עופר לוי היה תמיד דמות בולטת ויוצאת דופן, גם בעולם המוזיקה הים־תיכונית בישראל – שלא חסרות בו דמויות שמושכות תשומת לב. היום בגיל 60, כבר סבא לשני נכדים, הוא עדיין עופר לוי – ממלא אולמות, מלא ביטחון עצמי ולא חושש להביע דעות קיצוניות. סיפור חייו, עם זאת, לא היה תמיד קל ושמח.
"גדלתי בקריית אתא, במשפחה עשירה", הוא מספר על ילדותו. "אבא שלי היה בעל שבע מסעדות, שני בתים, 300 מטר אדמה. הייתי אוכל סטייקים על המנגל כל יום. אף פעם לא נתתי שידרסו אותי. תמיד הייתי בכבוד, כיבדתי את עצמי. זה מפתיע אותך? כי אתה חושב שמישהו מהקריות בשנות ה־60, ממשפחה מרובת ילדים, חייב לבוא מעוני? אני לא באתי מסלאמס".
בגיל 12 הוא עבר לקיבוץ דן, חוויה שהוא זוכר בחום: "המורים שם היו מצוינים, המסגרת החינוכית לאין שיעור טובה יותר מהעיר. קיבלו אותי בחיבוקים ונשיקות. לא הרגשתי גזענות". אבל בגיל 14, כשאביו החל לרדת מנכסיו, ברח מהקיבוץ: "אני המנהיג של עצמי, אף אחד לא מנהיג אותי. גם בגיל 6".
"הייתי שוטף לאבא שלי את המכוניות, מגיל שלוש. הייתי שוטף אליפות. השכלה? אם יש לך, אז יש לך את זה. לא למדתי א', ב'. לא סיימתי מחברות או כתבתי. אף פעם לא למדתי שום דבר. רק מהשלטים ברחוב הייתי מתחיל לקרוא לאט-לאט. אף פעם לא הצלחתי לראות בסרט את הכתוביות. עד היום אני קורא מאוד לאט".
כשהיה בן 17, אחיו יצחק נהרג בתאונת דרכים, שגם הוא היה מעורב בה. "היינו כמו חברים, בשבילי הוא היה לפני אבא שלי", לוי מודה. "אבא לא התאושש מזה. הוא נפטר שנה ושלושה חודשים אחרי כן".
אתה זוכר איך התרחשה התאונה?
"בטח, איך אפשר לשכוח דבר כזה. אם היה אפשר לשכוח, כבר הייתי מבריא מזה. זה רק הולך וגדל. היינו אז בעוספיה, אחי וחבר שלו עשו תחרות, והתהפכנו. ספרתי בתת־הכרה את הסלטות. היו שבע. בסוף הם התנגשו בסלע שעצר את האוטו. שם הייתה המכה כנראה. ישבתי מאחור ודמיינתי שאנחנו בסרט קולנוע. הייתי בהכרה, אבל בהלם טוטאלי. יצאתי מהשמשה הקדמית וירדתי מהרכב ואז ראיתי אותו על הסלע. חשבתי שיצחק איבד את ההכרה. זו הייתה התקווה שלי. אחרי שנייה הוא צנח".
מוזיקה זוועת עולם
לוי התגייס לגולני ולחם במלחמת לבנון הראשונה. הדברים שהוא אומר בהקשר הזה צפויים לעורר סערה: "הייתי מאוד אלים, קשוח, פייטר ולוחם. אם הייתי היום חייל בצה"ל, לא היו שבויים. הייתי הורג את כולם. ושורף גם. תן פקודה להביא לי כמה ליטר בנזין, נשפוך ונדליק".
התייחסותו למדיניות ישראל במלחמה היום ממשיכה באותו קו קיצוני. "אני לא מצפה מהממשלה שלנו לכלום", הוא אומר. "אני רוצה מהם דבר אחד: תנו לחיילים שלנו. שלא יכבלו להם את הידיים. אנחנו צריכים להיות ראשונים, לתקוף ראשונים, להשמיד ראשונים. זו לא בושה לרצוח רוצח. זו גבורה. היום אני אומר לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל החדש לא להכניס את החיילים שלנו רגלית. יש חיל האוויר, יש טנקים. מפציצים בלי הפסקה, למחוק את כל עזה לחלוטין, לגמרי. לא שהיא תהיה שטוחה, שהיא תהיה שרופה. ביבי נתניהו הוא ניצוץ של שאול המלך. הוא צריך לסיים את המלחמה עד האחרון שבהם. זו המלחמה שהתחילה בספר שמואל".
את דרכו המוזיקלית הוא החל במועדונים. לדבריו, זהר ארגוב היה מי שזיהה את הפוטנציאל שלו. "הוא שמע אותי שר במועדון ואמר 'אתה הפנומן הכי גדול ששמעתי בארץ, ואתה תהיה ענק'", טוען לוי. "אם הוא לא היה אומר לי את זה, לא הייתי פה היום. כשהגעתי להופיע, הייתי נער. החברים היו בוגרים ממני בעשר שנים. היו משלמים לזמר מפורסם 100 דולר גג. זמר מתחיל – איזה 50 שקל, 100 שקל, לא מספיק כדי להסיע אותו אפילו".
כללית, ההשקפה שלו על תחום המוזיקה בישראל ביקורתית מאוד: "המדינה עדיין בפיגור, התרבות המוזיקלית בארץ עדיין בפיגור. המוזיקה הלכה והידרדרה בשנים האחרונות, זה נעשה זוועת עולם. אמרתי, חכו עם הבינה המלאכותית. עושים היום כל מיני חיקויים. בסופו של דבר, השיר הוא רק הדרך. המטרה היא להגיע אל האמת. כל השאר זה רק קישוטים".
עם זאת, כמה אמנים זוכים ממנו בכל זאת להערכה: "שלמה ארצי הוא הרוקיסט והזמר מספר אחת בארץ – אחרי עופר לוי. במקומו, לא הייתי שר עם עופר לוי, אבל זו תהיה זכות שלו, לשיר איתי, כי אין יותר טוב ממני. וגם לא יהיה. דן שילון פעם קרא לי והזמין אותי. אני לא באתי לטלוויזיה, הטלוויזיה קראה לי. כשיצאתי מהאולפן שלו בהרצליה, נסעתי הביתה לבת ים. היה רייטינג, פול רייטינג. הכבישים היו ריקים כמו ביום כיפור. כולם ראו את עופר לוי".
ולא רק שלמה ארצי. "חנן בן ארי הוא יוצר, מלחין, כותב, ויש לו נשמה ענקית בשירה", הוא אומר. "אני מדבר עם נשמות, אני שומע נשמה. איתי לוי הוא כמו בן שלי. אני הולך אליו הביתה, יושבים, עושים חפלות, שותים, שרים, מתחבקים, מתנשקים".
גם הקהל – של עופר לוי – מקבל מחמאות. "הקהל שלי מאוד אינטליגנטי", הוא אומר. "כל האמנים הם הקהל שלי, כל הזמרים שמחזיקים מיקרופון. אלה שמחקים אותי ולא מחקים אותי – כולם מעריצים".
אהבה וחום וצומי
לוי אינו משייך את עצמו לז’אנר מוזיקלי מסוים. "אני לא זמר מזרחי, אני לוי", הוא אומר. "הלוויים הם הראשונים בהיסטוריה של העולם כולו שניגנו ושרו. כל השירים שלי הם מהנשמה אל השכינה, אל הבורא. זה נשמה אל נשמה, זה אל האם העילאית, לרחל אמנו, לשרה, לרבקה, ללאה. זה לא באמת לאישה, זה השכינה, זה התורה. כל ערב, לפני שאני עולה לבמה, אני מתפלל. אנא השם, תצליח אותי, בלעדיך אני לא יכול לעשות שום דבר, גם לא לנשום. קל וחומר לשיר או לדבר. בלעדיך אין כלום. אתה ראשון ואתה אחרון ואין עוד מלבדך".
בגיל 60, לוי הוא סבא לשני נכדים ומנהל זוגיות מאושרת: "יש לי אישה טובה, הכי טוב שהייתי יכול לבקש מבורא עולם. הוא נתן לי את הכי טוב, הוא סתם לי את הפה".
על בתו אמילי, שמגלה כישרון מוזיקלי, הוא אומר: "אישה זה מלכה. אתה לא יכול לקחת מלכה אמיתית ולשים אותה על במה, לשיר לאנשים. אתה מוריד את הערך שלה מ־100% ל־1%".
אחייניתו ליהי טולדנו, הבת של אחותו חגית ושל הזמר אבי טולדנו, היא זמרת שזכתה להצלחה בשנה האחרונה, וגם יצאה בפומבי מהארון. "אני מאחל לה שתזכה לחזור בתשובה שלמה ולהקים בית נאמן בישראל", אומר הדוד עופר.
כשהוא מדבר על עתיד המוזיקה שלו, לוי נשמע נחוש: "אני עדיין לא התחלתי את הקריירה, אני מתחיל אותה עכשיו, ברגע זה. זה כמו מרצדס מ־1964. היום, מרצדס חשמלית לא מדברת אליי, כל הפלסטיקה הזו. תביא לי אוטו ישן".
כשהוא משקיף על 60 שנותיו, לוי עורך מעין חשבון נפש קטן: "הטעויות שלי הן שהייתי יותר מדי טוב. יש לי נתינה, והתסכול הוא שאתה רק נותן ונותן. הטעות שלי הייתה שציפיתי גם לקבל. היום אני יודע שאשתי נותנת לי אהבה וחום וצומי, ויש לי הערכה נדירה לזה".
