בשנים האחרונות זה מרגיש שאי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי שתעלומת בלשים קומית חדשה תציע את עצמה בתור הבינג' הבא שלך. סדרות כמו "רק רוצחים בבניין", "האפטר פארטי" ו-"פוקר פייס" הן רק חלק מהדוגמאות הטלוויזיוניות של הז'אנר, שאפשר לזקוף את הפופולריות המחודשת שלו להצלחת הסרט "רצח כתוב היטב". נראה שנטפליקס לא הסתפקו רק בקניית הזכויות להפקת סרטי ההמשך של Knives Out, אלא החליטו שיש צורך גם בגרסה טלוויזיונית משלהם. ובדיוק ככה "המעון" (The Residence) מרגישה, לטובה ולרעה, כמו חיקוי טלוויזיוני של "רצח כתוב היטב".
המיני סדרה החדשה של נטפליקס מתרחשת בבית המפורסם ביותר בעולם, הבית הלבן, ומתחילה עם מציאת גופתו של ראש סגל העובדים בזמן ארוחה רשמית. למורת רוחם של הגורמים הפוליטיים על החקירה ממונה הבלשית, והצפרית, קורדיליה קאפ. מכאן הסדרה לא מאיטה לרגע, ובעזרת עריכה קצבית ותזזיתית, ממשיכה לשמונה פרקים מלאים בחשודים מגוחכים, מְשָׁלִים על ציפורים ויו ג'קמן אחד (שלא מופיע בעצמו, אבל צילו מרחף מעל העונה כולה).
במקום קאסט מלא בכוכבי קולנוע, כמו ב"רצח כתוב היטב", "המעון" מציע לנו שלל פרצופים מוכרים מהמסך הקטן; כאלו שתזהו ישר מסדרות כמו "שובר שורות", "הסמויה" ו-"This Is Us" או שחקנים קומיים מנוסים שכנראה יהיו לכם מוכרים אבל אולי תתקשו להבין מאיפה, כמו קן מרינו ("שני האחרים"), אלייזה קופ ("Happy Endings") ומל רודריגז ("האיש האחרון בעולם"). את תפקיד הבלשית האקסצנטרית וחובבת הציפורים מגלמת אוזו אדובה ("כתום זה השחור החדש"), שמקבלת את האחריות על הובלת הסדרה ועושה זאת עם כריזמה והומור, גם אם הדמות שלה מעט חד ממדית.
בעוד התעלומה הבלשית עצמה סוחפת ומצליחה להפתיע את הצופים לא פעם, הבעיה היא שיוצרי הסדרה נמנעו מפיתוח הדמויות מעבר לאפיון הראשוני והבסיסי שלהם, מה שחייב אותם להסתמך אך ורק על עוד ועוד תפניות בעלילה. לכן התוצאה היא לא רק מחסור בעומק רגשי אצל הדמויות הראשיות, אלא גם שלל עיקופים חסרי תכלית בחקירת הרצח שמנסים לחפות על כך ולוודא שישנה מספיק עלילה כדי להספיק לשמונה שעות של טלוויזיה.
שפע העיקופים הלא נדרשים מצליחים להיות משעשעים בדרך כלל, אבל יחד עם הקצב המהיר של הסדרה הם גם מבלבלים ויוצרים צורך במונולוגים רפטטיביים שמתקצרים את העלילה, רק כדי לוודא שהצופים מצליחים לעקוב. המפתח בסיפור בלשים מוצלח הוא שגם החשודים מסיחי הדעת צריכים להיות אמינים כפתרון לתעלומה, אבל במקרה הזה חלק ניכר מהם לא עומד במשימה, לא בתור חשודים ריאליים ולא בתור דמויות מספיק מעניינות.
אולי לא יהיה לכם אכפת מהדמויות בסדרה, אך באף שלב בעת הצפייה לא תשתעממו. זאת בזכות עבודת עריכה מעולה, כתיבה שנונה וכימיה מהנה לצפייה בין אדובה לבין רנדל פארק, שמגלם את סוכן ה-FBI שמנסה לסייע לה בחקירה, למרות מיטב מאמציה להעליב אותו בכל הזדמנות. לקראת סיום העונה "המעון" אפילו מנסה לכפר על היעדר הרגש שבלט בתחילתה, ואף מצליחה ברגעים מסוימים, למרות שבסופו של דבר זה מעט מדי ומאוחר מדי.
הסדרה מנצלת את המיקום הייחודי שלה גם דרך שזירה של פרטי טריוויה מעניינים על ההיסטוריה של הבית הלבן וגם דרך עיסוק בהבדלי המעמדות בקרב עובדי הבית. אבל למרבה האירוניה, המאפיין שהכי בולט בהיעדרו בסיפור זה, למעט היעדר החיבור הרגשי לדמויות, הוא הביקורת הפוליטית. עבור סדרה שמתרחשת בבית הלבן, נראה שפוליטיקה לא כל כך מעניינת את "המעון", ומדובר בפספוס דווקא בגלל שאחד מהמרכיבים החשובים בהצלחת "רצח כתוב היטב", גם אם אנשים נוטים לשכוח זאת, הוא הביקורת הפוליטית שהוא מכיל.
"המעון" בוחרת להתעלם כמעט לגמרי מההשלכות הפוליטיות של חקירת הרצח, וגם כשהסדרה כן מנסה לבסוף לייצר אמירה פוליטית, היא מתפשרת על אמירה פייסנית וממלכתית שמעוקרת מכל תוכן אמיתי. והבחירה הזאת בסופו של דבר מקבעת את "המעון" כעוד אחת מהסדרות המעט חלולות של נטפליקס, שאולי תיהנו ממנה בעת הצפייה אבל סביר להניח שבעוד חודש לא תיזכרו ממנה דבר.
