לטורי "הקברניט" הקודמים:
קוראים לה שאהיד בכרי וגם היא מפלצת: 240 מ' של שיא הטכנולוגיה המקומית, מגוון מפתיע של כלי משחית והרבה מאוד כטב"מים. זו אוניה רב משימתית לטווח ארוך, והיום נכיר אותה ונבין מדוע היא גם נכס אסטרטגי עבור הממשלה האיראנית, וגם נטל מאוד בעייתי שאפשר לנצל לטובתנו.
בואו נתחיל: לאיראן אין מספנות שמתאימות לבניית נושאת מטוסים מאפס; אלו תשתיות מאוד יקרות שמצריכות ידע נרחב וחומרים מיוחדים – דברים שאין כרגע בתקציב הפרסי. אבל שדרוג אוניה קיימת בהחלט אפשרי בבנדר עבאס, וכך נבנתה הספינה החדשה.
שאהיד בכרי החלה את דרכה כאוניה אזרחית; במקור, הושקה כספינת המכולות הקוריאנית פררין. האיראנים רכשו אותה וב-2020 החלו במלאכת השדרוג: היא קיבלה סיפון שטוח באורך 180 מ', בעל "מקפצת סקי" בקצהו – שיפוע שעוזר למטוס לצבור גובה ומקצר מרחקי המראה. בנוסף, קיבלה מסלול נחיתה משופע ועוד מנחת מסוקים בחלקה האחורי.
האוניה האיראנית מגינה על עצמה בטווח הקצר באמצעות תותח 30 מ"מ על צריח גדול בחזיתה, ארבעה תותחי 20 מ"מ בצידי החרטום ובירכתיים, וארבע עמדות טילי נ"מ קוסוואר 222.
ככל הנראה שביכולתה לשאת גם סוללות נ"מ יבשתיות ממשפחת הסבום חורדאד עם טילים לטווח 60 ק"מ, ומשגרי טילים בליסטיים. בסך הכל, מדובר במערכת נשק הרבה יותר מגוונת ממה שמוצאים בציים מערביים – איראן בנתה פה אולר שווייצרי של ממש.
אתם יודעים מה אין עדיין על נושאת המטוסים החדשה? מטוסים; הפאנטומים וה-F14 שבידי איראן אמנם נולדו לפעולה על אוניות, אך לא בגודל ובצורה של שאהיד בכרי: מעלית הסיפון שלה קטנה מדי ומרחב הנחיתה צר מאוד.
אפילו ההמראה ממקפצת הסקי יכולה להיות בעייתית למטוסים הללו, שלא תוכננו למסלול משופע כזה; יתכן שהמראה בטוחה תחייב לצמצם דרמטית את משקלם, מה שאומר לקחת הרבה פחות דלק וחימוש. כלי הטיס של בכרי הם בשלב זה אך ורק מסוקים וכטב"מים – הרבה, הרבה כטב"מים.
סרטוני התדמית שפרסמה ממשלת איראן קצת מצחיקים: מופיעים שם כטב"מים בצורת חמקן הקרב קאהר 313 – פרויקט שנחשף ב-2013 והיה מטוס-דחליל: פיתוח שנתקע, אבל ממשיכים להציג כדי להרתיע ולבלבל את המערב. כבר באירוע החשיפה ראה עולם המודיעין שאיראן שמה בקוקפיט של הקאהר רדיו-דיסק לאוטו מבוסס אנדרואיד, כך שמטוס אמיתי אין שם.
העיצוב שלו עדיין הציג פוטנציאל אווירודינמי מעניין, וככל הנראה שאיראן לקחה את הפיתוח לאפיקים אחרים ושמרה אותו על אש קטנה. הכטב"מים דמויי הקאהר כונו S313, והופיעו בסרטונים בשתי תצורות – מל"ט סילוני קטן שיכול להיות כלי התקפי רב פעמי, וטיסן פצפון שיכול להיות כלי מתאבד.
אבל אל תתנו להיעדר המטוסים לבלבל אתכם: גם כנושאת כטב"מים יכולה שאהיד בכרי להקרין עוצמה ולעשות צרות גדולות ליריבי איראן במזה"ת וגם הרבה מעבר לו. כטב"מים מתאבדים הם גורם נשק עם מגבלות – אין לו איך להתמודד עם מטרות ניידות או משוריינות, ואם התגלה בזמן לא יוכל להגן על עצמו.
ועדיין, ביכולתם להוות מכת אש מסוכנת ומרתיעה, ושאהיד בכרי נושאת עשרות כאלה לטווח של 1,000 וגם 2,000 ק"מ. זה מספיק כדי לתקוף את ישראל מאמצע הים התיכון, איפה שאין מערכות גילוי והתרעה. ולא רק אותנו: גם רוב בסיסי ארה"ב בעולם חשופים לתקיפה מן הים.
והאוניה יכולה לקחת אותם לכל מקום שתידרש: נושאת הכטב"מים החדשה נועדה למשימות ארוכות, ושיתופי פעולה עם ציים אחרים הרחק מנמל הבית; לפי נתוני משמרות המהפכה, ביכולתה לשוט למרחק של 44,000 ק"מ לפני עצירה לתדלוק ולשהות בים שנה שלמה.
כדי להוריד את העומס והשחיקה של המלחים, קיבלה בכרי מתקנים מושקעים: חדרי הצוות מרווחים (לקצינים: עם גימור עץ), מרפאת הספינה גדולה וכוללת חדר רופא שיניים, ותמצאו בה אפילו מגרש קט-רגל; בחירה טובה לטעמי – חכם לשלב פעילויות פנאי עם אימוני ספורט ולשמור גם על הבריאות וגם על המוראל.
הספינה האיראנית נשמעת כמו צרות צרורות לכל מה שאינו שיעי בעולם הזה, אך ביחד עם כל היכולות והאיומים שהיא מציבה, עומדת מגבלה משמעותית אחת ומטילה עליהם צל ענק.
אתם מבינים, פיתוח נושאת מטוסים זה סיפור של שנים והרבה מאוד כסף, שמדינה מוכנה להשקיע בידיעה שזה ישתלם לה והיא תוכל לתמוך במבצעים ובעיקר להקרין עוצמה מול יריבים ושותפים. למשל, אם חיזבאללה בלבנון או אסד באיראן ירגישו מאוימים, יוכלו לקרוא לסיוע איראני, שיגיע בצורת השאהיד בכרי.
פשוט הרבה דברים קרו במזרח התיכון בזמן שנושאת המטוסים נכנסה לניסויי מבצעיות מתקדמים: בזמן שחרטומה חתך את הגלים, חתכו מטוסי חיל האוויר הישראלי את שמי לבנון וחיזבאללה הפך לצל חיוור ודיאטטי של עצמו. זמן קצר לאחר מכן, קם אסד וברח מארמונות דמשק אל דירות היוקרה שלו במוסקבה. בעצם, כרגע אין מי שיקרא לנושאת המטוסים החדשה ולעוצמה השיעית שהיא מגלמת.
וזו בעיה גדולה עבור האויב: אם הספינה תגיע למים טריטוריאליים של מישהו ללא הזמנה, תיצור עילה ליירוט והרחקה, או אפילו לתקיפה. ובמקרה כזה, תיראה איראן די מטופשת; מה זה משנה כמה יפה אתה רוקד, אם לא מכניסים אותך למועדון.
וזה, כשנושאת מטוסים היא עדיין סמל לאומי אדיר, שמגלם גם סיכון פוליטי לחמינאי: שלטון שיאבד אוניה כזאת ייראה עוצמתי כמו מטריה מנייר טואלט, וירתיח את העם ששילם עליה.
ופה מגיעה ההזדמנות שהבטחתי: שאהיד בכרי אינה קשה למעקב; כל המהות שלה היא לייצר חתימה כמה שיותר גדולה. ומי שיקצה לכך את הכלים והאמצעים המתאימים, יוכל להשאיר אותה בכוונת לאורך זמן. ואז, אם יצטרך – יוכל גם להשמיד אותה מתי שצריך להעניש את איראן על משהו.
האויב בעצם השיק נכס חיוני חדש, שכרגע לא יכול לייצר לו את הערך האסטרטגי המתוכנן, אבל בהחלט יכול לסבך אותו ולהפוך למגורי יוקרה לדגים; מעניין כמה זמן לוקח לאלף תמנון לשחק כדורגל.
חשיפת האוניה החדשה מציפה נושא מאוד מעניין, ואיום הרבה יותר בעייתי ממנה עצמה: שאהיד בכרי אינה היחידה בצי נושאות המטוסים של איראן, וקדמו לה כמה ספינות. גם הן נולדו כאוניות אזרחיות, והוסבו להפעלת כלי טיס.
למשל, ספינת המטען האיטלקית גלקסי F נרכשה והפכה ב-2020 לנושאת הכטב"מים שאהיד רודאקי; על הסיפון הצר שלה יש מקום לשלושה מסוקים בינוניים, למשגרי טילים נגד מטוסים ונגד ספינות, ולעשרים כטב"מים מתאבדים.
עוד דוגמה טובה היא ספינת המכולות סרווין, שהוסבה ב-2023 לנושאת הכטב"מים מאהדווי. זו אוניה גדולה יותר ומודולרית במיוחד, שמסוגלת לשלח גם מסוקים ועשרות כטב"מים, וגם לתפקד כמשטח שיגור לטילים ארוכי טווח.
ניסוי שחשפה איראן מראה ירי טיל דזפול, ממשפחת הפתח 110: זוכרים אותו? אלו הטילים המדויקים של חיזבאללה עליהם דיברנו הרבה בתחילת המלחמה.
שתי הספינות הללו, ואיתן עוד כמה דומות, כולן קטנות וגמישות יותר מנושאת המטוסים החדשה, ויותר קשות לגילוי ומעקב. להן יהיה קל יותר להגיע לאזור העבודה, לשגר מטח כטב"מים ולברוח לנתיב סחר סמוך.
איראן מתאמנת בהפעלה שלהן מזה שנים, משלבת אותן בתרחישי הגנה והתקפה כאחד, ומראה היטב לאן היא מכוונת: למשל, באחד מתרגילי הכטב"מים שערכה, המטרה עוצבה כבסיס חיל הים באילת, קומפלט עם דגם של אוניית סער חמש.
ופה אנחנו מגיעים לבעיה הכי גדולה של הפעלת כלים איראניים מתאבדים מפלטפורמות ימיות: זה כל כך קל, שאפשר להפוך כמעט כל ספינה שתרצו לנושאת מטוסים.
בואו נשווה רגע לתצורה האמריקאית המפורסמת: כדי לשלוח מהים רביעיית מטוסי F18 לגיחת הפצצה במרחק אלף ק"מ, צריך סיפון של מאה מ' לפחות, מערכת כבדה ומסובכת שמשגרת אווירונים, צוות האנגר, חלפים, ציוד וכמובן אוניה שתוכננה מראשיתה לעשות את כל זה. יקר, העסק: לאמריקאים זה עולה חצי מיליארד דולר לשנה.
כדי לשלוח מהים רביעיית כטב"מים אבאביל, צריך ארבעה כטב"מי אבאביל, וברזנט; הם לא אוהבים מים. אפילו לא צריך צוות מיוחד, מספיקים שני אנשים והתקציב הנדרש הוא אפסי – כטב"מ מתאבד שכזה עולה בערך כמו חמישה קלשניקובים.
ואתם יודעים מה? אפילו לא צריך אוניית מלחמה: ניתן לשים כטב"מים במכולה רגילה, על אוניה רגילה, ולהכות בהפתעה במטרה מרוחקת.
גם מחבלים יכולים להרים מבצע כזה: נשק מוברח במכולות עם רישומים מזויפים ודופן כפולה כל יום, ובכל רגע חותכות את הגלים קרוב לחמישים אלף ספינות ברחבי העולם.
הסיכוי שאחת תכיל כטב"מים מוכנים לשיגור הוא אפסי, עובדה שלא ראינו עדיין מתקפה מהים – אבל איך אומרים? אנו חיים בזמנים מעניינים מאוד, וכבר קרו דברים מוזרים יותר.
בשורה התחתונה, נושאות המטוסים של איראן הן סיכון שאנו יכולים להתמודד עמו, והאחרונה אפילו תועיל לנו אם נרצה – אבל פיתרון מוחלט לאיום הכטב"מים המתאבדים אין עדיין לא ביבשה ולא בים.
השילוב בין הזמינות והפשטות שלהם עם תעוזת המחבלים מצריכים היערכות מתאימה; אם נשכיל להרחיב שיתופי פעולה מודיעיניים בתחום האיומים הימיים, ונגיב בנחישות כשמתגלה אחד חדש – נשפר את המענה ולא ניתפס מופתעים. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
