לאחר מעל שנה של לחימה מאסיבית בצפון הארץ, הפסקת האש הנוכחית מאפשרת למשפחות רבות מיישובי קו הגבול, שפונו בתחילת המלחמה, לחזור לביקור ראשון בבתיהן. עבור חלקם, זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שהם שבו אל המקום שבו בילו את חייהם – רק כדי לגלות עד כמה השתנה הכול.
הפינוי המתמשך, שהפך עבור רבים לשגרה חדשה, הותיר את בתיהם ריקים, נטושים ולעיתים גם הרוסים. חלק מהמשפחות מתארות ביקור מרגש וכואב, עם מפגש ראשון עם ההרס, האבק והזיכרונות שנשארו מאחור. אך לא כולם ממהרים לחזור באופן קבוע: החששות מהעתיד הביטחוני והתחושה שהשקט זמני גורמים לרבים להישאר בקונפליקט בין הלב שרוצה לשוב לבין הראש שחושש.
״הבית מרגיש כמו מקום זר״
מיטל בהעם, תושבת קיבוץ מצובה, ניצלה את הפסקת האש כדי לבקר בביתה בפעם הראשונה לאחר מעל ל-200 ימים. הפינוי הארוך והפחדים מהמצב הביטחוני הרחיקו אותה מביתה, וכעת היא מתמודדת עם רגשות מעורבים בנוגע לשיבה.
"מצד אחד יש תחושה של בית, אך מצד שני – זה מרגיש זר ומנוכר. כל פינה בבית מלאת אבק״, היא מספרת. "השביל בכניסה נרקב, הכול מכוסה באבק. העציצים שלי נבלו לגמרי – והמטבח מתפורר. זה לא מרגיש כמו הבית שלי, אלא כמו מקום זר. באתי עם שניים מילדיי, והיינו בבית מספר שעות לפני שנסענו בחזרה למלון – שמרוחק רק בנסיעה של 20 דקות דרומה מהבית שלנו״.
מתלבטים אם לקחת בגדי חורף למלון
למרות התקווה לחזור, מיטל מרגישה שהפסקת האש אינה מבטיחה ביטחון אמיתי: "זה מרגיש נורא נפיץ. רק יומיים של שקט, והשמיים כבר רועשים שוב ממטוסי הקרב. אני לא יכולה לחשוב על הילדים שלי מסתובבים בחוץ במצב כזה. במצובה אין זמן התרעה – קודם יש נפילה ורק אז אזעקה. אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה ולחזור לכאן, לפחות לא כרגע״.
מעבר לקשיים הנפשיים, מיטל מתארת את הדילמה הכלכלית שנוספת למורכבות המצב: "המדינה מממנת את השהות שלנו במלון רק עד סוף דצמבר כרגע. אני משלמת משכנתא על הבית בקיבוץ, ואין לי אפשרות להמשיך לחיות בחוץ ללא עזרה של המדינה. אני יודעת שזה יחייב אותי לחזור, וזה לצערי יהיה מתוך אילוץ כלכלי, על אף תחושת הביטחון הרופפת".
בנוסף, אי הודאות משפיעה על ההחלטות היומיומיות: "אני מתלבטת אם לקחת עוד בגדי חורף למלון או להשאיר אותם בבית, כי אני לא יודעת אם אנחנו חוזרים בקרוב או לא. הכול מרגיש תלוי באוויר, בלי פתרון ברור״. מיטל מסכמת את תחושותיה: "אני רוצה להרגיש שוב שזה הבית שלי, אבל קשה לי לדמיין חזרה במצב הביטחוני הנוכחי. הפסקת האש הזו לא מספיקה – היא לא נותנת לי את הביטחון שאני צריכה. זה מרגיש כאילו השקט הזה הוא זמני, ששוב הכל הולך להתפוצץ״.
״הזמן נעצר ביום שעזבנו״
גם רותם, בת 41, תושבת קריית שמונה, חזרה לביתה לראשונה אחרי מעל שנה של פינוי. היא מתארת את התחושה המוזרה של לחזור למקום שהיה עבורה עוגן במשך שנים. "זה הבית שלי, אבל כשנכנסתי, הוא הרגיש כמו מקום זר. הכול היה דומם, כאילו הזמן נעצר שם ביום שעזבנו. אפילו החפצים נראו כאילו לא שייכים לי יותר״.
רותם מתארת את הנזק שגילתה בביתה: "הפגיעה הייתה בעיקר בעקיפין, אבל היא ניכרת בכל מקום. החלונות נשברו, הקירות התקלפו, והריהוט התבלה. מה שהכי כאב לי זה לראות את החדר של הילדים – הוא היה מלא אבק וחשוך, ניכר שאף אחד לא דרך בו חודשים״.
פלאשבק לחיים בצפון לפני ה-7 באוקטובר
בניגוד למיטל בהעם, שבחרה לבקר בבית עם ילדיה, רותם הגיעה לבד. "לא יכולתי להביא את הילדים״, היא מספרת. "ידעתי שזה יהיה קשה מדי עבורם. מבחינתם, העיר עדיין בדיוק כמו שהייתה, שוקקת חיים, ואני לא רציתי שהם יראו שהמצב אחרת לגמרי. אני עצמי עמדתי שם, וניסיתי להיזכר איך זה הרגיש לחיות כאן, וזה לא היה קל. זו באמת עיר רפאים, אין הגדרה אחרת״.
״באיזשהו יום, אני רוצה לחזור לקריית שמונה, זה הבית. המקום הזה הוא חלק ממי שאני. אני גדלתי כאן, וכך גם הילדים שלי. למרות ההרס, זה עדיין המקום שאני קוראת לו 'בית'. אבל אני לא אחזור עד שאדע שזה בטוח. את הבית הפיזי אפשר לשקם, אבל הביטחון בפועל יקבע אם נוכל לחזור לחיים רגילים, כמו פעם״.
למרות הפחד, היא מציינת שהיא רואה בביקור בבית צעד חשוב: "זה היה קשה, אבל גם חיוני. אני חושבת שאם לא הייתי מגיעה, הייתי ממשיכה לפחד יותר. הביקור גרם לי להבין שהחיים שלנו כאן לא הסתיימו, גם אם הכול השתנה. זה היה גם מרענן להגיע לכאן, כשיש שקט ביטחוני רגעי. זה הזכיר לי לרגע את החיים הקודמים שהיו לנו״.
רותם מסכמת בתחושה מורכבת: "אני רוצה לחזור, אבל זה לא יקרה מחר. אני רוצה לדעת שיש פתרון ברור – לא רק הסכם על הנייר, אלא תחושת ביטחון אמיתית בשטח. הבית שלי הוא חלק ממני, ואני לא אוותר עליו, אבל אני גם לא מוכנה לחזור למקום שבו כל יום מלווה בפחד״.
כמו מיטל ורותם, גם שאר תושבי גבול הצפון מנסים כעת לחבר מחדש את החוטים של חייהם, בין זיכרונות של בית לבין מציאות חדשה ומורכבת. הפסקת האש היא הזדמנות לשוב לרגע, אך הדרך לחיים בטוחים ושקטים בגבול – עוד נראית רחוקה.
