סיפור הגבורה של יהונתן סקריסבסקי

יהונתן (יוני) סקריסבסקי, בן 30, סגן מפקד פלוגה של לוחמי גבעתי במילואים, התעורר בשבת שמחת תורה כמו רבים אחרים, כשהוא מופתע מהאזעקה, בביתו שבתל אביב. "במטח השני מתחילים להגיע סרטונים מהטלגרם של טנדרים ומחבלים ושם אני מתחיל להבין שמשהו לא הגיוני קורה", הוא שחזר. "שלחתי מיד הודעה לחיילים שלי מהמילואים ואמרתי להם: 'חבר'ה, אני לא יודע מה קורה, אבל כולם לארוז תיקים מיד'". בשלב מסוים הוא קיבל טלפון מדאיג מאימו.

יוני גדל עד גיל 4 בניר עוז ולאחר מכן עבר למושב אוהד, שם גרו הוריו גם באותה שבת. "אימא שלי מתקשרת אליי בלחץ ואומרת לי שאבא שלי יצא מהבית שלנו להביא את אחותי הביתה כי אין לה ממ"ד והוא לא עונה לטלפון", סיפר יוני. "בזמן הזה אני מנסה לחייג אליו והוא לא עונה. תוך כדי אני מקבל הודעה מאוד מוזרה מאחד החיילים שלי (דניאל שרעבי) שאומר: 'תגיעו, רוצחים אותנו, תביא את כל צה"ל איתך'.

"חשבתי בהתחלה שדניאל השתגע, אבל ברקע אני שומע את היריות ואת הפיצוצים ואני מבין שחייבים לפעול ומהר", הוא נזכר. "אני מתקשר לכל מי שאני מכיר באוגדה ובינתיים אני מסייע לו כמה שאפשר מרחוק. בשעה 08:00 אני מבין שאין ברירה וצריך לנוע קדימה. למזלי יש לי שני סמלים בפלוגה שהם פסיכיים לא פחות ממני: יקיר ניצוצי ואנדריי גרסימיוק, ובשעה 08:20 הם כבר נמצאים אצלי בבית על מדים. לא היה לנו נשק ארוך, רק האקדח האישי שלי והאקדח של ניצוצי. ב-08:30 אנחנו יוצאים דרומה בידיעה שיש המון מחבלים ושאבא שלי לא עונה".

יוני המשיך לתאר את מה שהתרחש באותו בוקר: "הנחתי שכל כביש 4 חסום מאשקלון והחלטנו לעשות עיקוף שבסופו של דבר הציל לנו את החיים. עצרנו להתארגנות בצומת עד הלום שם חבר אלינו חייל נוסף מהפלוגה, מתן סירי. שם גם קיבלתי עדכון מאיתוראן שהרכב של אבא שלי נמצא בצומת מבטחים ולא זז מהבוקר".

אחרי שאספו את מתן הם המשיכו בנסיעה דרומה. "עברנו מחסומים משטרתיים וב-10:00 הגענו לאופקים. לאורך הכביש כבר התחלנו לראות גופות. הבנו שמדובר במשהו גדול הרבה יותר ממה שחשבנו. לאורך כל הזמן אני עם שרעבי על הקו, ולסירוגין מחייג לאימא שלי על מנת לנסות להרגיע אותה. לאחר כ-20 דקות אני מבין משרעבי שהמצב בשטח קשה מאוד ושהם על סף שבירה, והוא כבר מכין את הפצועים לפינוי. אנחנו מתקדמים קדימה ולוקחים איתנו עוד שני רכבים של מג"ב ותוך כדי נסיעה מתחילים לירות לעברנו צרורות", סיפר יוני.

בשעה 11:00 הם מגיעים לתחנת דלק באורים ופוגשים ניצולים מהנובה. "פגשנו אנשים שנמלטו בריצה מהמסיבה. אנשים שנראו כאילו הם יצאו מסרט, לבושים למסיבת טבע, פצועים, מדממים, והתחלנו לתחקר אותם כדי להבין מה קורה", תיאר יוני.

אף שהיה לו רק אקדח עם 9 כדורים, יוני החליט להיכנס לאזור הקרבות. "הבנתי שאני צריך לקבל החלטה בידיעה שאני לבד עם אקדח", הוא סיפר. "אין צבא מאורגן בשטח, בעיקר יחידות מובחרות מפוזרות. תוך כדי נסיעה יורים עלינו בלי הפסקה ובמקביל אני מנהל את הטלפונים גם עם החייל שלי (שרעבי) שנמצא בנובה מאחורי טנק נטוש עם עשרות אזרחים. לצד זה אני מדבר עם אימא שלי ואחותי שמתחבאות בחדר ארונות בלי לדעת מה קורה עם אבא שלי. השעה כבר מתחילה להיות מאוחרת ולאט-לאט אנחנו מבינים שככל הנראה הגרוע מכל קרה לאבא.

בהמשך חבר יוני לאלוף-משנה רועי לוי, שנפל בקרב ברעים. "אנחנו ממשיכים בנסיעה ואני מזהה רוביקון (ג'יפ) לבן של מח"טים. אני פותח את הדלת ורואה את רועי לוי שהיה המג"ד שלי. הוא מזמין אותי לחבור אליו", סיפר יוני. "רועי עדכן אותי שיש לו חיילים שנלחמים בתוך קיבוץ רעים ואני עדכנתי אותו על הטבח בנובה. אנחנו מלווים אחד את השני עד הכניסה לקיבוץ שם הוא חובר אל החיילים ונהרג בלחימה. באותו שלב אני מקבל שוב טלפון משרעבי שאומר לי שאחד מהפצועים קשה מתחיל לאבד הכרה ואנחנו מבינים שאנחנו חייבים לעוף לשם".

"התחבקנו והתחלנו לפנות פצועים"

יוני וחבריו הצליחו להשיג רובים ממחבלים שנהרגו מאש צה"ל והמשיכו להתקדם לכיוון צומת רעים. "פרצנו לצומת רעים בנסיעה מהירה ושוב חטפנו אש. אין לי מושג איך אבל שום כדור לא פגע בנו", הוא תיאר. "אנדריי נאלץ לזגזג בין גופות של אנשים שנרצחו שם באותו צומת, ולאחר כמה דקות אנחנו מזהים את הטנק. אני צועק אל שרעבי, אנחנו מתחבקים, הוא בריא ושלם למעט כמה רסיסים ביד".

אחרי המפגש החלו לפנות את הפצועים קשה מהזירה. "השעה בערך 12:30 ואני יודע שהאוגדה נפלה ושאין מי שישלח סיוע", שחזר יוני. "במקרה היו לאנדריי מדפים שהיה אמור להתקין לחמותו והם משמשים לנו כאלונקות. שלוש פעמים אנדריי וסירי שמאבטח אותו נוסעים הלוך וחזור אל מד"א אופקים, בשטח עמוס במחבלים. כל הפצועים חולצו בחיים. בינתיים, ניצוצי ואני מארגנים עם השוטרים מבצע חילוץ מאולתר. אנחנו נעזרים באזרחים כמונו שמגיעים עם רכבים פרטיים ומתחילים פינוי מסודר יחסית. לאן? לא באמת יודע, כמה שיותר רחוק. לאט-לאט מגיעים אלינו אזרחים פצועים ואין לי לאן לפנות אותם".

לדבריו, "אין לנו הרבה תחמושת, אך למזלנו בשלב הזה המחבלים איבדו את הסדר והארגון שהיו בו בבוקר ולכן אנחנו לא מותקפים בצורה מסודרת. האנשים במתחם במצב נפשי לא טוב, מיובשים לגמרי, מבוהלים. אנחנו נותנים להם טלפונים שיתקשרו להורים להרגיע אותם, אחד השוטרים מנפץ חלון של רכב ומוציא ממנו שישיות מים וסוכריות, אנחנו מחלקים לאנשים על מנת לנסות לאזן אותם.

"זה היה החלק הקשה ביותר. להתמודד עם חבר'ה במצב כזה, זה לא משהו שמכינים אותך אליו", סיפר יוני. "כשאתה בשדה הקרב סדר הפעולות הוא ברור, אבל צעירות בנות 20-19 שמתחננות שתיקח אותן משם, או שתמצא את החברים שלהן שנאבדו בשטח, מה אתה אומר לבן אדם שמגיע אליך עם מיקום בוואטסאפ של חבר שלו או בת הזוג שלו ומתחנן שתצא להביא אותה כי יש סביבה מחבלים? ואתה מסתכל אחורה ורואה שהדבר היחיד שמפריד בין 100 האזרחים שבמתחם לטבח זה אתה ואתה נאלץ לסרב. איזו מן דילמה חולנית זאת לעמוד בפניה".

עד 16:30 הם הצליחו להוציא משטח הלחימה ברעים כ-120 אזרחים. "לצערי עוד היו המון אנשים בשטח אבל לא היה לי מה לעשות כי כבר התחיל להחשיך", הוא הסביר.

"התקרבתי לרכב וראיתי את אבא שלי ירוי"

במקביל לאירועים בשטח, ממשיכות להגיע שיחות מבני משפחה מודאגים שלא מצליחים להשיג את האב, רודי. "ב-16:00 אחותי מתקשרת אליי ושואלת אותי מה עם אבא. אני נאלץ לשקר לה שהוא בסדר ושנמצא אותו. בפועל אני יודע שאיתוראן מצאו את הרכב שלו ושהוא עומד שם מ-07:00 בבוקר", סיפר יוני.

"יצאנו משטח המסיבה ונסענו על כביש 232 ובאותם רגעים זה נראה גיהינום", הוא שחזר. "גופות בכל מקום ורכבים מחוררים, תינוקות שנרצחו בתוך רכבים וכל מה שלא רוצים לדמיין. נסענו 40 דקות והגעתי למיקום של האיתוראן. אני לא מוצא את אבא שלי ובלב שלי אני אומר שאולי הייתה טעות באיתוראן והוא חזר הביתה. בלב כבד אני מחליט להגיע לאימא שלי ולאחותי ולבשר להן שלא קיבלנו אות חיים מאבא. לאחר מכן אני יוצא שוב עם החיילים שלי לשטח כדי לחפש את אבא. תוך כדי החיפוש זיהינו בצד הכביש את הגג של הרכב של אבא בתוך תעלה. כשהתקרבתי לרכב ראיתי את אבא שלי ירוי. נפרדתי ממנו וחזרתי הביתה כדי לבשר למשפחה שאבא כבר לא יחזור".

אחרי הטבח יוני שיתף בפוסט שפרסם את תמונת הרכב של אביו וכתב: "לכל כך הרבה הספקנו להגיע, בשבילך זה לא היה מהר מספיק. סליחה, אבא". "היום, אחרי שכבר עשיתי איזושהי חקירה על האירוע הספציפי של אבא שלי, הוצאתי את המצלמות מהרכב שלו וצפיתי בסרטון, אני יודע להגיד שלא היה משהו שיכולתי לעשות", הוא אמר. "ב-07:07 הוא כבר נרצח. זה הוריד לי אבן, ניקה אותי מהעול שישב עליי. עם זאת, אני בטוח שהוא היה מאוד שמח וגאה על זה שכן הצלחנו להציל הרבה אנשים אחרים".

מה עובר עליך היום ב-7.10, שנה אחרי?
"שנה אחרי זה איזושהי נקודת ציון עבור המדינה. אבל אצלנו כל יום הוא 7 באוקטובר, כל יום זה יום זיכרון. במיוחד כשהרבה חבר'ה עדיין בתוך סבבים של מילואים, פנימה והחוצה, אף אחד לא באמת חזר לשגרה. בטח שלא משפחות החטופים שאני לא רוצה לתאר לעצמי מה עובר עליהן. זה לא שאנחנו יכולים לשבת ולהתרכז בזיכרון, כמו שאפשר ביום זיכרון רגיל, שנזכרים באלה שנפרדו מאיתנו לפני שנים. זאת המציאות שלנו עד עכשיו".

איזה מסר אתה רוצה להעביר מהיום הזה, מהסיפור האישי שלך?
"כבר כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, כשעוד היינו פה בכאוס, כבר אז ידעתי שאולי אנחנו בנקודה מאוד מאוד נמוכה, אבל שאנחנו נצמח ממנה ונבנה מחדש את כל מה שנהרס ונבנה אותו טוב יותר. היום, כמעט שנה אחרי זה, גם חברים שלי וגם דניאל שרעבי, כל אחד מאיתנו הקים ארגון ועמותה שעוזרת לבנות ולשקם את מה שנהרס. דניאל עוזר בשיקום של חבר'ה מהנובה ואנחנו מתמקדים בבנייה מחדש של מקומות בעזרת מילואימניקים פוסט-טראומטיים. כבר עכשיו, למרות שאנחנו עדיין בלחימה, אתה רואה את התהליך של השיקום שהוא איטי, הוא כואב, אבל הוא קורה, הוא חי. ואני בטוח שאנחנו נצא מזה חזקים יותר".

מצאתם טעות לשון?