אור לוי, בן 34 מגבעתיים, נחטף בשבעה באוקטובר ממסיבת הנובה, לאחר שהגיע אליה עם אשתו עינב. הוא שרד שבי של 490 ימים ברצועת עזה, וחזר בעסקת חטופים הישר אל הילד שלו, אלמוג, אותו לא ראה שנה וחצי.
הריאיון של אור התפרסם בדיוק ביום שבו השיקו בירושלים את האלבום החדש של ענר שפירא ז"ל. בין הקהל היו גם ניצולי המיגונית – אלה שענר הציל במו ידיו, כשזרק את הרימונים החוצה. הם הגיעו כדי לשמוע את המוזיקה של האדם שהפך לגיבור. גם אור היה שם היום. ורק אחד חסר – אלון אהל. מלבדו, עוד 58 חטופים עדיין בעזה ומחכים לחזור.
בריאיון לרשת 13 אתמול (חמישי), גולל אור בקושי רב ובדיסוציאציה מובנת מאוד את יום חטיפתו, עד ליום חזרתו. הוא סיפר כיצד הוא ואשתו עינב נסעו יחד למסיבת הנובה, ועל הרגע שבו הניחו את הילד שלהם, אלמוג, אצל הוריו. על הקאסמים ששקרו מעליהם מהרגע שהגיעו למסיבה, ועל ההסתתרות במיגונית. הסיפור של אור לווה באופן מעט הזוי יחד עם צילומים מאותם הרגעים.
אור סיפר קצת על אשתו, וכיצד לא הספיק להיפרד ממנה, כשלקחו אותו בשתי רגליו וידיו מהמיגונית. הוא סיפר שכשכיוונו את הרובה אליו הוא אמר להם שיש לו ילד, אז לקחו אותו, והשאירו את אשתו, שסיפרה לו רגע לפני שהחלה לא להרגיש את רגליה, מאחור. משם, הוא גולל את הסיפור וכיצד הוא שרד. בעיקר, שיתף מה עזר לו לשרוד.
אור סיפר שתפרו אותו בשבעה מקומות, ללא הרדמה. הוא סיפר שניסה לא לצעוק, כדי שלא יזהו ברחוב שהוא שם – הוא חשש לעבור לינץ׳. הוא סיפר שאחרי שתפרו אותו עברו לתפור את אלון ואת אלי-ה. הריאיון של אור מתחיל בכך שהוא קעקע את המשפט שאמר לו הרש, ״מי שיש לו למה, יכול לשרוד כל איך״. הוא שיתף שכשהם שמעו את המשפט הזה ממנו, היה מעין שקט ואווירה של הבנה. הוא סיפר כמה המשפט הזה סייע לו.
כמו רבים מהחטופים ששבו, גם אור מספר איך חייו בשבי התנהלו, ויש המון חוטים מקשרים בין העדויות של השבים. הוא מדבר על הדמיון שלו, על השיחות הדמיוניות עם משפחתו – אותן שיחות שאפשרו לו לשרוד, אותן הפך לכוח. גם החיבור ליהדות, שהפך משמעותי יותר תחת הנסיבות, היה עבורו עוגן. וכמו כל מי שחזר, גם הוא מספר את עדותו בהלם – עדיין מתקשה לעכל את מה שעבר. ואז הוא חוזר אל אותו יום, השביעי באוקטובר, אל הרגעים שהובילו לחטיפתו, והסיפור עצמו צועק וזועק.
אור סיפר כיצד קבע לעצמו שאת ההתמסכנות הוא משאיר לעזה. "אם הייתי חוזר, ומתנהל כאילו אני אנדרטה של עצמי – אז בשביל מה חזרתי?", אמר. עוד סיפר, שהילד שלו הוא זה שמחזיר אותו למציאות. ״כולם רכים ועדינים איתי, רק הוא, כיוון שהוא ילד – לא. הוא לא יכול. הוא כועס, לרגעים, ואנחנו לומדים ביחד. אני לומד איך להיות אבא שוב, והוא לומד איך לסמוך עליי״, שיתף.
העדות הזו באמת הייתה טובה בעיקר כדי להזכיר לנו. נכון, קל יותר לשאת דברים אחרים, ואנחנו יכולים להתעסק בשטויות אחרות, אבל בשורה התחתונה, עדיין יש עוד חטופים מעבר לגדר שבקלות יכלו להיות אנחנו. אור לא סיפר משהו שלא ידענו על תנאי השבי – זו רק הייתה עדות שצופים בה בחוסר אונים ובדאגה, איך הגיוני שזה קרה, ואיך הגיוני שזה קורה. גורמת להתרגז. שוב. ושוב. ושוב.
כל עדות מוסיפה להבנה הברורה: אף אחד לא מוגן, וזה יכול היה לקרות לכל אחד. זה שאנחנו עומדים בצד ועוסקים בכל דבר אחר, זה רק ניסיון להתחמק מהתובנה הזו. כשאור סיפר על הרשימות, הוא נתן הקבלה מעניינת שמשאירה אותך לחשוב. ״זה מזכיר מה שהיה לפני מאה שנה כמעט. גם שם הייתה סלקציה ורשימות. זה לא אמור להיות ככה״, אמר.
כשנשאל האם הוא מרגיש שהופקר, אור ענה שמאז שחזר – הוא מרגיש כך כל הזמן. 'כל שנייה שאנחנו מבזבזים כאן, זו שנייה שבה הם נשארים שם,' הוא אמר. ״כל סליחה שאומרים לי, היא לא משנה. כי כל שנייה שהייתי שם, בזבזתי אותה על לא להיות עם הילד שלי״.
אי אפשר שלא להסכים איתו. אם אנחנו רוצים שינוי, אסור לנו לתת לזעם לדעוך. בזמנו, שיר סיגל הבת של קית׳ סיגל שכבר חזר מהשבי, אמרה שכשהעצב יהפוך לכעס – אז דברים יזוזו. אבל המשפט הזה יושב לי בראש מאז ששמעתי אותו. זה אולי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות כאזרחים שלא נפגעו – לכעוס, ולדאוג שמשהו ישתנה. כי אסור לנו להתרגל. כל רגע שחולף הוא רגע שאפשר היה להציל מישהו. עדיין אפשר.
