למרות היותה עיר גדולה במרכזה של ישראל, אני מודה שמשהו ביחסים של עם נתניה התפקשש. כמו כמעט כל חייל בצה"ל גם אני עברתי סדרת חינוך בבית גולדמינץ, ואם איני טועה אפילו יצאנו, באחד מלילות אותו השבוע, לערב-סגל בתחומה, בפאב שנקרא "החצר של…" 35 שנה, לך תזכור.
כמו כל אוהד כדורגל עמדתי גם אני בתור האינסופי ליד הקופות באצטדיון הקופסה, שבו זכיתי לשבת עוד כשחלק מהיציעים היו קורות עץ ארוכות.
כמו כל גרגרן ממוצע, גם אני שמעתי על נפלאות בתי האוכל של השוק בנתניה, אבל איכשהו הצלחתי להחמיץ את הביקור בשוק, על אף שי', קולגה וחבר, טוען שבתחומו של זה שוכנת המסעדה הטובה בישראל. תכף נחזור לזו, אבל קודם כל נצא לנו השוקה.
חטפתי שוק
הרגש הראשון שאוחז בי, התל-אביבי כבר מזה 35 שנה, הוא של קנאה. למה קנאה? כי זה שוק-שוק, כמו של פעם, עם הבלגאן והצעקות, עם הריבים הקולניים בין בעלי הבאסטות – ובעיקר עם מחירים שהם לעיתים קרובות חצי המחיר של שוק הכרמל (קילו עגבניות: יום לפני כן בכרמל – 9 שקלים, למחרת היום בנתניה – 5 שקלים. נשבע לכם שלא מצאתי הבדלים באיכות הסחורה).
בכלל, בימים שבהם נדמה שכל שוק בישראל מנסה להפוך לפוד-קורט (מתחם אוכל) כפי שאירע לשוק מחנה יהודה, הכרמל – וקצת גם לרמלה ולתלפיות, כיף לגלות שיש עדיין שוק שהלב הפועם שלו מורכב מדוכני ירקות ופירות, אטליזים, חנויות דגים ומעדניות. יאללה נתניה, אני בעד!
מצד שני חייבים להביא בחשבון שיש לזה תג מחיר, כלומר – זה של הפירות והירקות עודנו זול, אבל המחיר הוא בכך שקהל של "פודיז" שמחפש גם מקומות לשבת בהם ולא רק נקודת אוכל שנחבאת בין דוכנים, לא יגיע בהמוניו. אין לי מושג מה מתכננת עיריית נתניה לשוק, אבל מאחר שבשיטוטיי נתקלתי במנהלת לחידוש פני השוק, הרי שאני מניח שהכוונה היא לשפץ.
אם כן, המצב עוד רחוק מלהניח את הדעת: חלק מהסמטאות הפנימיות שבורות, מלוכלכות, רטובות, חסרות צל – וכל מה שמרחיק קהל בעל אמצעים משופרים. שימו לב, אני לא טוען שזה רע בהכרח, שהרי עם בעלי האמצעים מגיעה גם עליית מחירים, אבל נדמה שעיריית נתניה הגיעה לרגע שבו היא צריכה להחליט איך ייראה השוק הזה כשיהיה גדול.
לנקות את הצלחת
במרחק לא גדול מ"שניצל איילה" עליו כתבתי בחלק הראשון, בחלק האחורי של המבנה ששוכן ברחוב היהלום 5, נמצאת הפנינה של שוק נתניה: "פינוקי האוכל של כרמל". י' (הראשון…), אחד הקולגות שאני יותר מעריך, נשבע לי שהוא בטוח שזו המסעדה הטובה בישראל. האמנם?
נחלק את התשובה לשניים: זו ממש לא מסעדה לפתוח בה בקבוק יין ולהתענג על מטעמי השף. מה כן? זו אולי המסעדה הביתית הטובה בישראל, בוודאי הטובה בז'אנר המסעדות הטריפוליטאיות (והאמינו לי שכאוהד שרוף של גואטה ביפו, המשפט האחרון היה לי ממש קשה לכתיבה). במילה אחת, מושלם. ובכל זאת, ננסה בקצת יותר מילים:
מעל סירים גדולים שרק הכיפה שעל ראשו גדולה מהם, רוכן מומי נפתלי, בנם של המייסדים כרמל ועליזה, ומציג את מה שיש היום לאכול. ההיצע משתנה – כך למשל הוא נוזף במישהו שמבקש תבשיל מסוים: "זה רק בשלישי וחמישי!" כמעט כועס על שהלקוח לא זכר את החלוקה הקבועה של התבשילים לפי ימים.
ביום שבו אני הגעתי, הייתה מנת היום תבשיל של בשר עם שעועית, אבל אני החלטתי ללכת על שתיים ממנות הדגל של המטבח המאגרבי, בדגש על יהדות לוב: חריימה ומפרום.
אלוהים, איזה תענוג… ראשית הונחו לפני שתי צלוחיות, אחת עם מתבלים שונים והשנייה עם ירקות טריים שהייתה בהם נגיעה של לימון ומלח: קולרובי, צנון ורצועות פלפל. לידם הוגשה כמות נדיבה של לחם אחיד – וזמן קצת אחר כך הונחה צלחת החריימה על השולחן. אללי, איזה יופי.
הדגש ברוב מנות החריימה אינו על הדג. מי שהשתגע לייצר אותו עם לוקוס ב-300 שקל לקילו, שיבושם לו, אני מודה שאני מעדיף את הגרסה הרזה יותר, זו של פרוסות נסיכה, בתנאי שהרוטב יהיה חלק, סמיך וטעים. תודה לאל שזה בדיוק מה שקיבלתי, עד שלא יכולתי אלא לקרוע את הלחם לפיסות זעירות ולהשליכן לתך הרוטב, בעודי מנסה לסנן עצם סוררת של דג מבין שפתיי. מושלם.
למרות שדי היה במנה הזאת כדי להשביע, המשכתי אל המפרום – תפוח אדמה חתוך בצורת "וי" וממולא בבשר טחון. אמא'לה… אם חשבתי שהחריימה היה מושלם, הרי שבא המפרום והרים את הרף: טרי, טעים ועם רוטב כל כך נדיב וחלק, עד שלא יכולתי אלא לקנח את הצלחת למשעי עם שאריות הלחם.
תמיד ששואלים אותי מה האוכל שאני הכי אוהב לאכול, אני נוהג להשיב: "כל מה שאפשר לקבור ברוטב שלו חצי חלה לפחות…" אז סליחה שאני מצטט את עצמי, אבל ברוטב – הן של החריימה והן של המפרום שמוגשים ב"פינוקי האוכל של כרמל", אפילו לחם אחיד עשה את העבודה באופן מושלם.
לצד המפרום ביקשתי וקיבלתי גם קוסקוס, שספג גם הוא באהבה את הרוטב האדמדם. אללי, חשבתי, אלמלא הייתי תוקע את שתי המנות בזו אחר זו, יש מצב שהייתי מרחף עכשיו מאושר…
החשבון כאן אינו יקר, אבל בכל זאת כבר קצת פחות עממי: מנה של חריימה, מנה של מפרום, תוספת של קוסקוס וכן מתבלים, ירקות, לחם ובקבוק קרלסברג ששלפתי מהמקרר, הסתכמו לכדי 160 שקלים. לא ממש זול, אבל בהתחשב בתמורה הנדיבה שזכיתי לה, הרגשתי שמדובר בעסקה סופר-הוגנת.
לא נסיים את הגיחה לשוק בנתניה בלי לגלות שאפשר ליהנות בתחומו גם מעוד אטרקציות נהדרות, לחטוף איזה בוריק טעים, אולי סנדוויץ' טוניסאי נפלא, שלא לדבר על ישיבה באחת המעדניות שלצידה נפתח בר נחמד (שלצערי היה סגור כשהגעתי, הייתי שמח לנשנש איזה הרינג לצד בירה מהחבית), רק שמי שמגיע לכאן במיוחד בשביל דוכני האוכל והמסעדות, שיידע שפה זה לא מחנה יהודה, לא הכרמל ואפילו לא שוק רמלה: פה בנתניה זה קודם כל שוק. כל השאר, בונוס.
