אזהרה אלימה ומוגבלת: ההצהרות על שובה של המלחמה היו, כך נראה, מוקדמות מדי. ישראל אמנם תקפה אתמול בעזה לראשונה זה כמה חודשים והסבה לחמאס נזק והרוגים, אולם בשלב הנוכחי נדמה שמדובר באזהרה אלימה ומוגבלת שנועדה להחזיר את הארגון למשא ומתן יעיל בסוגיית החטופים.
הכנות המסוקים, המראות המטוסים – וההפצצות: תיעוד פעילות חיל האוויר בעזה // דובר צה"ל
בתקיפה הלילית, שתוכננה במשך כמה שבועות ונמשכה כעשר דקות, פגעה ישראל בפקידי שלטון בדרג בכיר ובמפקדים צבאיים בדרג ביניים, והבהירה שוב שהיא לא מבחינה בין לוחמים לפקידים בארגון הטרור.
חמאס הופתע מהתקיפה, משום שחש שיש לו מרחב חסינות. כעת על מנהיגיו בעזה ובחו"ל להחליט אם לשוב למו"מ ולשדר כניעה לכוח, או דווקא להקשיח עמדות ולהסתכן בכך שישראל תגביר את הלחץ הצבאי – לרבות אפשרות של פלישה קרקעית מחודשת לרצועה, שצה"ל נערך אליה באינטנסיביות רבה.
סיורו של הרמטכ"ל אייל זמיר אתמול ברפיח נועד לאותת כי צה"ל מוכן לפעול בכל זמן: המסר כוון לא רק לחמאס אלא גם למתווכות במצרים ובקטאר, שמגלות מאתמול פעלתנות מוגברת בניסיון להחזיר את הצדדים למו"מ בטרם תחודש המלחמה בהיקף מלא.
מרגע שהתקיפה בוצעה, ונודעו תוצאותיה, קשה היה שלא לחשוב על מה שעובר על החטופים החיים בעזה. העדויות שמסרו החטופים ששוחררו בשבועות האחרונים לא הותירו מקום לספק: התנאים שלהם הוקשחו – לרבות מכות, הרעבה והתעללות פיזית ונפשית – בהקשר ישיר לפעילות הישראלית. הופעתם אמש בכיכר החטופים של ירדן ביבס, קית' סיגל, סשה טרופנוב ויאיר הורן נועדה לשדר לא רק חשש לחבריהם שנותרו מאחור, אלא גם את הבהילות שבצורך לשחררם מייד.
קריאת השכמה לממשלה
נדמה שממשלת ישראל זקוקה לקריאת ההשכמה הזאת. הודעותיה אתמול כי חמאס לבדו אחראי לאי־ההתקדמות במו"מ הציגו תמונה חלקית מאוד של המציאות. גם לישראל חלק בכך, משום שבחרה לא לדון על שלב ב' של ההסכם, אלא לנסות להאריך את שלב א', וגם נמנעה מצעדים שעליהם התחייבה ובראשם הנסיגה מציר פילדלפי.
ישראל אמנם נהנית בשלב הנוכחי מרוח גבית של ממשל טראמפ – באמצעות שליחו סטיב ויטקוף – אולם הממשלה שבה ושוכחת שלא מדובר בנתינים אמריקנים שחטופים בעזה, אלא באזרחיה שלה, שבאחריותה להשיבם הביתה.
בהיבט הזה, חידוש המערכה בעזה מחייב את הממשלה ואת העומד בראשה, בנימין נתניהו, בתשובות טובות יותר מאלה שנמסרו עד כה לציבור. המצב כעת אינו דומה לזה ששרר אחרי מתקפת 7 באוקטובר: אז תמך רוב מוחלט של הציבור ביציאה מיידית למלחמה, ואילו כעת תומך רוב הציבור בפתרון סוגיית החטופים קודם להמשך הלחימה. ממילא מרחפים סימני שאלה על היכולת להשיג את יעדי המלחמה ללא פתרון מוקדם של סוגיית החטופים, כשברקע מתגברים הסימנים על קשיים בגיוס כוח אדם בהיקף שנדרש לשלל המשימות שניצבות בפני צה"ל.
לכך מצטרפת שאלת העיתוי, שלכל הפחות מריחה מהקשרים פוליטיים. בצירוף מקרים נדיר חזר איתמר בן גביר לממשלה, בסמוך לחידוש הלחימה וזמן קצר לאחר הדחתו (שטרם מומשה) של ראש השב"כ רונן בר, שגם אותה דרש. זה אפשר לרה"מ להבטיח כי תקציב המדינה יעבור, ולהסיר את האיום על המשך כהונת ממשלתו. על נתניהו להבהיר שהתקיפה בעזה לא היתה "מבצע איתמר": במקום לתקוף את הפרשנים באולפנים, טוב היה עושה אם היה אוזר אומץ ומתייצב לענות על שאלות.
לא זמן לערעור השב"כ
ראשי האופוזיציה הודיעו כי יעתרו לבג"ץ נגד הדחתו של בר וקראו לנתניהו להשעותה. בר הוביל אתמול את התקיפה בעזה לצד הרמטכ"ל זמיר, אם כי לשכת ראש הממשלה הקפידה לפרסם תמונה מהתייעצות ביטחונית שהוא נעדר ממנה.
זאת התקטננות מיותרת, שבבסיסה גם אוקסימורון בולט: אם ישראל חזרה ללחימה, כפי שהצהיר נתניהו אתמול, אין לה פריבילגיה לערער את השב"כ – האחראי לחלק ניכר מהמודיעין שאפשר את התקיפות אתמול, ויעמוד בבסיס מהלכי המלחמה בעתיד – באמצעות הדחת ראשו.
חידוש הלחימה בעזה צפוי לאתגר את ישראל גם בזירות נוספות. הטיל ששוגר אתמול בערב מתימן אמנם יורט, אבל כאב הראש נותר והוא מאיים גם על ענפי התעופה והתיירות שרק החלו להתאושש. צריך לקוות שהפעילות האמריקנית בדרום הים האדום תגביל בהדרגה את יכולת השיגור של החות'ים, ושהאיום הישיר שהופנה לפטרוניתם – איראן – יוביל לריסון מסוים של בן חסותם הפרוע ביותר.
