עיר בלי זיכרון, ספרו החדש של ד"ר מוטי גיגי (50), מנתח את היחסים בין 'עיירת הפיתוח' שדרות, לבין קיבוצי שער הנגב ב-70 השנים שחלפו מאז נוסדה מעברת גבים-דורות. גיגי סבור כי אם רוצים להבין את זרמי העומק של הקונפליקט הפנים יהודי בישראל, שלאורך השנים כונה בשמות שונים: ישראל הראשונה והשנייה, יחסי מרכז-פריפריה, יחסי מזרחים-אשכנזים – צריך להבין לעומק את טיב היחסים בין עיירות הפיתוח לקיבוצים השכנים להן.
'עיר בלי זיכרון' בהוצאת אוניברסיטת בר אילן
מחקרו של ד"ר גיגי, סוציולוג יליד שדרות, ומרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, בוחן את היחסים בין עיירות פיתוח וקיבוצים לאורך שבעה עשורים דרך מקרה הבוחן של שדרות-שער הנגב ועומד על התפיסות החברתיות והפוליטיות השונות מאוד של שני הצדדים לצד העוינות ההדדית. משמעותו של מחקר זה להבנת המציאות הישראלית קיבל משנה תוקף לאחר טבח שבעה באוקטובר 2023 בשדרות ובמועצה האזורית שער הנגב, שהם חלק מעוטף ישראל (עזה).
ספרו החדש, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ומבוסס על הדוקטורט שלו באותה אוניברסיטה, מתעמק ביחסים בין שדרות וקיבוצי המועצה האזורית שער הנגב, החל משנות החמישים, יחסים שראו עליות ומורדות במהלך השנים. זהו מחקר ייחודי, חסר תקדים, על היחסים החברתיים בין שתי צורות התיישבות שונות המאפיינות את המרקם החברתי של החברה הישראלית.
היחסים בין תושבי מעברת גבים-דורות, שלימים תיקרא שדרות, לקיבוצניקים שחיו סביבה החלו בפסח 1951 עם הגעתם של העולים הראשונים למעברה שהולכת ומוקמת על ידי חברי קיבוץ רוחמה, ובניהולו של בן-ציון גלר חבר הקיבוץ. הימים הם תקופת העלייה הגדולה של יהודי ארצות האסלאם בתחילת שנות ה-50 ומדיניות פיזור האוכלוסין, בעיקר לעיירות פיתוח, שאמורות היו לשמש כמרכזי שירותים לקיבוצים ולמושבים בסביבתם.
ד"ר מוטי גיגי. "בסוף אני שדרותי, ומסתכל על התהליכים הללו מהפריזמה הזאת" (צילום: אוריאל לוי)
לדברי גלר, העולים נתפסו כחומר גלם ("סחורה") ששופכים אל תוך מרחב של אוהלים: "הייתי עסוק בהקמת האוהלים במעברה, יחד עם עוד פועל. אחרי שהקמנו מספר אוהלים, זה היה בשעה 14:00 לערך, שמעתי רעש של משאית גדולה מתקרבת. עוד לפני שראיתי את פניו של הנהג, שמעתי צעקה: "מי זה בן ציון גלר?", ומיד לאחריה צעקה נוספת: "בוא תחתום על הסחורה". התחלתי להתקרב ולא הבנתי באיזו סחורה מדובר, שהרי הייתה לי כל הסחורה הנחוצה לבניית האוהלים. בעודי מתקרב לקראת המשאית, הנהג הרים את ה'אייבר' (ארגז המשאית) ושפך חמש משפחות של עולים מכורדיסטן, כמו ששופכים חול."
"שדרות סיפקה מאגר של ידיים עובדות וזולות לקיבוצי הסביבה. המנהלים היו משער-הנגב והעובדים היו משדרות, נוצרה דיכוטומיה שהיו לה השפעות מכריעות על המתח החברתי ששרר בין תושבי העיירה לתושבי הקיבוצים וכן על סיכויים של תושבי שדרות הצעירים להתקדם בעבודה"
בשני העשורים הראשונים של שדרות, לפי מחקרו של גיגי, ההפרדה בין הקיבוצניקים לתושבי שדרות הייתה הרמטית: "שדרות סיפקה מאגר של ידיים עובדות וזולות לקיבוצי הסביבה", מסביר גיגי, "המנהלים היו משער-הנגב והעובדים היו משדרות, נוצרה דיכוטומיה שהיו לה השפעות מכריעות על המתח החברתי ששרר בין תושבי העיירה לתושבי הקיבוצים וכן על סיכויים של תושבי שדרות הצעירים להתקדם בעבודה".
נשמע רע. מה נשתנה?
"זה בהחלט היה רע. היה ניכור. היה ריחוק. שני עולמות שלא נפגשים. השינוי מתחיל לאחר מחאת הפנתרים השחורים", אומר גיגי, "מנהיגי התנועה הקיבוצית לא הפסיקו לדבר על הפנתרים, במיוחד בוועידת התנועה באיילת השחר. אתה שומע שם קולות שונים, מסכנות שונות שהיו לחברי הקיבוצים בנוגע למצב החברתי בישראל. היו שראו בכך רק איום והיו מי שראו בכך הזדמנות לעשות שינוי חשוב בקיבוצים. בזה אחר זה עלו מנהיגי התנועות הקיבוציות וראו שזה ממש מטריד אותם, שנוצר פרולטריון חדש בישראל והם מנוכרים לו. רבים מהם טענו שהקיבוצים לא עושים מספיק בשביל אנשי עיירות הפיתוח, והמצב הזה חייב להשתנות".
מה זה ועידת איילת השחר?
"ביוני 1974 התנועות הקיבוציות התכנסו לוועידה משותפת במטרה לדון בתפקיד הקיבוץ ביחס לחברה הישראלית. הייתה זו ועידה בסגנון הקיבוצי, מעמד של נאומי פתיחה, שולחנות עגולים, הרצאות וכו'". נושא הפנתרים עלה שם כבר בנאום הראשון: "יש 'פנתרים', יש הפגנות, יש מצוקה – ואנחנו מזילים הרבה פעמים דמעות תנין", אמר נחמן רז, מזכ"ל איחוד הקבוצות והקיבוצים בנאום הפתיחה של הוועידה. היו בוועידה מי שקראו לשנות לחלוטין את המצב הזה במפעלים האזוריים שהקיבוצים הם המנהלים ותושבי העיירות הם העובדים הפשוטים. נראה שהמצב של הניכור בין הקיבוצניקים לבין תושבי עיירות הפיתוח, שהיה שקוף לפני כן, קיבל פתאום צבעים, ועמים, ריחות, פנים ושמות. כשקראתי את הפרוטוקולים מהוועידה הופתעתי לגלות כמה הפנתרים נוכחים בה".
"בתחילת שנות ה-70 הקיבוצניקים רצו לשבור את החומות. במחקר שלי גיליתי שזה הגיע ממניעים שונים. חלק מנהיגי התנועה הקיבוצית ראו את החיבור לעם בתור שליחות וסלדו מהמצב בו קיבוצניקים מנצלים את כוח העבודה של תושבי העיירות, אחרים ביקשו לערוך שינוי כי פחדו לאבד את ההגמוניה"
גיגי נולד לאחר מחאת הפנתרים השחורים, אך עיסוקו האקדמי ביחסי מרכז-פריפריה החזירו אותו לעסוק בה שוב ושוב: "הפנתרים הקימו מפלגה שרצה בלא פחות מ-29 רשויות מקומיות, רובן עיירות פיתוח, אבל לא הצליחה להיבחר באף אחת מהן. איפה כן הצליחו להיבחר? בהסתדרות. באותה העת התנועה הקיבוצית עוד הייתה קשורה להסתדרות".
מה עשו הקיבוצניקים כדי לשנות את היחס?
"בתחילת שנות ה-70 הקיבוצניקים רצו לשבור את החומות. במחקר שלי גיליתי שזה הגיע ממניעים שונים. חלק מנהיגי התנועה הקיבוצית ראו את החיבור לעם בתור שליחות וסלדו מהמצב בו קיבוצניקים מנצלים את כוח העבודה של תושבי העיירות, אחרים ביקשו לערוך שינוי כי פחדו לאבד את ההגמוניה. בשער הנגב ובשדרות החיבור החל ממניעים של שיתוף פעולה והוא נוצר משני הצדדים. זוהר אביטן משדרות ואיציק בן-דוד מקיבוץ גבים יצרו פרויקט שנקרא ש.ש.ש – שיתוף פעולה שער הנגב שדרות. הפרויקט הזה לאורך השנים, יצר חיבור חזק בין שדרותים לקיבצניקים והיה לאבן שואבת עבור מקומות אחרים. נוצרו מה שנקרא 'גרעיני גשר' שזה גרעינים בשנת שירות של בוגרי י"ב משדרות ומהקיבוצים, שחיו בגרעינים מעורבים ופעלו גם בשדרות וגם בקיבוצים בפעילות חינוכית במטרה לשבור את החומות".
פגשת את זה בתור ילד בשדרות?
"ת'אמת שכן, אני זוכר את זה מהילדות שלי. וזה לא החיבור היחיד שהיה. בתחום התרבות הוקם הסנימטק בשיתוף פעולה של שדרות, מכללת ספיר ושער הנגב, ובהתחלה לא הצליח להביא קהל שדרותי אך עם השנים השתנה והתאים את עצמו למקום. גם לזה הקדשתי פרק בספר. יש הרכבים מוזיקליים ששילבו בין קיבוצניקים לשדרותיים – המפורסם מביניהם הוא 'טיפקס'. בהמשך ל'גרעיני גשר' הוקם בשדרות הקיבוץ העירוני 'מגוון' שאחת ממטרותיו היא החיבור הזה בין קיבוצניקים לאנשי עיירות הפיתוח. עם השנים הקיבוץ העירוני תפס תפקיד מרכזי יותר ויותר בניהול השירותים החברתיים בעיר שדרות, באמצעות עמותת 'גוונים' שבבעלותו. גם לזה הקדשתי פרק בספר החדש".
איך התייחסו הקיבוצניקים לכל שיתופי הפעולה האלה?
"הכותרת של ש.ש.ש בקיבוצים הייתה 'מפטרנליזם לשותפות'. זה מדבר בעד עצמו. מי שהובילו את הפרויקט הזה מטעם הקיבוצים, למשל איציק בן-דוד, מאס בתפיסה הפטרנליסטית של הקיבוצניקים כלפי תושבי עיירות הפיתוח. הייתה כוונה אמיתית לחיבור נוצרה התפיסה של 'בוא נעבוד ביחד. בוא נחשוב ביחד, בוא נתערבב. מחאת הפנתרים, ובהמשך המהפך הפוליטי עם בגין שדיבר על הברכות של הקיבוצניקים, היו ברקע של זה. ואני שוב מדגיש – היה כאן עירוב של כוונות טובות בקרב חלק מהיוזמים לצד ניסיון לשמור על ההגמוניה. וגם בקרב השדרותים היו מי שתפסו את החיבור לקיבוצים בנימה של ביטול לתרבות השדרותית והיו מי שפשוט רצו בשיתוף הפעולה".
מה היה יחסו של הממסד לניסיון החיבור הזה?
"הממסד מאוד התעניין. הנהגת מפא"י ניסתה ללמוד מהמודל של הש.ש.ש, אולי כדי להבין איך יוכלו להביא בוחרים מעיירות הפיתוח. כשרבין היה ראש הממשלה ב-74' הוא התארח בשדרות כדי לצפות בטריאטלון שאורגן על ידי הש.ש.ש. התנועה הקיבוצית ביקשה להעתיק את המודל הזה גם לבית שאן וקריית שמונה, אולם שם זה לא הצליח לתפוס כמו בשדרות."
מה הייתה ההשפעה ארוכת הטווח של שיתוף הפעולה?
"בין האנשים שפעלו בגרעינים המשותפים והובילו את הש.ש.ש. אתה רואה אנשים כמו אלון שוסטר למשל שהיה אז לפני שירותו הצבאי ונהיה בהמשך חבר כנסת ושר החקלאות, ועמיר פרץ שלימים נהיה שר הביטחון. השיא של זה אולי, הוא השינוי שעבר גם על עיירות הפיתוח, וגם על הקיבוצים. חלק מהחומות נשברו. ברבות השנים הוקמו עשרות קיבוצים עירוניים. המשימה החלוצית של תנועות הנוער והקיבוצים עברה 'מייבוש ביצות לייבוש ביצות חברתיות'".
למה קראת לספר 'עיר בלי זיכרון'?
"בסוף אני שדרותי, ומסתכל על התהליכים הללו מהפריזמה של שדרות. הקיבוצניקים הגיעו למפגש הזה עם זהות מגובשת, כשהם יודעים היטב מי הם. הנרטיב של שדרות פחות ברור. האם אנחנו זונחים את מסורת אבותינו והופכים ישראלים – כלומר קיבוציניקים, כי זה הכי ישראלי מבחינתנו? יש שדרותים שלא מקבלים להרחבות הקהילתיות של הקיבוצים, ואז הם מתחילים במאבקים, וזה מאוד מבלבל. בין הרצון להתקבל לבין הרצון לשמר. הבלבול הזה עומד לאורך כל ההיסטוריה. מה רוצים לקחת מאבותינו שעלו ממרוקו? מה רוצים לשמור מהחיים במעברה? בסוף זה התחבר אצלי לשיר של אביב גג' שזה שמו. בשיר הזה יש שורה: חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך", רצון כלשהו לספר סיפור של מהגרים על חלומות גדולים שהעיפו בחושך המאבקים הבלתי פוסקים לאורך השנים".
כיצד ישפיעו טבח שביעי באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו על היחסים?
"מחבלי חמאס לא שאלו את הישראלים שפגשו אם הם קיבוצניקים או שדרותים לפני שרצחו וחטפו אותם. בתחילת שנות החמישים כל האזור היה אזור אחד תחת מועצה אזורית אחת, ורק ב-58' הפרידו את הרשויות, זה היה נכון לשעתו אבל אני חושב שעכשיו צריך לחזור ולפעול לחיבור גם ברמה המערכתית וגם ברמה החברתית. לצערי תושבי אופקים ושדרות ותושבי הקיבוצים לא הצליחו להתעלות ולהסכים על טקס אחד ביום השנה, ונוצרו שני טקסים מקבילים. אני מקווה שמכאן והילך הזיכרון יבנה במשותף, ושנצליח לעשות את תהליך השיקום והריפוי יחד".
כיצד הטבח השפיע עלייך?
"אחרי שביעי באוקטובר הרגשתי שאני רוצה להתחבר למקום של יהדות שמדברת צדק חברתי. התחלתי שני פרויקטים שאני מנחה ומוביל. הראשון עוסק במזרחיות ומסורתיות ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני, והשני מנסה לבנות כלים יישומיים למסורתיות. זה פרוייקטים שאני מוביל דרך שני ארגונים שונים, עם אנשים בכירים. אני מקווה שנצליח לאחד, יותר ממה שהמציאות מביאה אותנו להיפרדות".
איך אתה רואה את יחסי הקיבוצניקים ותושבי העיירות כיום?
"מצד אחד, כחלק מהקיטוב בחברה הישראלית, הקיבוצניקים שוב התרחקו משכניהם העירוניים. זה בלט מאוד במאבק על האסי בניר דוד. שם זה הגיע עד לרמה שמזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר השווה את תושבי בית שאן לחמאס. אני חושב שמנהיגי העבר של התנועה הקיבוצית היו מתפלצים אם היו שומעים אותו.
מצד שני, יש היום גם קולות אחרים בתנועה הקיבוצית, יש מי שממשיכים לנסות לשבור את החומות. זה מעניין שהמעבר של חלק מתושבי העיירות להרחבות בקיבוצים לא יצר שינוי משמעותי, אבל יוזמות מקומיות, בין היתר של בוגרי תנועות הנוער, דווקא מצליחות ליצור שיתופי פעולה יפים בין קיבוצניקים לבין תושבי העיירות. אני חושב שקיבוצי המחנכים של בוגרי תנועות הנוער הם השלב הבא באבולוציה של הקיבוצים העירוניים, בשונה מהקיבוצים העירוניים שקדמו להם הם לא סגורים, והם לא מורכבים מקיבוצניקים בלבד. אני אופטימי".
