"אופטימיות חסרת תקנה". זה המאפיין שהוביל את משפחת שם טוב לאורך 500 ימי הגיהינום בהם בנם עומר הוחזק בשבי החמאס. כעת, כשהוא כבר בבית, אביו מלכי מתאר בעיניים בורקות: "אנחנו באופוריה. אנחנו, אני ושלי וכל בני המשפחה. בתחושת אושר עילאי. זה לא יורד. כן זה ממש כיף, ממש כיף. החיוך הענק והאגודלים המורמים של עומר ברגע שחרורו הפכו לסמל של ניצחון אישי על חמישה עשר חודשים של חושך מוחלט, בדידות קיצונית ומאבק הישרדות יומיומי. מאחורי הסיפור המרגש הזה עומדת משפחה שלא איבדה תקווה לרגע, גם כשהזמן 'זחל ולא זז', והמתח היה מטורף". גם אמו התראיינה מוקדם יותר היום (שני).
אחד הדברים הקשים ביותר עבור משפחת שם טוב היה המידע המועט שקיבלו על מצבו. "היו הערכות לגבי המצב שלו, והיו הערכות שאמרו שהוא לבד אולי בשבי, שזה היה לנו מאוד קשה לשאת את זה. אבל מעבר לזה, לא קיבלנו מידע", משחזר מלכי. הדאגה גברה נוכח מצבו הרפואי המורכב. "עומר הוא גם חולה אסטמה, וגם צליאקי. ואנחנו ידענו כבר ב-52 ימים הראשונים שהוא היה עם איתי, שהוא מאוד סבל מזה. והיו לו התקפי אסטמה קשים שם. ועד שהוא ממש הקיא".
גם האוכל היווה אתגר משמעותי: "עם האוכל שהיה מעט מאוד ונתנו להם בעיקר פיתות, דברים כאלה, הוא נאלץ לאכול את זה כי הוא פשוט היה רעב. והוא אמר לנו שזה היה לו קשה, היה לו קשה".
אחת העובדות שהתגלו עם שובו של עומר הייתה שהוא היה לבד כמעט בכל תקופת השבי. "עומר היה לבד, היה לבד כל החמש מאות ימים. מלבד 50 ימים הראשונים עם איתי. כל הזמן הזה, כל הזמן, שאר הזמן הוא היה לבד". מלכי מתאר את התנאים הקשים בהם הוחזק בנו: "בהתחלה הוא סיפר לנו שהוא היה במנהרה מאוד מאוד קטנה וצפופה וסגרו אותו שם ועם מעט מאוד אוכל וחושך מוחלט. לעומר היה פנס שנגמר לו הסוללה, ומאותו רגע הוא היה בחושך מוחלט. והוא אומר הוא קיבל מים שהיו מלוחים. ועם המעט הזה הוא פשוט החזיק את עצמו".
בהמשך, מצבו של עומר השתפר במעט: "באיזה שהוא שלב העבירו אותו למנהרה יותר מרווחת. ובמנהרה הזאת הוא כבר שהה עם השומרים שלו כל התקופה וזה אותם שומרים ששמרו עליו לאורך כל הדרך".
אחד הדברים המדהימים בסיפורו של עומר היא הדרך בה הצליח לשרוד את תקופת השבי הארוכה. מלכי מספר בגאווה: "בקישורים החברתיים שלו ובקסם האישי שלו – והוא כובש, עומר הוא כובש – אז הוא פשוט התחבר אליהם והם התחברו אליו. וזאת הייתה הדרך שלו בעצם לשרוד בזה שהוא פשוט יצר איתם קשר, יצר איתם חיבור. והחיבור הזה עזר לו לשרוד את התקופה הזאת". הדינמיקה הייחודית שנוצרה בין עומר לשוביו הייתה שונה מזו של חטופים אחרים: "בעצם נוצרה לו דינמיקה עם השובים שלו, שהיא דינמיקה, אני מניח שונה מאחרים, שאולי היו קבוצה של חטופים וקבוצה של שומרים ואז יש דינמיקה שונה. אז הוא פשוט היה איתם לבד".
למרות הקשר שנוצר, עומר היה מודע לסכנה שבמצבו: "עומר אמר שהוא לא פחד והוא גם לא רצה להראות שהוא מפחד כי הוא ידע שהם עשויים לנצל את זה לרעה אז הוא לא יראה להם שהוא מפחד", אמר מלכי.
באופן פרדוקסלי, הפחד הגדול ביותר של עומר בתקופת השבי לא היה מפני שוביו אלא דווקא מפני ההפגזות הישראליות: "הוא סיפר שהתקופה שהוא הכי פחד זה היה התקופה שהיו הפגזות. והוא אומר כל פעם שהיו נופלים טילים זה היה רגעים מאוד מאוד מפחידים, הכל רעד, הכל זז וזה כל פעם היה לו איזה תחושה שזהו, זה עוד מעט זה הרגע האחרון שלו".
תהליך השחרור של עומר היה מלא במתח ובחרדה. "אנחנו ידענו שעומר הוא ברשימה. וזה התחיל זמן ארוך של חודש. שהמתנו בין שבת לשבת וזה זמן זחל ולא זז והיינו במתחים מטורפים". לבסוף, הגיע הרגע המיוחל: "ואז הגיע הרגע שהעסקה שונתה ושיחררו 6 חטופים בבת אחת, וזה היה רגע שבעצם הרגשנו סוג של הקלה מסוימת. כי ידענו שעומר משתחרר".
אך המתח נמשך: "בניגוד לשחרורים הקודמים שהיו מודיעים יום שישי ואז יום שבת היו משתחררים אז היה רק כמה שעות להמתין, כאן ידענו ביום שלישי כבר על העסקה שיוצאים כל השישה ואז היינו במתחים מטורפים והזמן לא זז. לא זז הזמן זחל", אמר מלכי והוסיף, "וברגע שהיינו בשבת בבוקר ברעים, פתאום התחלנו להרגיש שזהו, זהו עוד מעט זה קורה והמתח היה בשיאו עד לרגע שראינו את עומר על הבמה. המתח היה בשיאו".
בניגוד לרבים מהחטופים, עומר היה מוכן נפשית לרגע השחרור: "עומר לקראת השלושה ימים האחרונים בשבי, החמאס הפגישו אותו עם החטופים הנוספים ואז היה בעצם הפעם הראשונה שהוא ראה ישראלים, חטופים ישראלים. והם היו ביחד 3 ימים במנהרה אחרת".
יתר על כן, עומר היה חשוף במידת מה לתקשורת: "עומר היה קצת חשוף למדיה והוא ראה טלוויזיה מידי פעם במנהרה והוא ראה בעיקר אל ג'זירה ואל ערביה והוא סיפר שהוא ראה את התהליך של השחרור. שהוא ידע, הוא ידע למה לצפות".
הרגע בו עומר סוף סוף יצא לחופשי היה רגע של ניצחון אישי עבורו: "ראינו אותו שהוא יצא, הוא היה באופוריה מטורפת, הוא עלה על הבמה ועם חיוך ענק ועם אגודלים וסימן וי, וגם אם אילצו אותו לנשק את השומר, מבחינתו זה היה ניצחון שלו ולצאת החוצה ומבחינתו זה היה. זה היה הניצחון שלו".
כעת, כשעומר חזר הביתה, המשפחה מתמקדת בתהליך השיקום שלו: "עומר ממשיך להיות מלווה על ידי בית חולים בלינסון בשניידר, שם הוא בעצם אושפז איך שהוא חזר. ויש לו מפגשים שהוא יעשה גם עם הצוות הרפואי, גם עם פסיכולוג ויש לו דרך. יש לו דרך של שיקום".
מלכי מתאר את הזהירות בה הם מתייחסים לעתידו של עומר: "אני חושב שכרגע עוד קשה לדבר על העתיד שלו, אנחנו צריכים לתת לו רגע את הזמן לקחת את זה לאט לאט. אני מרגיש שהוא רוצה לטרוף את העולם, אבל אני חושב שצריך לעשות את זה בצורה מבוקרת. ושזה לא חס וחלילה יגרום לו לאיזה נזקים ואנחנו אומרים לו 'עומר, עם רגליים על הקרקע'".
חלק חשוב מהשיקום של עומר הוא האפשרות לספר את סיפורו: "ברגע שהוא מדבר, אז קודם כל הוא פורק את זה והוא מוציא את זה ואני חושב שזה משהו שמאוד עוזר לו להתחיל לשקם את עצמו. והוא מדבר ומשתף אותנו מדי פעם וגם את החברים שלו. אנחנו לא שואלים, אנחנו לא שואלים אותו שאלות. הוא בעיקר משתף את זה בדרך שלו, וכל פעם הוא נזכר בעוד סיפור".
למרות השמחה הגדולה על שובו של עומר, משפחת שם טוב לא שוכחת את החטופים שעדיין נמצאים בעזה: "אנחנו מהשמיני לאוקטובר פעילים מאוד מאוד. המטה התחיל אצלנו פה בבית. ואנחנו רתומים לחלוטין לכל הפעולות שצריך. אנחנו נמשיך לפעול, אנחנו נמשיך להיות פעילים בכל מה שצריך כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות כדי להשיב את החטופים".
המחויבות של המשפחה לסייע בהחזרת כל החטופים בוטאה גם כאשר עומר הוזמן לפגישה עם הנשיא דונלד טראמפ: "שאלנו את עומר אם הוא רוצה אז הוא אמר 'כל מה שהוא יכול לעזור כדי להחזיר חטופים נוספים הוא יעשה', וגם אם זה קרה לו מהר מדי. הוא נרתם לזה לחלוטין. עומר אמר 'אני הייתי שם, אני מבין מה זה, אני יודע מה זה וצריך להוציא את כולם ומה שצריך לעשות אני רתום לזה'".
לצד פעילותם למען החטופים, משפחת שם טוב מבטאת את הכרת התודה שלה: "שלי גם מתנדבת בבית חולים תל השומר. והיא פוגשת חיילים. ואנחנו בהודיה כל הזמן לחיילים שעושים את הכול כדי להשיב את החטופים. וכמובן משפחות השכולות שאיבדו את היקר מהכל כדי להחזיר את החטופים הביתה, אז אנחנו רתומים ועושים את כל מה שצריך ואנחנו גם בהודיה מלאה".
בין השורות של סיפור השבי והשחרור של עומר עולה ביטוי שהפך לסמל עבורו: "קצת עוד טיפה". כפי שמלכי מסביר, "האופטימיות והאמונה שיש לנו זה גם טבעו אצל עומר וזה משהו שגם החזיק אותו והוא עודד את עצמו, 'קצת עוד טיפה'. שזה נהיה פתאום המשפט הגנרי, זה משהו שמסמל אותו".
"קצת עוד טיפה" – ביטוי קטן שמסמל תקווה גדולה, סבלנות אינסופית ואמונה בלתי מעורערת שבסוף, לא משנה כמה חשוך, יגיע האור. עומר שם טוב והמשפחה כולה מהווים סמל ודוגמה לכוחם של אופטימיות, תקווה ואמונה, אפילו בתוך החושך העמוק ביותר.
