מי שטס יודע היטב – הבידוק הביטחוני בשדה התעופה הוא כשלעצמו חוויה מלחיצה. עכשיו דמיינו מה קורה כשמוסיפים לזה איום טרור, סחיטה באיומים, ומרדף עוצר נשימה בטרמינל עמוס בערב חג. זהו הבסיס לסרט המתח החדש של נטפליקס "בידוק", שמצליח להפתיע ולרתק למרות הנוסחה המוכרת.
טארון אגרטון ("קינגסמן") מגלם את איתן קופק, בודק ביטחוני מתוסכל בשדה התעופה LAX, שחולם על קריירה במשטרה אך נכשל במבחני הקבלה. כשחברתו (סופיה קרסון) מבשרת לו על היריון, הוא מחליט סוף סוף לקחת את עבודתו ברצינות ומבקש להתקדם לעמדת שיקוף המזוודות. אבל דווקא ביום שבו ניתנת לו ההזדמנות, הוא מוצא את עצמו בסיוט: נוסע מסתורי (ג'ייסון בייטמן) מאיים על חיי חברתו אם לא יעזור להעביר מזוודה חשודה דרך הבידוק.
ההשוואה ל"מת לחיות" כמעט בלתי נמנעת, במיוחד לאור העובדות שגם כאן מדובר בסרט פעולה המתרחש בתקופת חג המולד ובשדה תעופה – קריצה לשני הסרטים הראשונים בסדרה. אך בעוד ג'ון מקליין של ברוס וויליס היה שוטר קשוח עם אקדח וחוש הומור שנון, איתן של אגרטון הוא דמות הרבה יותר פגיעה ואנושית. זו בחירה מעניינת שמצליחה להעניק לסרט זהות משלו, גם אם היא לא מגיעה לגבהים האייקוניים של הקלאסיקה משנת 1988.
בייטמן, בתפקיד יוצא דופן עבורו כנבל, הוא הפתעת הסרט. הוא מצליח להיות מאיים ומניפולטיבי מבלי לאבד את הכריזמה המוכרת שלו, והדיאלוגים בינו לבין אגרטון דרך האוזנייה הם הרגעים המהנים ביותר בסרט. אם האנס גרובר של אלן ריקמן היה נבל תיאטרלי ומרשים, הדמות של בייטמן היא יותר מתוחכמת ופסיכולוגית, המשחקת במיומנות על החולשות האנושיות של קורבנותיה.
הדינמיקה של השניים הזכירה לי את "תא טלפון" (2003) של ג'ואל שומאכר, שם קיפר סאת'רלנד שיחק את הקול המאיים שלוכד את קולין פארל בתא טלפון ציבורי. בעוד סאת'רלנד השתמש בקולו כדי לשבור את הגיבור נפשית, בייטמן דווקא בונה מערכת יחסים מורכבת יותר עם קורבנו. הוא מתפקד כמעין מנטור מרושע – מייעץ, מכוון, ואפילו מעודד את איתן להגשים את חלומותיו המקצועיים, בזמן שהוא סוחט אותו לבצע פשע חמור.
זו גישה מתוחכמת יותר מסתם איומים, והיא הופכת את היחסים בין השניים למעניינים הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות סתם משחק חתול ועכבר סטנדרטי. בשני הסרטים, עצם חוסר היכולת לראות את המאיים מגביר את התחושה המעיקה של חוסר האונים, אך בייטמן מצליח להפוך את הנוכחות שלו למוחשית יותר דרך הכריזמה הייחודית שלו.
הבמאי ז'אומה קולייט-סרה, שבאמתחתו מותחני אקשן עם ליאם ניסן (”נון-סטופ", "הנוסע"), מוכיח שוב את יכולתו ליצור מתח מתמשך במרחבים סגורים. הוא מנצל היטב את המתח הטבעי של שדה תעופה בעונת החגים, כשהצפיפות והעצבנות של הנוסעים מוסיפות שכבה נוספת של לחץ לעלילה.
אבל לא הכל מושלם. חלק מהחורים בעלילה בולטים מדי, במיוחד כשמדובר במערכות האבטחה של שדה התעופה שנכשלות בדיוק ברגעים הקריטיים. קו העלילה המשני של הבלשית אלנה קול (דניאל דדוויילר) נראה לעתים מאולץ ומנותק, כאילו נכתב עבור סרט אחר. גם הסצנות בין איתן לחברתו ההרה לוקות בחוסר כימיה.
למרות זאת, הסרט מצליח לגעת בנקודות מעניינות על מחיר הביטחון בעידן שאחרי 11 בספטמבר. אם "מת לחיות 2" היה סרט על גיבור בודד שנלחם בטרוריסטים, "בידוק" הוא סרט על איך כולנו הפכנו לבני ערובה – לא רק של הטרור, אלא של הפחד מטרור. זו בדיוק הסיבה שהסרט מצליח להיות רלוונטי כל כך, גם יותר משני עשורים אחרי אסון התאומים. הוא לא רק מספר סיפור על בודק ביטחוני במצוקה, אלא משקף מציאות מורכבת שבה אנחנו חיים – עולם שבו הגבול בין ביטחון לפרנויה הולך ומיטשטש.
"בידוק" אמנם לא מגיע לרמה האלמותית של "מת לחיות", אבל הוא בהחלט מצליח לספק בידור איכותי עם ביצועים משכנעים ובימוי מיומן ומצטרף בכבוד לרשימת סרטי החג האלטרנטיביים.
"בידוק" זמין לצפייה בנטפליקס
