דו"ח חמור שפרסם משרד הבריאות מתאר בפרטי פרטים את מסכת הסבל הקיצונית שחוו חטופים ישראלים ששבו מהשבי בעזה בתחילת 2025. מהדו"ח עולה תמונה מחרידה של הרעבה שיטתית, מחסור חמור בוויטמינים ומינרלים, שתיית מים מזוהמים, פגיעות גופניות שלא טופלו, מחלות עור ומחלות נשימה, לצד התעללות פיזית ונפשית מתמשכת. ההערכה הרפואית היא כי החטופים שעדיין מוחזקים נמצאים בסכנת חיים מיידית, וכל יום נוסף בשבי מגביר את הנזק הבלתי הפיך לבריאותם.
פגיעה מוחית, זיהומים קשים וסכנת חיים מיידית: הדו"ח החדש של משרד הבריאות, שמתבסס על בחינת מצבם של 12 מהחטופים ששבו משבי החמאס, ארבע נשים ושמונה גברים, חושף את ההתעללות הקשה שעוברים החטופים בשבי חמאס, את הפגיעות הגופניות החמורות וההתעללות הפיזית והנפשית שעוברים. משרד הבריאות פנה לנשיאת הצלב האדום בדחיפות כך שידאג לטיפול רפואי, מזון ומים באופן מיידי לחטופים, תוך דאגה לשחרורם מוקדם כדי שיגיעו לטיפול רפואי שיציל את חייהם.
הדו"ח, שהוכן על ידי חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, מתייחס לחטופים שהושבו במבצע "כנפי דרור" שנערך בין 19 בינואר ל־7 בפברואר 2025. המידע גובש לאחר קבלת הסכמה מהשבים, סקירת תיקים רפואיים ושיחות עם הצוותים שטיפלו בהם בבתי החולים שמיר, תל השומר, בלינסון וסוראסקי.
כבר בשלב החטיפה עצמה, השבויים חוו חוויות טראומטיות קשות שכללו ירי, פציעות מרסיסים, מכות קשות מידי ההמון בעזה, השפלות וביזוי פומבי. רבים מהם הוחזקו כבולים בידיהם למשך שעות ארוכות עד אובדן תחושה, תוך שלילת הצרכים הבסיסיים ביותר. חלקם נאלצו לחזות ברצח בני משפחה וחברים לנגד עיניהם, ונשאו לאורך השבי את חוסר הוודאות הכואב לגבי מצב יקיריהם לעיתים תוך שימוש במידע זה ככלי מניפולטיבי מצד שוביהם.
במהלך השבי מרביתם הוחזקו במנהרות תת־קרקעיות בגובה של פחות ממטר וחצי, בשטח של כשני מטרים רבועים, לעיתים בשהייה משותפת של עד שישה אנשים בצפיפות קיצונית. המעברים בין מקומות הכליאה בוצעו בלילות, בעלטה מוחלטת, כשהם מכוסי עיניים, ולעיתים תוך חציית מעברים צרים ומכשולים מסוכנים שגרמו לנפילות וחבלות.
תנאי המחייה היו תת־אנושיים: מקלחת אחת כל כמה חודשים, לעיתים עם מגבת משותפת לכל הקבוצה, היעדר אפשרות להחליף בגדים במשך חודשים ארוכים, ובמקרים של נשים התעלמות מוחלטת מצרכים היגייניים ייחודיים. השינה נעשתה על רצפה קשה, לעיתים ישירות על משטח המנהרה, בין חרקים, פשפשים ומזיקים, כשהחטופים סובלים מקור עז או מחום קיצוני בהתאם לעונה.
הדו"ח מתאר הרעבה מכוונת: ארוחה אחת ביום בלבד, לרוב פיתה או אורז ולעיתים ימים שלמים ללא מזון. המזון היה לעיתים מעופש ומכיל חרקים ותולעים. המים שסופקו היו מזוהמים, מי ים או מי ביוב, בכמות מוגבלת. התזונה הלקויה גרמה לירידה של 15% עד 40% ממשקל הגוף, לאיבוד מסת שריר (סרקופניה) ולחולשה קשה.
בדיקות רפואיות חשפו חוסרים חמורים בוויטמין C שגרמו לצפדינה, דימומים מהחניכיים, כאבי מפרקים ואיחוי פצעים איטי. נמצאו גם חוסרים בוויטמין K ויטמין D וערכים נמוכים של ויטמין A . חלק מהשבויים פיתחו ירידה בצפיפות העצם, מצב המעמיד אותם בסיכון מוגבר לשברים ואוסטאופורוזיס.
הזנחה רפואית הייתה מאפיין שיטתי: אף שבמהלך השבי הופיעו מחלות זיהומיות חוזרות, פציעות ירי, שברים וכוויות – החטופים כמעט ולא קיבלו טיפול. במקרים הבודדים בהם ניתן טיפול, הוא היה חלקי ושגוי: כדורי הורדת חום במקום אנטיביוטיקה, טיפול תרופתי לא מתאים, ולעיתים אף תרופות שהחמירו את מצבם. חטוף אחד נאלץ לנסות לטפל בעצמו בפציעה אורתופדית ואיבד את הכרתו במהלך הניסיון.
השהייה הממושכת במנהרות גרמה גם לפגיעות נשימתיות חמורות כתוצאה מחשיפה לאבק ולחול עם שיעול כרוני, כיח והפרעות נשימה ולמחלות עור נפוצות כמו סקביאס, כינים, פשפשים, פריחות ודרמטיטיס. רבים מהחטופים נושאים צלקות עמוקות בגופם, לעיתים עם צורך בניתוחים להסרת רסיסים ולשיקום רקמות. בנוסף, נפוצה פגיעה בשמיעה וטינטון כרוני כתוצאה מחשיפה לפיצוצים.
מעבר לנזק הגופני, הדו"ח מפרט שורה של התעללויות נפשיות: בידוד חברתי קיצוני שנמשך לעיתים למעלה משנה, איומים בנשק שכללו פתיחת מנגנוני הפעלה של רימונים והפסקה ברגע האחרון, הטרדות מיניות מתמשכות, שלילת היגיינה ופרטיות, והשפלות חוזרות ונשנות. החטופים נאלצו לבצע את צרכיהם לעיני אחרים, ולחוות מניפולציות פסיכולוגיות כמו הצגת מזון ומים נקיים ומניעת גישה אליהם.
ההשלכות ארוכות הטווח כוללות נזק עצבי בלתי הפיך, פגיעה בתפקוד היומיומי, כאב כרוני, פגיעה בפוריות בקרב נשים, ירידה בשמיעה ופגיעות במערכת השלד. מבחינה נפשית, רבים מציגים תסמינים של פוסט־טראומה: סיוטים חוזרים, פלאשבקים, חרדה ודריכות מתמדת לצד תחושת "אשמת ניצול" כבדה, בייחוד כל עוד חטופים אחרים נותרו בעזה.
"החטופים נמצאים כולם בסכנת חיים מיידית" אמרה ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה במשרד הבריאות, "הם עוברים התעללות קשה ביותר, פציעות, זיהומים, פגיעות רב מערכתיות והרעבה קשה. גם שורדי השבי שנראים כיום מתפקדים היטב עלולים לפתח תסמינים פוסט־טראומטיים חודשים ואף שנים לאחר השחרור, ומדגיש את הצורך במעקב וטיפול ארוך טווח. פנינו לנשיאת הצלב האדום בבקשה לשחרורם לטיפול רפואי, הכנסת מזון, מים ותרופות. כל יום נוסף בשבי מהווה סכנת חיים מיידית".
