ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול (א') תמיכה ממשלתית בהצעת חוק שתאפשר לחשוף את זהותם של גולשים אנונימיים שפרסמו דברי דיבה ולשון הרע ברשת. מומחי משפט ופרטיות סבורים שמדובר בהצעה ראויה, אך כזו שסובלת מהיקף מוגבל מדי מכיוון שאינה מסדירה חשיפה במקרה של פגיעות מקוונות אחרות. מנגד, מומחי טכנולוגיה מתריעים שההצעה מבוססת על הנחות יסוד מיושנות לגבי מבנה ואופן השימוש באינטרנט.
"הבחירה לקחת דברים ספציפיים ולייצר הסדרים מאולתרים פעם אחרי פעם מעידה שאין כאן רצון אמיתי לפתור בעיה של אזרחים אלא לבוא לקראת אנשים ספציפיים עם הסדר ספציפי", אמר עו"ד יהונתן קליגנר מהתנועה לזכויות דיגיטליות.
סוגיית חשיפת זהותם של גולשים שביצעו עוולות נגד גולשים אחרים – בין אם הוצאת דיבה ובין אם הטרדה מאיימת, הסתה לאלימות, פגיעה בפרטיות ועוד – מעסיקה את מערכת המשפט זה כמה עשורים. ב-2010, קבע בית המשפט את הלכת רמי מור, שלפיה לא קיימת בישראל מסגרת חקיקתית שמאפשרת לחשוף זהות של גולש אנונימית, ובתי משפט לא יכולים לייצר מסגרת שכזו דרך פסיקות משפטיות.
בית המשפט, למעשה, העביר את הסוגיה לפתחה של הכנסת, וביקש מחבריה ליצור מסגרת כזו בדרך של חקיקה ראשית. ואולם, הכנסת התמהמהה ורק עתה מגיע הנושא לחקיקה. לפי הצעת חוק לתיקון חוק איסור לשון הרע, שהגיש ח"כ חנוך מלביצקי, אזרח שסבור שגולש אנונימי הוציא את דיבתו, יוכל לפנות לספק שירות (ספקיות אינטרנט, אחסון, וספקיות שירותים כמו רשתות חברתיות, חיפוש או אימייל) ולבקש לקבל את פרטי המשתמש האנונימי (שם, כתובת, מספר תעודת זהות, שם חברה ומספר תאגיד) שמנוי על שירותיו של הספק. הספק יפנה למשתמש לבקש את אישורו למסירת הפרטים. אם לא הסכים המשתמש האנונימי לחשיפת פרטיו, יוכל האזרח לפנות לבית המשפט בבקשה להורות לספק למסור את הפרטים, שיוכל לאשר אותה תחת תנאים מסוימים. הצעת החוק אושרה אתמול (א') בוועדת השרים לחקיקה, וצפויה לעלות ביום הרביעי להצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת.
מומחי משפט ופרטיות אמרו ל"כלכליסט" שמדובר בהצעת חוק שדינה היה להחקק לפני זמן רב. "זאת הצעת חוק לא רעה ודי נדרשת לאור העובדה שהלכת רמי מור שקידשה את הזכות לאנונימיות, מיושנת וניתנה טרום עידן הפרופילים המזוייפים ברשתות החברתיות", אמרה ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "בשנים האחרונות יש פסיקה בערכאות נמוכות שעוקפת את הלכת רמי מור, ולכן הצעת החוק משקפת את לקיחת האחריות של הכנסת כפי שבית המשפט ביקש ממנה בעניין רמי מור ואת המצב המשפטי דה פקטו בערכאות הנמוכות".
פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב הוסיף: "האנונימיות של האינטרנט היא כלי רב עוצמה, שיכול לשמש למטרות חיוביות כמו ביקורת שאחרת אי אפשר היה להשמיע, חשיפת שחיתויות, חשיפת עברייני מין ועוד. אבל היא גם מסך עשן למי שרוצים לפגוע באחרים. לכן יש מקום להליך מסודר של חשיפת זהות של גורם אנונימי שפוגע באחרים, אבל יש לעצב את הכלי הזה בזהירות רבה. החשש הוא שחשיפת הזהות תנוצל להשתקה, סגירת חשבונות – למשל של מעסיק נגד עובדים, מרצה נגד תלמידים, או פוליטיקאים נגד יריבים".
עם זאת, המומחים מבקרים את העובדה שההצעה אינה מטפלת בסוגיה בצורה רחבה דיה. "הבעיה העיקרית עם הצעת החוק היא שהיא לא מסדירה את כל הבעיה בצורה רוחבית", אמר קליגנר. "הבחירה היא שרירותית רק בלשון הרע. מה המשמעות של זה? שלהבדיל מחוק איסור לשון הרע, על חוק הגנת הפרטיות ועל החוק למניעת הטרדה מינית לא החילו את אותו ההסדר, וגם לא על חוק עוולות מסחריות. זה אומר שאם גנבו חומרים מהסלולרי שלך והעלו אותם לרשת, או אם לקחו צילומי עירום שלך והעלו לרשת, או אם עובד לשעבר מפרסם סודות מסחריים של העסק, אין לך את הכלים לעצור את זה. אי אפשר להתייחס להסדרים של אנונימיות בלי להסתכל על התמונה הרחבה יותר, על ההקשר החברתי ועל השאלות הפוליטיות מסביב".
שוורץ אלטשולר הוסיפה: "החוסר היחיד בהצעת החוק הוא שהיא עוסקת רק בחוק לשון הרע ולא בעניינים אחרים שבעטיים לפעמים אפילו יותר חשוב להסיר אנונימיות, כמו למשל פגיעה בפרטיות, הטרדה מאיימת, הסתה לאלימות וגזענות ועוד. יש צורך בבניית אחידות משפטית ורק כך אפשר יהיה להילחם בשיטפון של הרעות החולות שמתרחשות ברשתות וגם להבחין בין גורמים פנים ישראליים שמנצלים את האנונימיות לבין נסיונות השפעה זרים".
שוורץ אלטשולר גם העריכה שההצעה יכולה לשמש לפירוק מכונת הרעל של הימין שמעוותת את השיח המקוון. "להבדיל מאחרים שחוששים מכך שהממשלה תשתמש בחוק כדי פגוע במתנגדיה, אני דווקא תוהה מה יאמרו בליכוד לחבר הכנסת מילביצקי שמגיש את הצעת החוק שתאפשר לפתוח את הקרביים של מכונת הרעל ולדרוש זיהוי של פרופילים מזוייפים שבחסות האנונימיות מפיצים לשון הרע וקונספירציות הפוגעות בשמם הטוב של אנשים, באופן מכוון ומתוזמן", אמרה.
בעיה אחרת של הצעת החוק נמצאת ביישום הטכנולוגי שלה. "בהיבט הזה, החוק מאוד בעייתי", אמר פרופ' ערן טוך, ראש המחלקה להנדסת תעשייה באוניברסיטת תל אביב. "ראשית, הוא נשען על הנחה מיושנת ובעייתית שקל לזהות ספקיות תקשורת ושיש להן את פרטי המשתמשים בפייסבוק או בטוויטר או ברשתות בסגנון הזה. אבל ההנחה הזאת ממש לא נכונה. לא קל להבין מהו הספק שאליו צריך לפנות, במידה רבה כי ישנם יותר ויותר שירותים שמבוססים בחו״ל ללא נציגויות מקומיות. כמו כן, במידה והאדם משתמש ב-VPN או בשירותי קוד פתוח כמו TOR על מנת להסוות את מקור הגלישה שלו, קשה מאוד לדעת למי אפשר לפנות כדי לקבל את הפרטים ולעתים רבות פשוט אין שום גוף ריכוזי כזה".
טוך מכוון למצבים שבהם משתמש אנונימי ברשת חברתית מפרסם דיבה. למי אמור האזרח לפנות במקרה זה? הרשת החברתית יושבת בחו"ל ויהיה קשה לאלץ אותה לציית לחוק ישראלי, ובכל מקרה אינה מחזיקה בפרטי זיהוי פרט לכתובת ה-IP של המשתמש (מספר מזהה שמצמיד ספק אינטרנט לכל גולש, אך שיכול להשתנות מעת לעת ולכן לא שקול למספר תעודת זהות או טלפון). לכאורה, באמצעות מספר IP והמועד שבו פורסם דבר הדיבה יכול ספק אינטרנט לזהות ולספק את פרטי המשתמש, ואולם החקיקה בכלל לא עוסקת במסירת מספר IP אלא רק בפרטים אישיים מזהים. ובכל מקרה, הנגישות של שירותי VPN, שמסווים את כתובת ה-IP של הגולש מהאתר שבו הוא מבקר, ימנעו את זיהוי במקרה שנעשה בהם שימוש.
