ביום שישי הייתי בהלווייתו העצובה של אדר, קרוב משפחתי. מלח הארץ, בן למשפחה ערכית וציונית, שחונך לאהבת האדם והארץ.
אדר אהב מאוד את הים, אהב לגלוש, בן יחיד בין שלוש אחיות לעופר ולסיגל, שבמשך שבועות ארוכים לא הצליחו לישון מרוב דאגה לבנם הלוחם, ולבתם שעזבה גם היא את הכל ב־7 באוקטובר, והתייצבה בפיקוד הדרום לימים ארוכים. חיים שלמים שנגדעו באחת, משפחה מאושרת שלעולם כבר לא תחזור להיות מה שהיתה.
אדר ז"ל היה בחופשה בביתו לאחר ימים ארוכים של לחימה, ולמרות שידע שחבריו אמורים לצאת מג'בליה לאחר שבועות של לחימה, בחר לחזור להיות איתם ולעזור להם בלחימה ב־24 השעות האחרונות של המבצע במקום, מתוך תחושת אחריות, שליחות ומחויבות עצומה. רגע לפני שאוגדה 98 עזבה את ג'בליה, הוא נכנס עם חבריו לתוך מבנה, שם המתין לו מחבל, שהשליך לעברו רימון קטלני. אדר נפגע מרסס הרימון ונהרג, חבריו הסתערו על המחבל וחיסלו אותו.
אלפים ליוו את אדר ז"ל בדרכו האחרונה, עת נטמן קרוב לים שאותו כל כך אהב. "אני רוצה את הבן שלי. אני רוצה את אדר. איזה ילד היה לי! הלך לי הילד. אין יותר ילד!", זעקה אמו סיגל במהלך הלוויה. עופר, אביו, שבקושי הצליח לעצום עין מרוב דאגה לבנו, צעק גם הוא בכאב: "נגמר לי הלחץ. זהו, עכשיו אפשר לישון בלילה". מצדה, אחותו, ספדה לו: "כל העולם שלי. אני לא יכולה לדבר עליך בלשון עבר. מגיל קטן היית גבר-גבר. גדלת והתאהבת בים. היית קם לגלוש לפני בית הספר. היית הגאווה של הבית".
גל, בת זוגו בשש השנים האחרונות, ספדה לו בכאב: "אהבת חיי. למה לקחו אותך? למה אתה? אני לא רוצה להתרגל לחיים בלעדיך, כי איזה חיים אלה. אמרתי לכולם שאני רוצה שתהיה האבא של הילדים שלי. לא היה לנו ספק. אמרת 'עוד שנה וחצי תהיי אשתי'. איך לא הספקת?".
