הבריחה מאלקטרז
יש הרבה סרטי כלא והרבה סרטים על בריחה מכלא; “הבריחה מאלקטרז" היה ונותר אחד הטובים שבהם. זהו שיתוף הפעולה החמישי והאחרון בין הבמאי דון סיגל והכוכב קלינט איסטווד, וגם אם אינו תפארת יצירתם כמו הראשון שבהם, “הארי המזוהם", הוא בהחלט מדגדג אותם וראוי גם כן לתואר קלאסיקה מודרנית.
כמשתמע משמו, הסרט מתרחש במה שהיה בית הכלא השמור ביותר בארצות הברית, אם לא בעולם כולו, והוא מבוסס על סיפורם של כמה אסירים שהצליחו לחמוק ממנו. קלינט איסטווד מגלם את מנהיג החבורה ולצידו צוות מצוין של שחקני אופי, כולל שניים שלאחר מכן, בצירוף מקרים משונה, יככבו ב"שכחו אותי בבית" – רוברט בלוסום ולארי הנקין.
מעבר לתצוגות המשחק, הדבר הכי מדהים ב"הבריחה מאלקטרז" הוא החסכנות והיעילות שלו. אין פה גרם של שומן מיותר. הסרט מתחיל בהתחלה ומסתיים בסוף, וזהו. אין בו סצינות אווירה או מס שפתיים. אין בו שום דיאלוג, דמות או קו עלילה שהכניסו רק כי היה צריך, רק כדי לרצות או להשתיק מישהו, או רק כדי לסמן וי על משהו. אין בו רגע שנראה כאילו נולד בצילומי השלמה, וגם אין רגעים שבהם נראה שמשהו נפל בעריכה – כיום כבר לא עושים סרטים כאלה.
“הבריחה מאלקטרז" נמשך 112 דקות ומצליח לשמור אותנו על קצה הכיסא או הספה לכל אורך הדרך. הבימוי של סיגל והתסריט של ריצ'רד טוגל ממקסמים את המתח ואת הדרמה, והצפייה סוחפת כיום כפי שהייתה ב־1979, השנה שבה הסרט יצא ושבר קופות. לא פלא שלמרות שנת יציאתו, המותחן הקלאסי הזה זינק לצמרת טבלאות הצפייה בשירות הסטרימינג מיד לאחר שהצטרף לקטלוג שלו בשבועות האחרונים.
במישור אחד, “הבריחה מאלקטרז" הוא סרט מתח מיומן ועוצר נשימה. במישור עמוק יותר, הוא מסמך נוקב על התנאים הלא אנושיים שבהם החזיקו את האסירים באלקטרז, ובכלל על דה־הומניזציה בתנאים של כלא. כשצופים בו, קשה שלא לחשוב על מה שחמאס עשו ועושים לחטופים הישראלים, מה שהופך את הצפייה לאקטואלית אבל גם לטריגרית וקשה.
נערה בהפרעה
סוזנה קייזן הייתה צעירה יהודייה, בת למשפחה אמידה מאזור בוסטון, שבשלהי שנות ה־60 אושפזה במוסד פסיכיאטרי. כחצי יובל לאחר מכן, ב־1993, היא כתבה ממואר בשם “נערה בהפרעה" בהשראת חוויותיה במקום, והוא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית. ארבע שנים לאחר מכן הוא הפך לסרט, הרבה בזכות השחקנית וינונה ריידר, שבעצמה עברה משבר נפשי ופיתחה אובססיה כלפי רב־המכר, שהיה הספר היחיד שהצליח לבטא את רגשותיה.
ריידר הפיקה את הסרט וגם כיכבה בו, אבל מי שגנבה ממנה את ההצגה הייתה אנג'לינה ג'ולי, שהפכה בזכותו לכוכבת וגם זכתה עליו באוסקר הראשון והאחרון עד כה שלה. לצדן הופיעו עוד כמה תגליות צעירות, בהן אליזבת מוס ובריטני מרפי, וגם צוות מרשים של שחקניות ותיקות יותר, בהן ונסה רדגרייב, וופי גולדברג וג'ואנה קרנס. מאחורי המצלמה עמד ג'יימס מנגולד, אז במאי בתחילת דרכו והיום אחד היוצרים הפוריים בהוליווד, שהשנה היה אחראי ל"אנונימי לגמרי", הלהיט הלוהט על בוב דילן.
כיום, המותג “נערה בהפרעה" כבר נראה טריוויאלי, אך בין שנות ה־60 ל־90 הספר והסרט היו מהראשונים שעסקו בהפרעות נפשיות ובטיפולים פסיכיאטריים. הם עשו זאת בצורה שבראה תת־ז'אנר פופולרי הידוע כ"Sad Girl" – סיפורים העוסקים בצעירות עצובות, שהן בדרך כלל גם יפות ורזות, וחוטאים ברומנטיזציה ואסתטיזציה לייסורים שלהן.
“נערה בהפרעה" הוא סרט מהנה ונעים לעין, ולא בטוח שזו מחמאה. אף שקצת בדומה ל"הבריחה מאלקטרז" העלילה חושפת את התנאים הפרימיטיביים והמזעזעים שבהם החזיקו את הפציינטיות במוסדות הפסיכיאטריים בשנות ה־60, הרי שהטיפול בנושא צובע את הכל בצבעים ורודים שמייפים ומאדירים את הסיטואציה, ובמקום להתעצב מהנערות העצובות – הצופים עלולים לקנא בעצב המתוק שלהן. מצד שני, אפשר גם לומר שאם זה מה שהקהל בוחר לקחת מהסרט, האשמה בו ולא במה שרואים על המסך.
כך או כך, “נערה בהפרעה" ניצב כקפסולת זמן כפולה: של שנות ה־60 שבהן הוא מתרחש ושל שנות ה־90 שבהן הוא נעשה. הוא במה לתצוגות משחק מעולות של כמה מהכוכבות הבולטות בדורנו, ויש בו כמה סצינות איקוניות שעד היום מככבות ברשת. נכון, הספר טוב יותר, אבל מה זה עוזר לו – הוא לא בנטפליקס.
נשים קטנות
כיום “נשים קטנות" ידוע בעיקר כ"סרט שגרטה גרוויג ביימה לפני ‘ברבי'", אבל הוא כמובן הרבה יותר מכך; והאמת היא שהוא גם טוב יותר מ"ברבי". מדובר כמובן בעיבוד נוסף, אחד מני רבים, לקלאסיקה המופתית של לואיזה מיי אלקוט. כפי שנכתב בתקשורת האמריקאית והבריטית, עיבוד חדש לקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט הוא לא אירוע אלא ריטואל, וכל דור מקבל אותו בנוסח שמתאים לו ולזמנים שבהם הוא חי.
כך, בגלגולו האחרון, “נשים קטנות" מתרחק מהגוונים המלודרמטיים ו/או משפחתיים, סבוניים ורומנטיים שאפיינו רבים מהעיבודים הקודמים, ותחת זאת מתמקד בשאלות הרלוונטיות ביותר לימינו, ובראשן מקומה של האישה בחברה. זהו גם העיבוד המורכב ביותר שנעשה עד כה לספר. גרוויג נקטה כמה מהלכים שמבדלים את הגרסה שלה מכל קודמותיה, והופכים אותה לעמוקה בהרבה ומרובת רבדים.
סיפור המסגרת נותר דומה: “נשים קטנות", כזכור, מתרחש במסצ'וסטס של מלחמת האזרחים ואחריה, ועוקב אחר ארבע בנותיה של משפחת מארץ', שלכל אחת מהן אופי שונה וחלומות אחרים. מרגרט (אמה ווטסון), הבכורה והראשונה שהופכת לאשת איש; ג'ו (סירשה רונאן), הטום־בוי המרדנית, השולחת ידה בכתיבה וחולמת על קריירה ספרותית; בת' (אלייזה סקנלן), הנשמה הטובה במשפחה; ואיימי (פלורנס פיו), בת הזקונים, שגם לה יש שאיפות אומנותיות, אך בתחום הציור.
הספר יצא במקור בשני כרכים ועלילתו מתקדמת כרונולוגית, וכך נהגו גם העיבודים הקודמים, אך הסרט של גרוויג נע כל הזמן בין שני צירי זמנים, ויוצר דיאלוג בין העבר של הגיבורות וההווה שלהן כדי להמחיש את התפתחותן וגם להדגיש כיצד מעגלים בחייהן נסגרים, לפעמים באופן אירוני או טרגי, לעיתים בצורה שיש בה שלמות וגאולה.
נוסף לכך, “נשים קטנות" הוא לא רק עיבוד לספר, אלא הרבה יותר מזה – עם הזמן מתגלה כי מדובר גם בסרט המתאר את תהליך הכתיבה והייצור של הקלאסיקה הספרותית, וגם במעין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אם לא די בכך, גרוויג מוסיפה עוד רובד: ג'ו הופכת אצלה לבת דמותה של אלקוט ואולי גם לאלטר־אגו שלה עצמה.
הדיאלוג בינה למוציא לאור שלה, שהוא כמובן גבר עם סט מסוים של ציפיות לגבי מה שנשים אמורות לכתוב ורוצות לקרוא, הופך לאלגוריה על היחסים בין נשים יוצרות לבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות – ובין שמדובר במוציאים לאור או במנהלי אולפנים, הם היו ועודם בעיקר גברים.
גרוויג מתמודדת עם השאלה הכי גדולה שהותיר אחריו הספר. גיבורתו מתנהלת לאורכו בצורה מרדנית, משוחררת ושוברת קונבנציות, אך הסוף שאלקוט בחרה לה הפוך מכך. איך זה יכול להיות? למה היא עשתה את זה? באיזו מידה יש כאן ויתור ופשרה? הפתרון שמוצא לכך הסרט שנון, מבריק, דו־משמעי ומעורר מחשבה, וכך התוצאה כולה.
“נשים קטנות" של גרוויג הוא חוויה אינטלקטואלית – והתעלות רגשית. יחד עם הרלוונטיות של השאלות העל־זמניות שעולות כאן, הוא ממלא את הדרמה התקופתית הזאת בחיים ובחיוניות, ואף שהיא מתרחשת במאה ה־19, קל להאמין כי הגיבורות הן בנות זמננו. העיבוד הזה לא רק מאפשר לנו לחזות כיצד “נשים קטנות" נולד, אלא גם כיצד הוא נולד מחדש.
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!
