עשו היסטוריה: הימים הגדולים בספורט הישראלי

יום, חודש, שנה. אלה המרכיבים שמייצרים את התאריכים שכולנו זוכרים – רגעים קפואים בזמן, שכולנו ניקח אותנו הלאה. הימים האלה ששואלים עליהם "איפה הייתם כש…?" – בישראל יש לא מעט תאריכים כאלה, אבל רובם לא מאוד משמחים. עם זאת, הספורט הישראלי הצליח לייצר לא מעט תאריכים שכן נכנסו לפנתיאון. ימים של תהילה – ימים שאחריהם, הספורט הישראלי כולו לא היה אותו דבר.

אז אחרי שה-3 באוגוסט, 2024, נכנס לפנתיאון של ימי הספורט הגדולים בישראל – עם שלוש מדליות אולימפיות ביום אחד (שרון קנטור, תום ראובני וארטיום דולגופיאט), זה הזמן שלנו להיזכר. לסמן תשעה תאריכים על לוח השנה, שכל מי שחווה אותם – לעולם לא ישכח.

14 בדצמבר, 1969 – נבחרת ישראל עולה למונדיאל
יום שהוא, ככל הנראה, רגע השיא הראשון של ישראל כמדינת ספורט. דווקא הכדורגל, שלאורך השנים סיפק לא מעט אכזבות, חתום על הרגע הזה – הנבחרת של עמנואל שפר מסיימת ב-1:1 את משחק החוץ שלה באוסטרליה, עם השער של מוטל`ה שפיגלר, ובפעם הראשונה (והאחרונה עד עכשיו) מגיעה לפסגת הכדורגל העולמי – המונדיאל. הדרך לשם אמנם היתה שנויה במחלוקת, אבל על עוצמת היום הזה, ועל המשמעות שלו גם בעתיד – אין ויכוח.

7 באפריל, 1977 – מכבי תל אביב אלופת אירופה
הזכייה של מכבי ת"א, עם המאמן רלף קליין, היה עוד רגע שבו הספורט – כמו כל מדינת ישראל – חוו עידן חדש. זו היתה עונה שבה הקבוצה בצהוב, אחרי כמה שנים של "כמעט", סוף סוף נגעה בדבר הממשי; מיקי ברקוביץ`, מוטי ארואסטי, טל ברודי ואולסי פרי הובילו את מכבי לניצחון דרמטי 77:78 על מובילג`ירג`י וארזה מאיטליה, ומביאים את גביע אירופה לתל אביב. על המפה, צריך לזכור, עלינו כמעט חודשיים קודם – עם הניצחון המונומנטלי על צסק"א מוסקבה האימתנית, אבל זה היה הרגע שבו הכדורסל הישראלי עלה בכיוון הנכון.

30 ביולי, 1992 – יעל ארד עושה היסטוריה
חודש יולי הוא חודש שלא זכור לטובה בהיסטוריה האולימפית של ישראל; חודש שבו ישראל כמדינה, וגם הספורט שלה, חוו את הטבח הנורא בתולדותיה – היום שבו 11 ספורטאים נרצחו ע"י מחבלים באולימפיאדת מינכן 1972. אבל עשרים שנה אחרי, אם תרצו, הגיע התיקון – וזה קרה עם ג`ודאית ישראלית ענקית, ששברה את תקרת הזכוכית והביאה מדליה אולימפית ראשונה לישראל. ארד לא היתה רחוקה גם ממדליית זהב, אבל בסופו של דבר בשל החלטת שיפוט הסתפקה בכסף. זה היה רגע ששינה הכל – שהראה שאפשר, שהתחיל את המורשת המדהימה של הג`ודו הישראלי; זו שבסופה, 32 שנה אחרי, ארד עצמה כיו"ר הוועד האולימפי מעניקה מדליה מכסף לרז הרשקו.

6 ביוני, 1999 – ישראל – אוסטריה 0:5
נכון, בניגוד למקרים רבים אחרים אין כאן פרס משמעותי; זה היה רק עוד משחק במוקדמות יורו 2000, לכאורה. אבל רק לכאורה – כי זה היה, ככל הנראה, משחק הכדורגל הגדול ביותר של נבחרת ישראלית אי פעם. הבחורים של שלמה שרף הגיעו לקרב ראש בראש באצטדיון רמת גן מול האוסטרים, וכמאמר הפרשן שגיא כהן – "הגיעו לבאר, ויוצאות לי מים מהאוזניים". אייל ברקוביץ` סיפק קסמים עם צמד ובישול, חיים רביבו הוסיף גולאסו בבעיטה חופשית, אלון מזרחי דפק אווירון וגם נג`ואן גרייב הצטרף לחגיגה. לא זכינו בסוף היום הזה בכלום, אבל כל מי שראה את המשחק הזה – לא ישכח את ה-6.6.99 לעולם.

28 באוגוסט, 2002 – מכבי חיפה בליגת האלופות
מונח אחד יחזור רבות ברשימה שלנו – "תקרת זכוכית". הספורט הישראלי מלא בדברים שחשבנו שלא יכולים לקרות, ויום אחד קרו. אחד מהם היה המחשבה שקבוצה ישראלית תשחק בשלב הבתים של מפעל הכדורגל האירופי הגדול מכולם: ליגת האלופות. ואז, בקיץ 2002, זה קרה; יצחק שום שלח לדשא חבורת שחקנים בירוק, שחזרה מאוסטריה (כן, שוב אוסטריה) עם 3:3 גדול נגד שטורם גראץ – כולל שער בלתי נשכח של אדורם קייסי ופינאלה של וואליד באדיר. חיפה פתחה את השער, שאחריו היא נכנסה בעצמה עוד פעמיים (2010 ו-2023), מכבי ת"א היתה שם פעמיים נוספות (2005 ו-2016) וגם הפועל ת"א (2011). אבל זו היתה הפעם הראשונה – ואותה לעולם לא נשכח.

13 באפריל, 2004 – הפועל ירושלים זוכה ביול"ב קאפ
אמנם לא התואר הראשי, אבל גם זה תאריך משמעותי בתולדות הכדורסל והספורט הישראלי. יום שבו המועדון האדום מעיר הבירה הפך לקבוצה הראשונה והיחידה שאינה מכבי תל אביב ומניפה תואר אירופי. חבורת שחקנים מיוחדת – מוויל סולומון בעונה בלתי נשכחת, דורון שפר הנצחי עם התלתלים וה"אין עוד מלבדו", טונג`י אווג`ובי וקלי מקארת`י הזרים, ושרון דרוקר אחד על הקווים – מצליחה לקדם את הכדורסל הישראלי מדרגה אחת למעלה. 2004 היתה שנה גדולה לספורט שלנו – גם מכבי תל אביב זכתה ביורוליג באותה השנה, ושנה שהפכה את ישראל לשם דבר באירופה.

25 באוגוסט, 2004 – גל פרידמן לוקח מדליית זהב
ב-1952 הופיעה בפעם הראשונה משלחת ישראלית למשחקים האולימפיים. ארבעים שנה, לא פחות, לקח עד שהבאנו את המדליה הראשונה (עם יעל ארד). 12 שנה לאחר מכן, הגיעה הבומבה האמיתית לאותה תקרה מפעם: הרגע שבו ישראלי עמד על הפודיום במקום הראשון והחזיק זהב אולימפי. זה השייט גל פרידמן, שכבר הגיע עם מדליה אחת מאטלנטה 1996, אבל הפעם עשה זאת בגדול וסיים ראשון בגלישת הרוח. עם הזר האתונאי על ראשו, במקום שבו התנועה האולימפית החלה, פרידמן גרם לדורות של ישראלים להתאהב בשייט, ואולי גם לכמה ספורטאים לחשוב על זה כמקצוע. עשרים שנה בדיוק אחר כך, פרידמן כמאמן הוביל את תום ראובני לזכייה במדליית זהב משל עצמו. איך שמעגלים נסגרים.

3 ביוני, 2023 – ישראל מנצחת את ברזיל במונדיאליטו
נבחרת הנוער של אופיר חיים היא סיפור היסטורי. סיפור על דור של שחקנים שרק לפני שנתיים היה יחסית אלמוני – אבל פרץ בסערה אל הלבבות של כולנו. זה התחיל באליפות אירופה עד גיל 19 בקיץ 2022, ונמשיך באליפות העולם עד גיל 20 – בקיץ של 2023, חבורת השחקנים האמיצה של חיים הראתה מה זאת ישראליות מנצחת. והשיא הגיע מול נבחרת ברזיל – אחת ממדינות הכדורגל הגדולות בעולם, שלא הצליחה לעמוד מול חמזה שיבלי, ענאן חלאיילי והשער הבלתי נשכח של דור תורג`מן. דור השחקנים הזה עוד יידע עליות וירידות, אבל את ליל הקיץ החמים שבו הכל קרה – אי אפשר יהיה להסיר מהזיכרון.

3 באוגוסט, 2024 – שלוש מדליות ביום אחד
כשאנחנו קרובים מדי לאירוע, יש לנו נטייה לעתים להפריז במשמעות שלו. לחשוב שהוא הכי גדול בעולם. וברור שנצטרך לפרופורציה של זמן – אבל נדמה לי, בזהירות המתבקשת, שבערך של היום הזה קשה להפריז. 72 שנה שאנחנו באולימפיאדה, ורוב הזמן נאלצנו לחכות לשאריות. שיבוא איזה מישה קלגנוב או שחר צוברי בדקה ה-90 ויביא לנו מדליה אחת לרפואה. ואז בא יום כזה, שבו המדליות נשפכות – בקצב של פעם בחצי שעה. שרון קנטור זוכה במדליית כסף הירואית, תום ראובני מביא זהב רביעי בהיסטוריה עם גלישה מדהימה, וארטיום דולגופיאט חוצב את מקומו בנצח עם מדליית כסף (שהיתה ראויה גם לזהב) בהתעמלות המכשירים. יום שייחקק בהיסטוריה.

המשחקים האולימפיים בפריז 2024, שעוד לא נגמרו (ולכו תדעו עם כמה מדליות נסמן אותם), הם כבר המשחקים הכי מוצלחים של המשלחת הישראלית אי פעם. ובעיקר, הם מלמדים על מגמת עלייה – על דור חדש של ספורטאים ישראלים שכבר לא נושא עליו את הכשלונות של פעם, אלא מאמין שהוא יכול לנצח כל יריב, בכל זירה, על כל מזרן ועם כל גלשן. ואם בתחומים אחרים אנחנו מחכים לבשורות טובות, הספורט הישראלי ידע להאיר לנו את הדרך – אחרי שנה שבה כולנו היינו זקוקים לנחמה.