אתמול (שני) נחשפנו לעדות מטלטלת נוספת של ארבל יהוד, ששוחררה לפני 80 יום משבי חמאס, שמרה על שתיקה עד היום, עד שהחליטה לפתוח את סגור ליבה והעניקה ריאיון ראשון ללוסי אהריש בערוץ 13.
בעדינות וברגישות הובילה אהריש את ארבל במסע הנורא שעברה בעזה והצליחה לעודד אותה לספק עדות מרשיעה ומזעזעת על הרוצחים המתועבים. ארבל מצידה, סיפרה את סיפורה בשקט עצור ולא החמיצה אף פרט, מלבד הסודות הקשים שהיא נושאת בתוכה ושלדבריה, היא לעולם לא תחשוף, בעיקר לא להוריה, כנראה על מנת לא לגרום להם צער וכאב. כמובן, שכצופה, כאשר אני שומעת שקיים סוד אפל, האפקט שהוא גורם, חזק אף יותר מאשר אילו היה יוצא לאור, כי אז הדמיון מתחיל להפליג למחוזות שונים.
482 ימים האישה החזקה ביותר שפגשתי בחיי הייתה בשבי בעזה. כלואה… לבד … עם מחבלים.
בחרדת קודש התיישבתי לדבר עם ארבל יהוד. ״לבד בשבי״ בקרוב ב- @Reshettv pic.twitter.com/HE4vjvEhQP
— Lucy aharish (@lucyaharish) April 20, 2025
ארבל סיפרה שבשבי היא השתדלה לבכות בשקט עם עצמה, כדי "לא להביא למצב של עצבים" את המחבלים שהופקדו לשמור עליה. "הייתי בוכה בשקט, הדמעות היו זולגות אבל לא בכי". כך גם במהלך הריאיון. ארבל לא בכתה, לא התלוננה, אך בעקיפין ובין השורות, הגישה כתב אישום נגד צה"ל שלא היה שם בשבעה באוקטובר.
כאשר נשאלה על ידי אהריש האם כאשר שמעה את מטוסי צה"ל, לא עלו בראשה מחשבות שאותם מטוסים לא היו שם בשבעה באוקטובר, ארבל הגיבה: "לי היתה הרגשה נורא מוזרה, שכל ההפצצות האלה (של צה"ל), קורות כשאני והמון אחרים נמצאים שם". וכאן, מגיע משפט המפתח של ארבל שיש בו ביקורת אמנם שקטה ובהבלגה, אך נוקבת ביותר: "אתם נלחמים על מנת לתקוף, אבל לא נלחמתם בשביל להגן באותו בוקר. לא היה מטוס אחד, עד לרגע שאני מגיעה לעזה".
היש כתב אישום חמור מזה, גם אם נאמר בטון מבליג? עוד סיפרה על רגעי האימה "שאין מילה שיכולה לתאר" אותם, כאשר היא שומעת את הרעש שלפני שהפצצה של צה"ל נוחתת, ומתפללת בליבה: "רק לא כאן", כלומר שלא תנחת במקום שהיא נמצאת. ואז מגיעה שורת המחץ לשאלה האם הטיל או הפצצה נפלו במקום אחר, וארבל: "כן, וזה משלנו, אני מדברת על החטופים".
ארבל מוסיפה באותו עניין, שגם כאשר יש חילוצים, וצה"ל מנסה לאתר את החטופים ומתקרב למקום מחבואם, הסכנה לחייהם רק גדלה, כי הובהר לה שבמצב כזה היא תחטוף כדור בראש. כלומר, גם אם יהיה סיכוי קלוש לחלצה, זה עלול לעלות בחייה.
ארבל, בדרכה השקטה, מגישה כתב אישום לא רק נגד צה"ל שלא היה שם בשבעה באוקטובר, אלא כתב אישום נגד הדרג המדיני שרוצה להמשיך ולהילחם ובכך לסכן את החטופים, כפי שחשף רון דרמר השבוע כי הלחימה תימשך עוד 12 חודשים שלמים. הדיסוננס בין החלטות הדרג המדיני להמשיך היום במלחמה עצימה, לבין מה שקורה בשטח, זועק לשמיים.
הסתירה שבין ההערכה של הדרג המדיני, שמלחמה שכזו תביא לשחרור החטופים, ואילו בשטח, היא רק עלולה להביא למותם, היא בלתי נתפסת, ואין אחד צדיק בסדום בכל הקואליציה הזו, שמוכן לתת דעתו על הסתירה הבלתי פתורה הזו. וכך מתקבל הרושם, שצה"ל תוקף ושועט קדימה לעבר הבלתי נודע, ללא אסטרטגיה ותכלית ברורות, כמו עדר של שוורים בזירה שרואים אדום מול העיניים, ורצים לכל הכיוונים ללא מטרה כי כך הראש החליט.
כמו כן נשאלה ארבל על ידי אהריש האם ביקרה בקבר אחיה דולב שנרצח בשבעה באוקטובר, ענתה ארבל במשפט מסכם והכי משמעותי בריאיון, שהיא לא תוכל להתחיל להתאבל כיאות על אחיה, עד שיחזרו כל החטופים, וכי לא תמצא מזור, מרפא ושיקום, עד שכולם יחזרו, ביניהם, בן זוגה אריאל שעדיין חטוף בעזה.
האם המסמך האנושי הזה המתאר סבל ארוך ומתמשך של אישה צעירה בשבי אכזרי כשהיא לגמרי לבדה מתמודדת עם מצב בלתי אנושי, נאלצת לדבר אל עצמה בקול כי אין לצידה מי שיחלוק איתה את הטראומה, או נאלצת לחנוק עד מוות, עכברים שחדרו לאוהל בו שהתה ברפיח בקור העז של החורף, יזיז למישהו בממשלה?
האם כל עדות מטלטלת כזו של חטוף ששוחרר מוצגת בפני מקבלי ההחלטות? אני בספק וגם אם כן היא נופלת על אוזניים ערלות ואטומות של ממשלה שכל עניינה זה להטיח אשמה בכולם חוץ מבעצמה ובמקום לסיים את המלחמה שאין לה שום הישגים, מדשדשת במקום, רק כדי למשוך עוד זמן בכהונה, בזמן שהחטופים שלנו נמקים במנהרות, ומופקרים.
השבעה באוקטובר כבר נגמר, אבל איך שמתנהלת הממשלה מאז השבעה באוקטובר, זה המחדל הנורא מכל אפילו יותר מהשבת השחורה. כבר אמרתי לא פעם, וועדת חקירה ממלכתית נדרשת על קבלת החלטות של הממשלה מאז השבעה באוקטובר ועד היום.
