזיק כמעט אלף עמודים. אלברשטיין בת ה־78, שכבר בגיל 34 לדבריה כמעט נחשבה ל"מי שהייתה", עוצרת ב־226 עמודים מרווחים אך בהחלט לא מחופפים, אף על פי שהייתה יכולה למלא גם אלפיים. זה שיעור בענווה מאת גדולת הזמרות שלנו, אבל זר או חייזר שיקרא את ספרה לא יידע שזה פסקול חייה של מי שאחראית לפסקול חיינו, ויחשוב שהיא סתם "אישה אחת ששרה", כשם אחד משיריה, אישה שגרה בתוך אבטיח (סתם) ומנסה לחיות את חייה ולעשות כמיטב יכולתה.
"אין ראיון שבו לא נשאל במין ציניות כל זמר שנחשב לזמר מחאה אם הוא חושב ששירתו משנה משהו בעולם", היא מהרהרת. "התשובות לעיתים קצת נבוכות. אני לא יודעת כמה השירה משנה את העולם, אבל כיוון שאני חלק מהעולם, ואותי היא שינתה מאוד, אז נראה שמשהו קטן בעולם משתנה". כמה פשוט. כמה יפה. מפעל החיים של אלברשטיין בוודאי שינה יותר ממשהו קטן בעולם, אבל היא האחרונה שתאמין בכך, או תתעסק בשאלה אם כן או לא ואיך בדיוק.
אלברשטיין, באופן מעט מפתיע, מרבה להשתמש בכתיבתה במילה שהפכה להפרעת סלנג – "הזוי". אבל יש משהו באמת הזוי באופן שבו נכנסה לעולמנו בצעירותה המוקדמת, במין קלות מקרית שלא תיאמן, נטעה יתד ומאז לא עזבה. כוכבים עלו ונפלו, אופנות באו והתחלפו, מלחמות ו"מבצעים" רעמו ודיממו, ואלברשטיין עדיין כאן, מרכזית וחיונית ורלוונטית, מחדשת ומתחדשת ומרפאת נפש כתמיד.
אפרופו מלחמות, בקטע בספר שמלמד עליה לא מעט, היא נזכרת ב"איש שקט" ולא צעיר אחד שביקש לעלות לבמה לפני הופעה שלה ולומר משהו. "בקול שקט הוא אומר שהוא רוצה רק לומר שראה אותי עומדת על ארגזים עם הגיטרה ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, ושרה לו ולחבריו, והוא מאוד מעריך את זה". בדרך חזרה מההופעה, אלברשטיין גילתה שהיא רוגשת ונסערת וגם זועמת. "האיש השקט הזה נגע באיזה כעס עמוק שאני מסתירה שנים רבות ומנסה להתעלם ממנו. כעס על האופן שבו הדברים מתנהלים כאן. ההשמצות, הזחיחות, היהירות, הזלזול בחיי אדם וחילופי ההאשמות מצד מקבלי ההחלטות, אלה ששלחו את האיש השקט לבצע את מה שהיה מוכן לבצע במסירות. אני באמת אוהבת את האנשים השקטים האלה. נפשי קשורה בנפשם, וכשדרכינו הצטלבו זה היה כל כך טבעי, וכל אחד עשה מה שהוא יכול בלי דרמות ובלי סערות.
הנסיעה נמשכת ולאט לאט אני נרגעת ונזכרת במשפט שאמר פעם איצ'ה ממבוש, 'חבר'ה, אל תבזבזו את הייאוש, אתם עוד תזדקקו לו'".
ב"כל אחד עשה מה שהוא יכול", אלברשטיין מתכוונת למעשה להופעה מאולתרת בקו האש, בחזית המלחמה, שבה הייתה עלולה להיפצע או להיהרג בדיוק כמו קהל החיילים שלה. אבל היא חושבת על האיש השקט וחבריו ולא על עצמה, אישה שקטה בעצמה (הזוי, אם תרצו, בהתחשב בכך שהתפרנסה כל חייה מלהשמיע את קולה), שגם את חייה סיכנו אותם "מקבלי החלטות" כששלחו אותה למשימה שלא היה ברור אם תחזור ממנה. אבל האיש השקט מעסיק אותה באמת ובתמים יותר ממנה עצמה. דבר אחד בטוח: דיווה היא לא.
עניינים פוליטיים צצים שוב פה ושם בממואר האישי, אבל רוב הזמן "סמטת כנען" (כשמו האמיתי והסמלי גם יחד של הרחוב בקריית ביאליק שבו גדלה) הוא סיפור אינטימי, כשם הסרט שבו כיכבה ושבו התחיל הסיפור האינטימי שלה עם לויתן, שהביא לגירושיה מבעלה. במילים ספורות היא מספרת/לא מספרת על הטלטלה שעברה עליה ועל משפחתה ("קשה לתאר מה עובר על אדם מפורסם בתהליך דרמטי כמו פרידה מבן זוג").
היא כותבת נפלא על לויתן, על הפרגון האינסופי שלו אליה, ה"מפורסמת" יותר ממנו, ועל אהבתם. אבל כמי שאינה יכולה לעדותה שלה לתפקד ללא הומור (כשהופיעה עם דוגמניות ישראליות בקפריסין, "לא יכולתי שלא לצחוק על העובדה שאני מופיעה עם דוגמניות־על, לא סתם על, אלא ממש אל־על, גבוהות ומדהימות"), היא ממהרת לשלוף אנקדוטה מקסימה על מרסדס סוסה (שהייתה "שובבה לא קטנה"), שסיפרה לה כי ראתה אותה בסרט גרמני. מתברר שצפתה ב"סיפור אינטימי" מדובב לגרמנית. אלברשטיין שומרת נפשה מכל המלכודות ה"צהובות" ("כל חיי נזהרתי מעיתונים כמו מאש"), וכך למשל מזכירה שדודו טופז הצעיר שיחק לצידה בערב שירי רחל, אבל לא מזכירה את הרומן שהיה ביניהם (טופז עזב את ההפקה והוחלף במי שיהיה חבר נפש של אלברשטיין, צדי צרפתי "היקר והמתוק").
אבל השיתוף האינטימי שלה עולה ומתעלה על כל רכילות, והיא חושפת טפח מעצמה גם כשהיא מדברת על אחרים. למשל, ג'ניס איאן ושירה "שבע־עשרה" ("אחד השירים הכי יפים ועצובים בעולם"). "למה זה כמעט גרם לי לבכות? שירה טובה לוקחת אותך באבחה אחת למקומות שכבר שכחת שהיית בהם. ואף על פי שכל כך הרבה שנים חלפו, ובינתיים תודה לאל הכל בסדר, עדיין נשארה צלקת קטנטנה. המלנכוליה הזאת של הברווזון המכוער והלא מבוקש בערבי שישי הטיפשיים והכל כך גורליים הללו. אישה מבוגרת שרה את השיר הזה, והדבר נשמע טבעי מאוד וכלל לא פתטי. זה כוחה של אומנות טובה: היא על זמנית. אתה תופס את הרגש המדויק ומשמר אותו, ולרגש אין פנים ואין לו גיל". כמי שתופסת את הרגש המדויק פעם אחר פעם כבר שישה עשורים, אלברשטיין – שמאז ומעולם הייתה למעשה מספרת סיפורים מופלאה בשירתה – עושה זאת שוב גם בפרוזה שלה.
אלברשטיין (שכחיילת צעירה התקשרה פעם, בגחמה של רגע, לזמרת נחמה הנדל שהעריצה, וכשהנדל ענתה, ניתקה מרוב התרגשות ובהלה), תמיד תעדיף לחלק מחמאות לאחרים ולא לעצמה, אבל יפה לראות איך דבריה על זמרות אחרות נכונים גם לגביה. "אילו לאדמה היה קול", היא כותבת על מרסדס סוסה, "זה היה קולה של מרסדס. קול עם שליחות". "זמרת גדולה מאוד", היא כותבת על צילה דגן ומוסיפה לשבח את "קולה החם והקטיפתי" ואת "הטבעיות והמוזיקליות הבלתי נתפסת" של שירתה. "הקול שלה מעורר תמיד געגועים למשהו רחוק ונסתר. זו שירה שכמעט לא קיימת כבר. עכשיו הם הגעגועים לצילה עצמה".
חוכמת החיים השקטה של אלברשטיין, סלידתה מקלישאות והידיעה שלנו שהיא הקיפה את הבלוק כמה וכמה פעמים ("אני אדם די ציני בכל מה שקשור לטבע האדם"), מעשירים את ספרה החסכוני בעוד שכבה של יופי צובט לב. גם קולה הסיפורי מעורר געגועים למשהו שכבר איננו. וכל קורא יחליט בעצמו לְמה בדיוק.
