מדענים מזהירים כי וירוס ההרפס יכול להגיע למוח במהלך סקס אוראלי, מה שעלול להוביל לסיבוכים חמורים. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת שיקגו, בהובלת פרופסור דיפאק שוקלה (Deepak Shukla), חשף ממצא מדאיג: אנשים יכולים להידבק בווירוס הרפס סימפלקס מסוג 1 (HSV-1) דרך האף, ומשם הוא יכול להגיע ישירות למוח. כתוצאה מכך, הזיהום עלול לגרום לדלקת ולהוביל לסיבוכים חמורים כמו נזק מוחי ודמנציה.
פרופסור שוקלה הסביר בראיון ל-DailyMail כי מנגנון ההדבקה הזה יכול להתרחש בחדר השינה במהלך פעילות מינית. לדבריו, כל תנוחה שבה האף של אדם בא במגע עם חלקיקי HSV-1 מאדם שמפריש באופן פעיל את הווירוס מהווה סיכון משמעותי. באופן מעשי, אדם יכול לשאוף חלקיקים מדבקים כאשר פניו צמודות לעור או לפצעים המפרישים את הווירוס.
HSV-1 הוא הגורם העיקרי להרפס אוראלי, וכמעט ארבעה מיליארד אנשים ברחבי העולם נושאים אותו. הדרך הנפוצה ביותר להעברת הווירוס היא באמצעות מגע עם פצע פעיל. אדם הסובל מהרפס אוראלי עלול לפתח מדי פעם שלפוחיות סביב השפתיים, ומגע עם פצעים אלה או עם הרוק שלו – כאשר גופו מפריש באופן פעיל את הווירוס – עלול להוביל להדבקה. יש לציין כי ישנם גם מקרים שבהם HSV-1 גורם להרפס גניטלי, כתוצאה מהעברת הווירוס במהלך סקס אוראלי.
המחקר החדש, שפורסם בכתב העת המדעי mBio, חשף גורם מפתח שעלול להפוך את זיהומי ההרפס הנכנסים דרך האף למסוכנים במיוחד לבריאות המוח. מדובר באנזים הנקרא הפרנאז (HPSE), שהניסויים הראו כי הוא עשוי להיות "בובת מריונטה נסתרת" המגבירה דלקת ומובילה לנזק מוחי ארוך טווח לאחר ש-HSV-1 חודר למוח דרך האף.
HPSE הוא אנזים שנמצא באופן טבעי בגוף האדם וביונקים אחרים. תפקידו הרגיל הוא לפרק מולקולות דמויות סוכר שמהוות חלק מהמבנים התומכים בתאים שלנו. בדרך כלל, HPSE פועל כמו צוות ניקיון, מפנה תאים פגועים כדי לאפשר לגוף לחדש רקמות שנפגעו. אולם, כאשר אדם נדבק ב-HSV-1, וירוס ההרפס משתלט על האנזים וגורם לו לייצר כמות מוגברת של דלקת.
חשוב לציין כי עבור רוב האנשים הנושאים את HSV-1 וחווים רק פצע קר מדי פעם, אין סיבה רבה לדאגה. הבעיה מתעוררת כאשר הזיהום מגיע למוח. במקרה כזה, HSV-1 עלול לגרום לדלקת מוח מסוכנת, או להישאר רדום ולתרום אולי למצבים כמו מחלת אלצהיימר בשלב מאוחר יותר בחיים.
מקרים של דלקת מוח מסוג הרפס סימפלקס (HSE), שבהם HSV-1 מדביק את המוח וגורם לדלקת, עדיין נחשבים לנדירים. על פי הנתונים, HSE מופיע בשניים עד ארבעה מקרים לכל מיליון אנשים הנושאים את הווירוס. עם זאת, ד"ר שוקלה מאמין כי מספר מקרי ההרפס האפי שלא דווחו גבוה בהרבה.
במסגרת המחקר, צוותו של שוקלה השתמש בעכברים שקיבלו טפטוף של HSV-1 לאפם. הם גילו כי בעלי חיים עם רמות רגילות של HPSE סבלו מזיהומי הרפס חמורים יותר, מתו מהר יותר, והציגו תסמינים חמורים יותר כמו נפיחות באף ובעיות נשימה. בנתיחה שלאחר המוות, המדענים מצאו כי לעכברים אלה היו יותר תאים מתים במוח, יותר דלקת, ויותר תאי חיסון (מיקרוגליה) בבצל הריח – מרכז הריח של המוח שמהווה גם נקודת כניסה מהאף.
"יש בהחלט נזק עצבי אם לוקחים את הדרך התוך-אפית, וההשפעות הן ארוכות טווח, מה שמדאיג", ציין שוקלה. מלבד הנזק המוחי, העכברים הנגועים בהרפס עם רמות HPSE רגילות הציגו גם שינויים התנהגותיים מדאיגים בעודם בחיים. הם סבלו מאובדן זיכרון, הראו יותר סימנים של חרדה, ואיבדו את שיווי המשקל שלהם בתדירות גבוהה יותר במהלך הליכה. תסמינים אלה הופיעו בפחות משישה חודשים.
כאשר הצוות ערך את אותם ניסויים באמצעות עכברים שעברו הנדסה גנטית כדי לייצר פחות HPSE, התוצאות היו שונות באופן משמעותי. הזיהום הויראלי גרם נזק מופחת למוח, מה שמחזק את ההשערה כי הרפס משתמש באנזים HPSE כדי להגביר את הדלקת המזיקה. כאשר תהליך זה מתרחש במוח, הוא עלול להיות קטלני עבור אדם הנושא את HSV-1.
חשוב לציין כי אין כיום תרופה ל-HSV-1 או ל-HSV-2 (הגורם העיקרי להרפס גניטלי), מה שמחמיר את האתגר. באשר להשלכות על בני אדם, פרופסור שוקלה מציין כי ההשפעות על אנשים שנדבקו בהרפס דרך האף צפויות להיות שונות מאוד מאדם לאדם. התסמינים יתפתחו כנראה לאט יותר אצל בני אדם מאשר אצל עכברים, וחומרתם תהיה תלויה בחוזק מערכת החיסון של כל אדם ובתדירות שבה הם חווים התפרצויות הרפס.
"הממצאים שלנו משמשים כאזהרה שהרפס לא מטופל יכול להוביל לאורך זמן לחריגות התנהגותיות משמעותיות, בעיות בתפקוד המוטורי ובעיות קואורדינציה", סיכם שוקלה. המחקר מדגיש את החשיבות של מודעות לדרכי ההדבקה בהרפס ואת הצורך בהמשך מחקר בתחום זה, במיוחד לאור ההשלכות האפשריות על בריאות המוח בטווח הארוך.
