אישה ראשונה
נירה ג'רסי גת, “אנדראו", שתים, 239 עמ'
זה מתחיל באישה שמישהו “שולח" או בעצם משליך לרחוב, להרגשתה, אף על פי שהוא טוען להגנתו: “יש לך בית". אבל מה עושים אם הוא עצמו היה הבית שלה? ומה קורה כשמטופלת מפתחת מערכת יחסים לא קונבנציונלית, ולא ממש בריאה, עם הפסיכולוג שלה? ספרה הענוג והפיוטי של נירה ג'רסי גת (שמטמין סכינים קטנים ומפתיעים בין שיניו) נדרש לסוגיות מסובכות כאלה, ומפרק אותן באומץ רגשי רב. שם הספר הוא כשם הפסיכולוג. אנדראו. אקזוטי למדי, יש להודות, יותר שם של מאהב לטיני. למרבה המבוכה, מצאתי את עצמי לרגע מזמזם דווקא את “פרננדו" של אבבא, עם הכוכבים בשמיים שזרחו רק בשביל לוחם החופש ההוא. ועדת האתיקה של איגוד הפסיכולוגים, אם יש דבר כזה, לא הייתה שמחה בכל מקרה לשמוע על השרלטנות השרמנטית של האנדראו הזה, שבסופו של דבר עושה את הלא ייעשה ו"גונב" מהמטופלת, ששמה ניקה, את הסיפור שלה, גם אם בהסכמתה, ומפרסם אותו (גם אם בשינוי פרטים) למטרות רווח והאדרה עצמית מעוותת; ספק אם הטיפול של ניקה הסתיים באותה ההצלחה הגדולה שאנדראו מתאר ותובע לעצמו.
כך מספרת ניקה על הפרידה הסופית מאנדראו: “היה אביב, צמחי אמנון ותמר פרחו בחצר, הסתכלתי בהם לרגע ונזכרתי איך סיפרתי לאנדראו על פרחי האמנון ותמר הננסיים שקטפתי בגניבה כשהייתי ילדה והטמנתי באדמה ליד גזעים של עצי ברוש, אחזתי במעקה, הלכתי צמודה לגדר, חוששת להיתקל באבן מדרכה פגומה, פוחדת שאמעד ואפול. לפתע ראיתי אש ניצתת, אוחזת בגזע הברוש, מבעירה את ענפיו, עולה עד הצמרת, להבה אדומה הולכת ופושטת אל שורת העצים, אל החצרות, אל הבתים, אל השדות, הכל עולה באש, ועשן אפור וסמיך מיתמר אל השמיים".
אישה שנייה
חן לבקוביץ', “אולי נזכרתי מאוחר מדי", קתרזיס, 165 עמ'
השנה 2062, בואכה 2063. חגית אלוני, דיירת בת 81 (אוטוטו 82) בבית הדיור המוגן “ניחותא בעיר" שבהרצליה, כותבת יומן בצל הדמנציה שלה. הזמן נגדה, והוא ינצח. בעת שהמטפלת ההודית שלה, סנגיטה, רוכשת שפה, חגית (שסנגיטה קוראת לה “ספתא") מאבדת שפה. ההידרדרות הקוגניטיבית שלה נמסרת לנו שלב אחר שלב, מצלילות לעכירות (בדילוגים מתעתעים מכאן לשם ובחזרה) ומה שביניהן. חן לבקוביץ', בעלת הבלוג המבדר “אמא עייפה דיה", משרטטת בעוצמה את המרוץ אחר פתיתי הזיכרון האחרונים והמלחמה על הנרטיב הנכון של חיים שנגמרים. חגית משחזרת את הפרקים המשמעותיים בחייה, באה חשבון עם עצמה ולמעשה מחפשת ובתוך כך מנציחה את זהותה המתפוררת לה יום אחר יום בין האצבעות, ואת כבודה העצמי המתאייד.
התוצאה – המנוקדת בדוחות יבשים של הפסיכוגריאטר (“המלצתי לקשור אותה לכסאה"), כשברור שהעלאת מינון הציפרלקס מ־10 ל־15 מ"ג למשל אינה אלא לעג לרש – שוברת לב כצפוי, אבל חותרת לקתרזיס (כשם ההוצאה לאור שבה יצא הספר). חגית הייתה כל ימיה אישה של מילים, ולכן אובדנן – ואובדן השליטה בשפה – כואב ומשפיל עוד יותר מבגידת הגוף. “מכונת כביסה. זה המכשיר שחיפשתי קודם את השם שלו שמסתובב ומנקה את הבגדים". תודה לאל על ההומור שלבקוביץ' מקפידה לתת לו מקום נאות. "תמיד כולם שואלים אותי את אותן שאלות: איך אני מרגישה, איך השינה שלי ומה עשיתי היום. ואני עונה שבסדר גמור, אני ישנה טוב וראיתי טלוויזיה. שיחה עוצרת נשימה ממש. תכף יבואו לראיין אותי לתוכנית דוקומטנרית. דוקטומנטרית. דוטקומנטרית". או חגית על “ניחותא בעיר": “בהתחלה, כשרק הגעתי לפה, דווקא ראיתי דייר או שניים שנראו לי מעניינים. אבל הם נעלמו. כולם פה בסוף נעלמים. בטח מתים. מי שנעלם מדיור מוגן סביר שלא יצא לשליחות בחו"ל".
אישה שלישית
נולי עומר, “מים רבים", קתרזיס, 194 עמ'
דגנית, “משוררת מעודנת שנראה כי נשלפה מציור של מודליאני", צורחת בקביעות על בן זוגה ארז, שעובד בעסק של אביו לממכר פיאות, בעוצמה שמאיימת לטלטל את בניין הבאוהאוס התל אביבי, שאימת הפינוי־בינוי מרחפת מעליו מלכתחילה, והוא מתפקד כדמות בפני עצמה ברומן משובב הנפש של נולי עומר. “שניהם התביישו מהידיעה הדולקת כמו שלט מהבהב בברודוויי שמזה חצי שנה כל השכונה יודעת מה קורה, או יותר נכון לא קורה, בחיי המין שלהם".
שלוש שכנות בבניין – נעמי, חבצלת ושולמית בת ה־100 – הן לא בדיוק שלוש המכשפות מ"מקבת", המוזכרות כמי שמערבבות את “קערת רגשותיה" של אחת הדמויות, אלא יותר להקת שוקולד מנטה מסטיק, וכולן נעשות מעורבות להפליא זו בחייה של זו, ומציעות תמיכה רחבה ללא תנאים לכל דורשת. החמלה היא אורחת מבורכת של כבוד בספר שכהרגלה של עומר, יודע לעקוץ, לקרוץ, לצרוב וללעוג כשצריך – ומתי לא צריך, בינינו? לצד צחוקים רמים מ"איחולים" אילמים למשורר נפוח שדגנית עורכת את ספרו החדש – שמסתיימים במילים “ולפינאלה יצא לו גראנד פלוץ" – ומספקולציות על מועמד רומנטי כמו “חבצלת תאכל אותו לארוחת בוקר, צהריים ובערב תקיא אותו", וגם התייחסות קורעת לכוכבי ילדים עכשוויים, דוגמת יותם המטומטם ושוגי חצוצרה (שלא לדבר על אלה זך וחני בירל, ואם הכל נשמע לכם מוכר, זה על אחריותכם בלבד), יש הרבה לב בסיפור ובטיפול המורכב בדמויות. לב הוא גם שם משפחתם של דגנית וארז, הלוקה בליבו וזוכה להשתלת דפיברילטור ולכינוי “לב אכזב".
על כל “עננת רעל פסיבית אגרסיבית" מביאה עומר לאיזון פרטים כמו “ריח פריחת ההדרים שעוצמתו כהתאהבות", עם מהלכים של היטהרות נפשית וגם פיזית (כמו סצינת שחייה בבוץ של דמות הנפרדת מן העולם, שהיא יפהפייה, מצחיקה וכואבת בו בזמן) ואיזה געגוע דק לישראל אחרת, אולי של קיבוץ במיטבו האידילי, שמתגשם כנגד כל הסיכויים בלב תל אביב.
כמה כיפית ומנחמת הכתיבה של עומר, שבה נשמע “פירה רך" בקולה של אם ו"המצפון דפק על דלת מוחה" של דמות אחרת; “מחשבות הן העוברים של המעשים", הידעתם? ומישהי שואלת משהו “בזהירות חסרת זהירות", ואישה מתאפרת ב"אודם כועס על הפה ופסי נשיות על העיניים", ומלצר מגיש קרפצ'יו דלורית ב"חגיגיות מחזמרית". ויש גם הדהודים מקסימים ממערכוני עבר של עומר, כששולמית למשל (ש"לא פחדה להיזכר, ולכן זכרה הכל") מצרצרת ב־ר' מודגשת ומשוכפלת. סיבה למסיבה.
