נתחיל בסוף: בסיום שיחתנו, המוזיקאי היהודי־אמריקאי מתיסיהו בוחר להעביר מסר שיסכם את שיחתנו ויבטא את תפיסתו ואת עשייתו, "חשוב לי שכל הישראלים ידעו שיש לא מעט יהודים בכל מקום בעולם שמרגישים באמת שאנחנו עם אחד, שאנחנו אומה אחת, שאנחנו כאן איתכם. אנחנו חושבים עליכם, אנחנו חושבים על החטופים ואנחנו מרגישים מחוברים אליהם. העובדה שאנחנו חווים אנטישמיות בבתים שלנו ונאלצים להתמודד עם זה רק מדגישה כמה ישראל חשובה לנו".
הקשר בין היהודים בעולם ובין מדינת ישראל מעסיק מאוד את האמן. “אני מרגיש שלרוב היהודים בעולם, כולל באמריקה, גם סלבריטאים ואנשים בעלי השפעה, אין זהות יהודית מספיק חזקה כדי להבין עד כמה עמוק הקשר שלהם למדינת ישראל", הוא טוען.
“אני חושב שבסיס העניין הוא העובדה שרבים מיהודי ארצות הברית היו במשך כל כך הרבה שנים מנותקים מהזהות היהודית שלהם ומישראל, וכשקרה האסון ב־7 באוקטובר הם התחילו להבין את ההשלכות. האנטישמיות, שאני קורא לה ‘מחלה’, היא לא חדשה, היא תמיד הייתה, אבל עכשיו באמריקה ובעולם כולו מרגישים יותר את הסימפטומים שלה.
היהודים האלה לא מבינים את זה, ואני מאמין שכל יהודי שם בחוץ עובר איזה רגע קיומי ומשבר. לדעתי, לפחות 80% מהיהודים באמריקה שואלים את עצמם עכשיו: ‘האם אני יהודי? מה זה אומר, להיות יהודי? מה קשורה לכך מדינת ישראל? מהי אנטישמיות?’. הם צריכים לשאול שאלות שאחרים נאלצו לשאול במשך 3,000 שנה.
פשוט, הדור שלנו לא חווה את השואה, אלא חווה את התקופה אחריה, שהייתה תקופת זהב ליהודים באמריקה. עכשיו בני הדור הזה מבינים שהאנטישמיות נעשתה בעיה אמיתית. בשנה האחרונה האנטישמיות עלתה במאות אחוזים. בתי ספר שיורים בהם ביהודים, אוטובוסים עם יהודים שמותקפים, וכמובן, הסיוט שעובר על סטודנטים יהודים בקמפוסים באמריקה".
אתה חש שהאנטישמיות הפכה לגיטימית בעולם?
“אני חושב שכן, אבל לא כולם מבינים את זה. כשאני מרגיש מותקף על היותי יהודי – התגובה המיידית שלי היא להילחם בחזרה, אבל לא כולם כאלה. יש כאלה שמפחדים ומעדיפים לברוח ולהתחמק, לכן הם גם אלו שלא מביעים דעות. לצערי, יש רבים כאלה, גם בקרב הסלבריטאים היהודים".
סופרסטאר רגאיי חסידי
הוא נולד לפני 45 שנה בפנסילבניה בשם מת’יו פול מילר וגדל בבית יהודי אך לא דתי. בגיל 16 ביקר לראשונה בישראל במסגרת תוכנית להצגת המורשת היהודית ושהה כמה חודשים בכפר נוער בהוד השרון. חוויותיו בארץ הובילו אותו מאוחר יותר לאמץ את היהדות האורתודוקסית, להצטרף לישיבת חב"ד באורגון ולחזור בתשובה. באותה תקופה הוא פרץ לתודעה המוזיקלית העולמית בשם הבמה “מתיסיהו" עם שירו
King Without A Crown"" שהיה לאחד משירי הרוק המושמעים בעולם ב־2004, והוציא את אלבומו הראשון “Shake Off The Dust…ARISE" ששילב בין רגאיי, היפ הופ ורוקנ’רול.
מתיסיהו, שהופיע אז בלבוש חרדי (זקן ארוך, פאות, מגבעת, ציצית וחליפה שחורה), ביסס את מעמדו כאחד האמנים החרדים היחידים שזכו למוניטין בינלאומי. ב־2011 הוא עבר תהליך “התבגרות דתית", כדבריו, הסיר את הפאות והזקן ואמר שמעתה לא יהיה עוד “סופרסטאר רגאיי חסידי". הוא גם החל להופיע ללא כיפה ואף שילב ריקודי נשים בקליפים שלו.
הדבר לא פגע בהצלחתו, אלא להפך – חשף אותו לקהל רחב יותר ברחבי העולם, קהל שגמע בשקיקה את הופעותיו ואת אלבומיו – שישה אלבומי אולפן, חמישה אלבומי הופעות חיות, שני אלבומי רמיקסים, שישה מיני־אלבומים וסינגלים רבים. בין להיטיו: "One Day", “Sunshine", “Jerusalem", ו־"Back To The Old".
“התחלתי את הקריירה כמתיסיהו, זמר רגאיי חסידי, הבחור שהראה שזה ‘קוּל להיות יהודי', לפחות באמריקה", הוא מגולל. “במהלך השנים גילחתי את הזקן והפסקתי להיות כל כך דתי. בכנות, הזהות היהודית שלי לא הייתה בחזית של קיומי, במובן זה שכבר לא היה חשוב לי איך אני יהודי או כמה דתי אני.
לא היה לי אכפת גם מאלוהים: האם יש אלוהים? ואם יש, האם אני חייב להתפלל אליו כל כך הרבה? האם אני חייב לקיים מצוות כל היום? או שאולי יכול להיות שיש אלוהים, אבל אני יכול פשוט להניח לו לנפשו ולדבר איתו פעם בחודש, אם אני מרגיש צורך. אז במשך השנים הייתי בחב"ד ובברסלב ולמדתי תורה, והפילוסופיה שלי בתוך היהדות התפתחה והשתנתה. לא נשארתי תקוע בגישה אחת. בסופו של דבר, התהליך הזה הוביל אותי להיות אדם טוב, לנסות להיות אבא ובעל טוב, לשלם את המיסים שלי וליצור מוזיקה רוחנית שמרגשת אנשים".
איך אתה תופס את יהדותך כיום?
“זה כבר לא קשור לדת. אני תופס את עצמי כמי שיודע על יהדות. אם אני מרגיש מוסח דעת, אני מניח תפילין. אם אני מרגיש שאני צריך הפסקה מאינסטגרם, אני שומר שבת. השנה הפסקתי להופיע בשבת, אבל מבחינתי זה לא בגלל החוקים של אלוהים, אלא יותר התחברות ל’אני יהודי’ שלי. זה גם לשים מגן דוד על הצוואר ולהסתובב איתו בגאווה ברחוב.
אחד הדברים שהטרידו אותי כשהייתי חרדי היה הרעיון שיהודים יותר טובים מהשאר, שהם העם הנבחר. מאז 7 באוקטובר אני מצהיר בפומבי שאנחנו יותר טובים מכולם. התפיסה שלי השתנתה בעקבות מתקפת חמאס. לדוגמה, הצבעתי בבחירות האחרונות לטראמפ, שהוא אדם שלא יכולתי לסבול בעבר. תמיד הייתה לי סלידה מפוליטיקה ומפוליטיקאים, ואף פעם לא הלכתי להצביע. למרות שאני חושב שהוא אידיוט מוחלט הצבעתי לו כי אני מרגיש שהוא טוב ליהודים וזה חשוב במיוחד בתקופה כזו של אנטישמיות".
המסר היהודי הוא המטרה
ב־7 באוקטובר 2023, הוא היה רגע לפני הופעה בפסטיבל רגאיי בלאס וגאס, כשהגיעו הדיווחים על המתרחש בישראל. “מיד הרגשתי שמשהו לא טוב קורה, חשבתי על ישראל, חשבתי על הבן שלי (אחד מששת ילדיו, לוי מילר בן ה־18, מוזיקאי דתי שמתגורר בירושלים. ד"פ) והרגשתי חוסר נוחות גדול לעלות ולהופיע", הוא נזכר.
“זה נראה לי מוזר לנגן ולשיר בזמן שקורה מה שקורה בישראל. אבל אז ראיתי בקהל אדם בודד עם דגל ישראל מונף, ומיד שלפתי אותו משם, לעלות לבמה ולשיר איתי. מיד הרגשתי רוח חזקה של גאווה יהודית וישראלית. הבנתי באותו רגע שאנחנו עכשיו במצב של מלחמה קיומית, הרגשתי שזו המשפחה שלי שם, שנטבחת. הבנתי שהיהדות צריכה עכשיו להיות המרכז של הכל. זה היה רגע מכונן עבורי".
בינואר השנה הוא עלה על מטוס והגיע עם משפחתו לביקור סולידריות ולהופעה בישראל, שאת הכנסותיה תרם למטה החטופים. “הגעתי כדי לבקר במתחם שבו התקיים פסטיבל נובה, לבקר בקיבוצי העוטף ולפגוש את משפחות החטופים בכיכר החטופים", הוא מספר. “זה היה ביקור אינטנסיבי ועוצמתי בן שבועיים, שהשפיע עליי באופן משמעותי.
כשחזרתי לארצות הברית כדי להמשיך את סיבוב ההופעות שלי, הרגשתי שהמסר היהודי והישראלי הוא המטרה שלי. חודשיים אחרי זה חזרתי לישראל כדי לקיים שתי הופעות, והייתי אמור להגיע בפעם השלישית, אבל זה בוטל".
השנה האחרונה הייתה קשוחה עבור מתיסיהו. BDS ושאר ארגונים אנטי־ישראליים או פרו־פלסטיניים הפגינו בהופעותיו וקראו להחרימו, כמה מהופעותיו בוטלו והוא קיבל איומים על חייו. עם זאת, הוא דבק בתחושת השליחות שלו. “לפעמים אני כל כך מתוסכל כשאנחנו מגיעים להופעה, ואני בדרך כלל אדם שלא אוהב לנאום, אלא מעדיף לתת למוזיקה לדבר", הוא מודה.
“אבל בתקופה האחרונה אני מדבר במהלך שיר אם אני מרגיש שזה יעזור לי לפתוח את הלב. אני גם אגיד לפעמים דברים מכוערים שעוברים עלינו כיהודים, אבל אלו דברים שאנשים צריכים לשמוע. אני מנסה למצוא את האיזון כדי להעביר את המסר בצורה שאנשים יוכלו לא רק לשמוע, אלא גם להקשיב".
התקופה שעברה על מתיסיהו מאז 7 באוקטובר היא נושאו של סרט תיעודי חדש ששמו “שיר למעלות"
(“Song Of Ascent"). הסרט, שביים שלמה וופרין, יוקרן בבכורה ביום שני הקרוב, 30 בדצמבר, בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים. “הסרט מתעד את החוויה שלי, של המשפחה שלי ושל כל הצוות בביקורנו בישראל", הוא מספר. “הוא מראה את מה שעובר עלינו כאמריקאים פרו־ישראלים בביקור בארץ שאנחנו כל כך אוהבים, ארץ שעברה את הנורא מכל.
אפשר לראות בסרט את ההופעות שלי, את המפגשים עם האנשים ובעיקר את התחושות והמשברים. ההופעות האחרונות שלי בישראל היו שילוב של אהבה, אור, כאב וסבל. זו הייתה בעיניי חוויה רוחנית, וגם ניגנתי בהופעות האלה עם מוזיקאים ישראלים, בשונה מבדרך כלל. זה היה מיוחד".
הבן שלך עבר לגור בישראל. לא מדגדג לך ולשאר בני המשפחה לעשות עלייה?
“כן, תמיד רציתי לעבור לישראל, והשאלה הייתה ועודנה מתי, כלומר, מתי יהיה הזמן הנכון בחיים שלי ושל הילדים שלי לעלות ארצה. אני אוהב את ישראל. הופעתי בכל מקום בעולם ועדיין ישראל היא בשבילי המקום האהוב ביותר. זה המקום שבו הייתי רוצה לבלות את ערוב ימיי".
