בורות היא האויב הכי גדול של האנושות. יותר גדול משנאה? לא יודעת, אבל אין ספק שהן שזורות זו בזו. את תפילת "יזכור" שאנו מכירים מטקסי הזיכרון חיבר ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה, בחודש אדר תר"פ – 1920.
"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו: שניאור שפושניק, אהרון שר, דבורה דרכלר, בנימין מונטר, זאב שרף, שרה צ'יז'יק, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור. הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש, אשר נספו במערכה הכבדה".
לא רציניים
השבוע ב"ארץ נהדרת" בחרו לחלל את קודש הקודשים החילוני הזה, רסיס שמאגד סביבו את הרוב הציוני ללא הבדלי מי בשלטון ומי בקלפי, רק לזכר מי במים ומי באש. "יזכור" שחיבר מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון, שעל שמו קיבוץ בארי, הוא חלק מהותי באתוס הציוני. למה לבזות אותו, ואת זכר הקדושים שלזכרם נכתב?
תפילת הזיכרון המקורית מסתיימת בהבהרה: "אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוג האבל, עד בוא יום שבו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה". כצנלסון, האיש שלאורו תנועת העבודה המשיכה לפעול למען הקמת המדינה ומוסדותיה האזרחיים והפוליטיים והתגלגלה גם למפלגת העבודה, ראה בחופשיות את מה שה"שבט" שלכאורה ממשיך את דרכו מתעקש לא לראות.
קו ישר נמתח בין הזלזול בקדושת ה"יזכור" הציוני והניצול הפוליטי שלו לבין רמיסת, או אפילו חוסר ההיכרות עם, המסקנה שהוריש כצנלסון לעם ישראל, אנשי העבודה והשלום: אם לא תשיבו את האדמה – האבל הוא ללא תכלית.
שמונת הגיבורים שלזכרם נכתבה תפילת "יזכור" הם שמונת הגיבורים שלזכרם הוקמה קריית שמונה. רק בזכות הקורבן הזה קיבלנו למעשה את אצבע הגליל. שמונה גיבורים! היום זה אולי מספר הנופלים היומי או השבועי שאנחנו מסיטים ממנו מבט, כדי להכחיש את ההכרח לגאול את האדמה ולהיאחז בה כדי שהאויב יבין שאנחנו רציניים בכוונותינו להמשיך לגור בה.
רגע, ואולי אנחנו לא רציניים?
חיזוק הביביזם
אפשר לצחוק על ביבי ששולח אנשים לקרב כשהבן שלו במיאמי ולא במילואים, ואפשר להיות ישרים ולבדוק איזה אחוז מהשבט שמרגיש סבבה למעוך את מורשת כצנלסון וטרומפלדור עושה מילואים, ואיזה אחוז עשה כבר רילוקיישן, מאיים בכזה, מנסה או מפנטז. אפשר להוקיע את נתניהו, ולכתוב "ישכח עם ישראל שאמרתי שחמאס מורתע ושנתתי לו כסף ובטון לבניית המנהרות" – אבל לא הגון לשכוח מי נתן להם רובים כמה שנים קודם או להשכיח מי דורש לתת מדינה לאותו אויב ממש.
שני תוצרים נלווים למערכון הנורא הזה: הראשון – בפעם הבאה שהילדים שלכם יתבקשו להקריא "יזכור" בטקס, יש מצב שבטעות ייצאו להם המילים המטופשות ש"ארץ נהדרת" הדביקו. סכנה קבועה כשמכינים אופרטה על בסיס להיט ידוע. בסוף נדבקות המילים הלא נכונות, והשיר המקורי נהרס.
והשני – "ארץ נהדרת", בדומה לתוכניות רבות אחרות, היא מזמן אמנות מגויסת. תעמולה שעליה עמלים טובי בנינו. כשמחללים את הקדושה החילונית של ה"יזכור" באצטלה של "איזה פושע ביבי", השמאל הרדיקלי אולי מוחא כפיים – אבל בקצה השני של המפה הביביזם מתחזק.
איש לא אוהב שדורכים לו על הרגל, ובמקרה הזה – שבועטים לו בבטן. ואם כשבועטים לו בבטן שמים בפרונט את ביבי – מי שנפגע ייצמד אל ביבי עוד יותר חזק, וזו למעשה הטעות שעליה חוזר מחנה השמאל האנטי־כצנלסוני כבר שנים רבות. הוא מקריב את מורשת תנועת העבודה, את ערכי ההתיישבות, את הניצחון שלנו על האויב, את החינוך של הדור הבא, את קדושת זיכרון הנופלים, כולל טרומפלדור שאפשר להתגבר ולא להוציא מההקשר את צוואתו – רק כדי להגיד כמה גרוע ביבי.
אפשר לעשות סאטירה ולומר כמה גרוע ביבי. "העפתי את שר הביטחון באמצע המלחמה, וזה אפילו עוד יותר פסיכי" – זה טיעון לא מתוחכם. למעשה, זה לא טיעון. מותר לפטר שר ביטחון בזמן מלחמה, מותר לצאת לבחירות בזמן מלחמה ולעשות סאטירה בזמן מלחמה. זה פשע לגרור מלחמה ולשחק בחיי חיילינו, זה פשע להפקיר חטופים, זה פשע לגרור מלחמה ללא אסטרטגיה, זה פשע מוסרי לבזות את קודשי ישראל, גם אם הם חילוניים.
מוסכמה ידועה בעולם התקשורת אומרת שאם זה עובד ויש רייטינג – לא צריך לשנות. בחברה השבטית שלנו אפשר למצוא קשר בין שיעורי הצפייה ב"ארץ נהדרת" לשיעורי ההצבעה לנתניהו. אולי אם ב"ארץ נהדרת" יבחנו ברצינות את הפרדיגמות התפיסתיות וירחיבו את מעגלי ההשראה, גם הצופים יהיו פחות אדוקים בתפיסותיהם.
7 באוקטובר אינו רק סמן ביטחוני. הוא אמור לנער אותנו כדי שמה שהיה לא יחזור. "ההיסטוריה חוזרת" זו לא גזירת גורל, אלא דפוס שאנחנו אמורים לשנות אם יהיו לנו מספיק מודעות ומספיק שכל.
שופר! אבל מאחוריך
התרגלנו להגיד "שופר" במשמעות שלילית, של הדהוד "מטעם". הצופה בערוצים המסחריים, לרבות 14, עלול לחוש לעיתים קורבן לשפרור. מי ששמע את השר סמוטריץ' השבוע בניר עוז יכול היה לחזור למשמעות המקורית של השופר: קול שבור, שגורם לך להישבר איתו ומשבר על הדרך את האגו ואת השנאה.
