לפני כשמונה שנים, במסדרונות הארוכים של רדיו 103fm, נהגתי לפגוש מדי פעם את גדי וילצ'רסקי ולאה לב, שהגישו תוכנית מוטרפת ומצחיקה. כשהוא חובש כובע אדום עם סמל של צמח הקנאביס ואוחז במגאפון, וילצ'רסקי היה חד, שנון ובעיקר רועש מאוד, הן בשידור והן מחוץ לו. במשך עשור היה וילצ'רסקי שם נרדף למחאה, מהמחאה החברתית של 2011 ועד המאבק העיקש למען לגליזציה של הקנאביס. האיש הפגין מחוץ לבתי שרים וחברי כנסת, הנחה הפגנות ענק ואפילו ניסה מזלו בבחירות לכנסת.
ואז, ב־2021, החליט בוראו של וילצ'רסקי, הסטנדאפיסט, השחקן והאקטיביסט עידן מור, לקבור את הדמות. “קברתי את גדי בדיוק ביום הולדתו ה־10", מור מספר. “עשיתי לו ‘הלוויה' על הבמה עם הרבה חברים סטנדאפיסטים שלי, שבאו ועשו לו ‘רוסט' (מסורת ארוכת שנים של קומיקאים, הטחת עלבונות באורח הכבוד – ד"פ). הבאתי את גדי לעולם כדי להתמודד עם דברים שעברתי. הייתי צריך להביא איזו גרסה אקסטרימית שלי, ובדיעבד, זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם פוסט־טראומה מורכבת באמצעות דמות שהיא כמעט מצוירת. בדיעבד אני גם מבין שכל מה שעשיתי כגדי עשיתי מתוך האינסטינקטים שלי, בלי יותר מדי מחשבה ותכנון, רק מהקשבה ללב וזרימה עם הדברים שהרגשתי שחשוב לי לעשות".
ואיך אתה מרגיש להיות “רק" עידן בארבע השנים האחרונות, מאז שקברת את גדי?
“אני מרגיש שזה היה הצעד הנכון עבורי. זה היה השלב הנכון והאותנטי שנדרש לי מבחינת האבולוציה הפרטית שלי. לצערי, וגם לשמחתי, בשנים האחרונות, אם אני עושה משהו שהוא לא אותנטי, אני משלם על זה במזומן בהתקפי חרדה חזקים מאוד. ככה שרוב הדברים שאני עושה בשנים האחרונות הם דברים שהמצפון הפנימי שלי, שהוא מצפן לא מתפשר ולא סלחן, מראה לי את הדרך אליהם".
לוליין על חבל דק
מור, 45, יליד חיפה, סטנדאפיסט מוכר ומוערך, אומר שההומור היה עבורו חבל הצלה בילדות קשה. “הילדות שלי הייתה סוערת מאוד, מלאה בפחד, באימה, באי־ודאות ובהתמודדות בלתי נגמרת עם מצבים קשים, עם המון חוסר אונים", הוא מספר. “היה ברור לי מילדות שאני לא בסדר בראש, שאני לא נורמלי, ובאיזשהו שלב החלטתי להפוך את השיגעון ללימונדה. וזה היה המקום שתפס ההומור בחיי. ההומור היה הדרך הכי טובה שלי להתמודד עם החוויות הקשות ולא להתמוטט".
את שירותו הצבאי עשה מור כלוחם בפלוגת החוד של גדוד 932 בחטיבת הנח"ל. עם שחרורו מהצבא החל להתמודד עם פוסט־טראומה מורכבת (כזו שנוצרת כתוצאה ממציאות מתמשכת, ולא מאירוע בודד). “בגיל 22 רציתי לדפוק לעצמי כדור בראש", הוא מגלה. “תופעות הלוואי הקטלניות של הפוסט־טראומה המורכבת כרסמו לי את הנשמה: ניתוקים והבזקים, שחזורים של הטראומה מהילדות, זרות קיצונית שחשתי כלפי שאר בני האדם, רגשות אשם, לב שרוף שלא מתפקד, והכי גרוע, שנאה עצמית. לא יכולתי לסבול יותר את מי שהפכתי להיות בעקבות השנים הפסיכיות. השארתי אחריי צרור של מכתבי התאבדות, שנכתבו לכל המעגל הראשון שלי, וטסתי ב־2002 לדרום אמריקה, בלי כרטיס חזרה. נסעתי מתוך אמונה שלמה שמתישהו אמות שם. המסע הזה היה מפרך נפשית, והתפרקתי שם לגמרי, התפרקות שבקושי התאוששתי ממנה. אבל היא התבררה בדיעבד כדרך היחידה להציל את עצמי מטביעה נפשית. הצלחתי לעשות ריסטארט לנשמה שלי, והתחלתי חיים חדשים".
עם שובו לארץ, בעודו מתמודד עם רכבת הרים רגשית בעקבות הפוסט־טראומה שעדיין לא הייתה מאובחנת, מור חרש את מועדוני הסטנד־אפ וביסס את מעמדו כסטנדאפיסט. בהמשך הוא יצר את דמותו של גדי וילצ'רסקי וזכה לפרסום. עם החלטתו להיפרד מדמותו של וילצ'רסקי, החל מור גם לטפל בעצמו. הוא גם החל לשאת הרצאות בשם “לשבור את המטריקס – לצמוח מפוסט־טראומה" ולשלב בהן הומור יחד עם סיפורו האישי הכואב, במטרה להגביר את המודעות לנושא בציבור.
“בהרצאה אני בעצם כמו לוליין שהולך על חבל דק בגובה רב מאוד, כשמצד ימין שלי הטרגדיה ומצד שמאל הקומדיה", הוא מתאר. “אני פשוט מראה לקהל שהגבול בין קומדיה לטרגדיה כמעט לא קיים, ואנחנו יכולים לבכות ולצחוק מאותה הסיטואציה באותו הרגע. אני עובר בהרצאה בין סיפורים קורעי לב לצחוק גדול – ובחזרה. המעברים האלה פסיכיים, וזה מה שגורם לחוויה המטלטלת של הקהל שמגיע להרצאה".
בבוקר 7 באוקטובר 2023 מור שהה בביתו בכפר ביל"ו עם בנו סיני, שהיה אז בן 7 כמעט. “אני חושב שהמחשבות הראשונות שלי היו שמדובר במשהו דומה למלחמת יום הכיפורים", הוא נזכר. “לא הבנו אז עד כמה המכה הולכת להיות חזקה, היינו מבוהלים מאוד".
כבר בתחילת המלחמה הוא יצא להופיע בפני מפונים, חיילים ומאושפזים עם הרצאתו, שהייתה אז בת שלושה חודשים בלבד. “המלחמה נתנה בוסט של רלוונטיות לנושא הפוסט־טראומה ולחשיבות שלו", הוא אומר. "מנושא לא כל כך מדובר, הפוסט־טראומה הפכה לעניין מרכזי בחברה הישראלית כי זה הגיע לכל בית בישראל. לדבר על זה בימים הראשונים של המלחמה הרגיש לי כאילו התמקצעתי בפוסט־טראומה, למרות שאף פעם לא שמתי את זה בפרונט. בכל זאת, הצד החזק שלי הוא ההומור, זה הצד שתמיד הצגתי לקהל. עם זאת, בלי להסביר לקהל מה עומד מאחורי ההומור, בלי להסביר שזו ההתמודדות שלי עם פוסט־טראומה, הרגשתי שמשהו חסר לי. עכשיו אני מסביר לקהל שכאחד שעבר פגיעה מאוד חזקה בנפש, אני יכול לדבר על איך אפשר לצאת מהמיטה ולחיות עם הפוסט־טראומה".
השפה הטראומטית
7 באוקטובר שימש עבור מור גם טריגר לכתיבת ספרו החדש, השני במספר, “לזרוח מפוסט־טראומה" (הראשון היה “הספר של גדי" מ־2019, על דמותו של וילצ'רסקי). הספר החדש יצא בימים אלה בהוצאה עצמית לאחר גיוס המונים מוצלח (לקנייה בדף הפייסבוק והאינסטגרם (Gadi Wilcherski.
“הסיפור של הפוסט־טראומה הסתובב אצלי בראש מעל 20 שנה, אבל לא ידעתי איך לכתוב אותו", הוא מספר. “7 באוקטובר עזר לי לדייק את זה, וגם הבנתי שהמודעות לפוסט־טראומה עלתה ושחשוב לי לספר את הסיפור שלי בתוך זה. אני לא כותב בספר שנרפאתי מפוסט־טראומה מורכבת, כי אני רחוק מזה. יש גם ימים שאני בדיכאון ולא רוצה לקום מהמיטה, אבל אני בכל יום מחדש בוחר כן לצאת מהבית וכן לעשות. אני בוחר להתגבר על החרדה, הדיכאון והתקפי הפאניקה, ואני גם יכול להרצות או להופיע בזמן שאני בהתקף חרדה. הספר עוסק בסיפור שלי, בפלאשבקים מטראומות הילדות שהיו לי במהלך הטיול בדרום אמריקה, בהתמודדות עם פוסט־טראומה מורכבת, במאבק היומיומי וגם במקום שלו בתוך המלחמה הנוכחית".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
“אנשים מוצאים את עצמם בסיפור, גם אם הסיפור האישי שלהם שונה מהסיפור שלי. כי מי שחווה טראומה, חווה טראומה, והשפה הטראומטית והפוסט־טראומטית, בדגש על הפוסט־טראומה המורכבת, היא שפה אחידה. אדם שעבר טראומה יבין אדם שעבר טראומה. הספר מדבר על הסיפור האישי שלי, ועל מה זה פוסט־טראומה בכלל ואיך אפשר להתגבר עליה ולחיות לצידה, בידיעה שאי אפשר באמת להיפטר ממנה לגמרי".
מור משתף פעולה בימים אלה עם המותג “סבן" (Seven) של חברת הקנאביס הרפואי “מדוקאן" ומקיים מטעמו הרצאת חינם חודשית לפוסט־טראומטיים.
כמי שמזוהה מאוד עם המאבק למען לגליזציה של הקנאביס בישראל, איפה המאבק עומד היום?
“פני הלגליזציה בישראל הם כפני חירותו של האזרח הישראלי. מנפנפים לנו בסיסמאות של חירות ומדינה חופשית, אבל בשטח, בפועל, זה ממש לא ככה. אנחנו כמו החמור הזה, שהולך אחרי הגזר ואף פעם לא מגיע אליו. כל פעם שאנחנו כמעט מצליחים להגיע לחקיקה בנושא, זה נופל".
