עוד לפני שנתפס לואיג'י מניון, בן העשירים שחשוד ברצח מנכ"ל חברת ביטוח הבריאות האמריקאית יונייטד הלת'קר, כבר החלו להימכר כוסות וחולצות עם דמותו, כפי שנתפסה במצלמות האבטחה. "מי שעוזר למשטרה לתפוס אותו הוא אויב העם", נכתב בציוץ שזכה ל־110 אלף לייקים. "זה לא מועדון מעריצים", הצהיר עמוד Reddit המוקדש לו. רשומים אליו כבר 25 אלף מנויים, והוא די נראה כמו מועדון מעריצים. יותר ממיליון איש הגיבו בחיוב לפוסט שפורסם בראש העמוד וטען כי "'הם' רוצים לעצור את ההתארגנות האנטי־תאגידית. להשתיק אתכם ולגרום לכם לקבל את השליטים התאגידיים". והסרט כבר בדרך, סליחה, ארבעה סרטים, שלושה דוקומנטריים ואחד עלילתי.
● צעירים מתעמתים עם מדענים על השאלה: האם בושם יכול להשפיע על המשיכה?
● ChatGPT הבטיח לשנות את העולם. מה כבר קרה?
מניון חשוד ברצח של אדם בן 50, אב לשניים, באמצע היום בניו יורק. מדוע הוא ופושעי עבר אחרים הפכו לגיבורי תרבות, ואיך זה שהמעריצים לא חוששים מכך שהפשע גם עלול להיות מופנה נגדם?
לכל חברה יש רובין הוד?
מניון תואם במדויק את פרופיל "הפושע החברתי" (Social Bandit), כפי ששרטט אותו ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום. בשני ספרים שכתב בנושא, הוא טען שפושעים חברתיים הם "אנשים המוגדרים על ידי החוק כפושעים אך נתפסים על ידי הציבור כגיבורים, לוחמי צדק, שיש להעריך אותם ולעזור להם". הוא טען עוד שהתופעה הזאת קיימת כמעט בכל חברה בהיסטוריה.
לפי הובסבאום, הפושע החברתי מפר את החוק כדי לשרת צדק מעמדי וליצור מערכת יחסים הוגנת יותר בין עניים לעשירים, חזקים וחלשים בחברה. הפושעים החברתיים נשמעים לחוק משלהם – חוק המוסר.
מי שמאמין שחוקי המדינה הם סבירים או שניתן לשפר את החברה (ואת מצבך האישי בה) במסגרת החוק, לא יקבל את הרעיון הזה, אך בחברות שרוב פרטיהן חשים שהן אינן צודקות וכי לא ניתן לשנות את המצב בדרך חוקית, לפעמים הפרת החוק נתפסת כברירה היחידה.
כך, למשל, פעולות הביזה בהפגנות Black lives matter זכו לתמיכה מגורמים מסוימים שטענו כי הבוזזים חיים בתוך מערכת שמוטה מלכתחילה נגדם. הם כל כך עניים, כל כך חסרי תקווה לשנות זאת, שהדרך היחידה שבה הם יכולים להשיג מצרכים בסיסיים היא דרך ביזה. הפגיעה בעסקים נתפסה כדרך להחזיר את הצדק למערכת המאופיינת בחלוקה מעמדית לא צודקת.
הביקורת העיקרית נגד הובסבאום הייתה שהוא תיאר דמות המופיעה בפולקלור של כל העמים כמעט – מעין רובין הוד שגונב מהעניים ומחלק צדקה – אולם במבט היסטורי מפוכח, לא כל הדמויות המיתולוגיות הללו אכן פעלו במציאות, ולא כל הדמויות המציאותיות שזכו לגלוריפיקציה כזאת באמת עומדות בקריטריונים של הפושע העני שפועל למען החברה שבה הוא חי.
לדוגמה, איל הקוקאין פבלו אסקובר, שגם הפעיל מוסדות צדקה, נחשב בקרב קולומביאנים מסוימים אביר צדק, אך במציאות אין ספק שהוא דאג קודם כול לעצמו ופעל לעתים באכזריות. קורבנותיו היו לא רק עשירים או אמריקאים או אנשי ה"שיטה".
פבלו אסקובר. איל סמים שהקים גם מוסדות צדקה / צילום: Shutterstock
תמרור אזהרה לממשלות
ניקולס קורוט ואלכסנדר פינק, מהאוניברסיטאות בל סטייט בארה"ב ולייפציג בגרמניה, הציעו חידוד להסבר של הובסבאום. הם הסכימו עם מבקריו שהגיבורים הללו לא תמיד הגדירו את עצמם כפועלים בשמו של איזה צדק, ודאי לא צדק מעמדי, ובכל זאת הם מספקים תועלת אחרת לחברה.
"הפושעים הגיבורים פועלים בדרך כלל בחברה שבה ההנהגה נחשבת טורפנית (Predatory Government)", טענו קורוט ופינק, "חברה שבה המשטר משתמש במשאבי ציבור כדי לתת יתרונות לא הוגנים לעצמו ולקבוצה מצומצמת של מקורבים. עצם העובדה שהם שוברים את החוקים מראה שניתן להחליש את כוחו".
עוד הם טענו שכאשר אנחנו עדים למצב שבו כל הגברה של הטורפנות על ידי המשטר נענית בהפרת חוק רבה יותר, המשטר עשוי לשקול בזהירות רבה יותר את צעדיו. לדוגמה, אם בכל פעם שהמסים עולים רואים יותר תופעות של ביזה, אולי הממשלה תיזהר בהעלאת המסים.
לפי החוקרים, הבנדיטים מספקים תועלת נוספת לחברה: הם מסיבים את תשומת הלב למקומות במערכת שבהם אין אכיפה ואין דאגה לציבור. אם הפשע הוא מספיק "צבעוני" ודרמטי, ייתכן שהוא ימשוך תשומת לב לעוולות מסוימות ויוביל לשיפור. ובמקומות שבהם ההנהגה עצמה לא תקבל על עצמה את התפקיד הזה, לפעמים הפשיעה הדרמטית תוביל להתארגנות של אזרחים במטרה ליצור מערכת כללים והגנה משלהם.
"ככל שהמשטר החוקי גרוע יותר, כך יותר אנשים צפויים להפיק תועלת מפושעים, אם כי לפעמים יהיו גם מעטים שישלמו מחיר נורא", אומרים החוקרים.
בעד השיטה ונגד השיטה
לכאורה, הפשע של מניון הוא מעמדי: עניים נגד עשירים. אאוטסיידרים נגד מי שנהנים מפירות הקפיטליזם. העיתונאי פיטר רות'פלץ הציע ב"גרדיאן" קריאה מורכבת יותר בסיפורו של מניון, לאור העובדה שקשה למקם אותו פוליטית. בכלל, טען רות'פלץ, החלוקה הפוליטית הקלאסית לא תקפה היום. ישנה חלוקה נוספת, חוצת מחנות פוליטיים.
"חשבון X של מניון הוא קליידוסקופ מסויט של אמירות־נגד ללא שלד אידיאולוגי", כתב רות'פלץ. "רגע אחד הוא מבקר את הקפיטליזם של מערכת הבריאות האמריקאי וברגע אחר הוא יוצא נגד תרבות ה־woke. הוא אוהב את ג'ו רוגן (ליברטריאן שלוחם בתרבות הביטול ובעד נשיאת נשק, אך גם בזכויות להט"ב ונשים וביטוח בריאות לכול) וגם את רוברט קנדי ג'וניור". קנדי הוא שר הבריאות הנבחר של דונלד טראמפ, שגם את דעותיו ניתן לזהות בחלקן עם הימין וחלקן עם השמאל. הדבר המשותף להן הוא הנטייה לקונספירטיביות.
זה לא חריג, טוען רות'פלץ. "רבים בארה"ב כבר לא מזהים את עצמם קודם כול כדמוקרטים או רפובליקנים, שמרנים או ליברלים. במקום זאת, הם נחלקים לאנשים שהם 'פרו השיטה' ולאנשים שהם 'נגד השיטה'".
פושעים הם בהגדרתם "אנטי־שיטה", וככאלה הם יכולים להיתפס כגיבורים אצל אנשים מסוימים מעצם הערעור שלהם על המערכת הקיימת, גם אם לא הביאו שום תועלת ישירה ואפילו פגעו בחפים מפשע. נראה שכך הפך טד קזינסקי, היונבומבר ששלח פצצות למרצים באוניברסיטה והטמין אותן במטוסים, לגיבורו של מניון עצמו. כמוהו, הוא היה אנטי־שיטה.
"מניון האמין רק בדבר אחד – שמשהו ממש לא בסדר. לא הייתה לו אידיאולוגיה קוהרנטית מעבר לזה, והוא לא פעל בשם תנועה כלשהי", אומר רות'פלץ. "אבל הוא דומה בכך להמון אמריקאים אחרים, וזה מה שצריך להפחיד את כולנו". נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שאמנם מזוהה עם צד אחד של המפה הפוליטית, התחבר חזק מאוד לזרם הזה, ורתם את הכעס הכללי הלא מוסבר של אמריקאים רבים לתמיכה בו.
הגשמת מאוויים כמוסים
"בישראל היו לנו שני פושעים גיבורי תרבות, האופנובנק ואילן קופרמן־סגל", אומרת ד"ר עדה יורמן, חברת הסגל הבכיר בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. האופנובנק, רוני ליבוביץ', הצליח לשדוד 21 בנקים לפני שנתפס. אילן קופרמן־סגל, שהתקבל בזכות מסמכים מזויפים לחברת הובלת הכספים הברינקס, הצליח להערים על שותפו ולברוח עם משאית ובה 4.7 מיליון שקל. לבסוף, הוא הסגיר את עצמו, אבל לא את הכסף. המזוודות עם הכסף (שרובו כבר אינו ניתן לשימוש) מוחבאות היטב עד עצם היום הזה.
רוני ליבוביץ', האופנובנק. סיפור לא שגרתי / צילום: כדיה לוי
שניהם לא פעלו עבור החברה אלא עבור עצמם, אז מדוע הפכו לגיבורים? "מדובר בפושעים כריזמטים ואינטליגנטים, שהצליחו להגחיך את המשטרה", אומרת יורמן. "הם מייצגים ערך כלכלי, הצלחה כלכלית, לכן קל להזדהות עם זה. הרברט מרקוזה דיבר על האדם החד־ממדי, שהצלחה כלכלית היא הדבר היחיד שמעניין אותו. הם נתפסו כמי שהצליחו לשים את ידיהם על כמויות חלומיות של כסף.
"לפי תיאוריית האנומיה של רוברט מרטון, לכל חברה יש תרבות שאיפות ותרבות אמצעים. האדם הרגיל מאמץ את השאיפות ואת האמצעים. האדם החדשן ממציא דרכים חדשות להגיע לשאיפות. ככל שהדרכים של הפושע להגיע לכסף יצירתיות יותר, כך הוא נתפס יותר מסתורי, מסקרן, כמי שהצליח לפרוץ גבולות כפי שאנחנו רק חולמים לעשות. הם מגשימים מאוויים כמוסים שלנו, ונותנים לנו הצגה טובה. סוג הגיבור שיצמח תלוי בסוג השאיפות של החברה. מאיר הר ציון היה הגיבור מפר החוקים של חברה עם ערכים מיליטריסטיים סוציאליסטיים. לייבוביץ' וקופרמן־סגל הם גיבורי האייטיז והניינטיז, שבהם המיקוד עבר לכסף".
אף שהם כלל לא השתמשו בכסף. הם לא הפכו עשירים.
"זה לא משנה. האגדה נעצרת במקום שבו הכסף אצלם".
"לרבים מאיתנו יש כל מיני השגות על הסדר החברתי, מעצם היותו משהו שמגביל אותנו, אפילו אם אנחנו לא באמת מתנגדים לו, ובעיקר אם קצת כן", מוסיפה פרופ' רויטל סלע־שיוביץ, סגן דיקן למחקר בפקולטה למדעי הרוח והחברה, הקריה האקדמית אונו. "כשאנשים שנראים דומים לנו או לאיך שהיינו רוצים להיות מוכנים לסטות מהסדר החברתי למרות המחיר הגבוה, הם עושים את זה קצת גם בשבילנו. אם מהגר עושה את הדברים האלה, זה היה כנראה אחרת. אולי הוא היה נתפס כאיום חיצוני על החברה שלנו".
פרופ' רויטל סלע־שיוביץ / צילום: תמונה פרטית
ליבוביץ' שבר את דימוי העבריין שאנחנו מכירים. בן המעמד הגבוה, קצין בצבא ומשכיל. הוא גם נזרק מפנימייה והסתכסך עם משפחתו, אך הפנים האלה בסיפור פחות בולטות באגדה שהתהוותה. היום הוא מתפרנס מהרצאות שבהן הוא מנסה להסביר מדוע עשה מה שעשה. "גם אנחנו הזמנו אותו לחוג לקרימינולוגיה", מספרת יורמן, "אבל אצלנו הוא הרצה פרו־בונו. הוא מרצה מצוין".
ד"ר עדה יורמן / צילום: תמונה פרטית
עם זאת, אומרת יורמן, ייתכן שהסיפור שלו היה נגמר אחרת אם היו קורבנות בנפש. "היום קול הקורבנות נשמע חזק יותר במרחב הציבורי, אבל בנק לא יכול להיות קורבן", היא מסבירה. "תיאוריית סייקס ומצא, תיאוריה ותיקה בקרימינולוגיה, מדברת על 'תורת הנטרול'. הם אומרים שהעבריינים הם בדרך כלל אנשים שעברו תהליך חיברות ממש כמונו, גדל להם מצפון, אבל הם צריכים לנטרל אותו. איך הם עושים זאת? על ידי הכחשת הקורבן. והבנק? הוא לא ישות אנושית. התפיסה היא שהבנק דופק אותנו כל הזמן. הוא אויב שלנו". בשנות ה־90, שבהן בוצע השוד, הב נקים בדיוק החלו להתאושש מפרשת הרצת המניות שממנה נפגעו רבים בציבור באופן אישי.
גם קופרמן־סגל גנב מבנק ולא מקורבן מסומן. זאת בניגוד לאתי אלון, שמעלה בבנק למסחר וזכתה אולי לאמפתיה אבל לא להערצה. "היא גנבה מחשבונות של אנשים ספציפיים, אנשים רגילים מהיישוב שסמכו עליה", אומרת יורמן.
למניון היה קורבן ברור.
"השנאה למוסדות הללו היא כל כך גדולה, שגם המנהלים שלהם נתפסים כלא־קורבן. לכל חברה יש גבולות נורמטיביים שמגדירים את המותר והאסור בה, אבל הגבולות הללו משתנים כל הזמן. פתאום יש לנו שרים עם הרשעות בכנסת. אלה דברים שלא היו מקובלים בעבר. אנחנו צריכים להביא בחשבון שכשמותחים את הגבולות של הנורמה, לא תמיד הם מתהדקים בחזרה. אירוע כזה הופך אותנו לחברה שונה".
אפקט הפושע היפה
רובנו, ככל שיש לנו מזל, נחשפים לדימויי פושעים קודם כול במדיה, ושם הם בדרך כלל נאים, כריזמטים ואנושיים. בקולנוע, גם פושעים אמיתיים מוצגים כנאים יותר מכפי שהיו במציאות, וכפי שהבהיר ד"ר מייקל טן־אייק מאוניברסיטת טקסס בראיון ל"ניו יורק טיימס", אנשים יפים מקבלים עונשים קלים יותר.
במקרה של מניון, הוא נראה כמו השחקן שלוהק לתפקיד יותר מאשר כמו הפושע האמיתי. נראה שהמראה והסיפור שלו מפעילים על הציבור קסם בנפרד מהשאלה אם המעשה שלו היה מוסרי או נסלח. מיד עם גילוי זהותו, הרשת הוצפה בתמונות שלו – במדי בית הספר הפרטי שבו למד, נטול חולצה בטיול בהרים ותמונות מחשבון הטינדר שלו. בכולן הוא מחייך חיוך מקסים. משתפי התמונות דיברו על הנראות שלו ברמות שונות של התלהבות.
"אפקט ההילה" גורם לנו לתפוס אנשים שהם נעימים לנו בפרמטר אחד (היופי, במקרה הזה), כטובים יותר או מוצלחים יותר גם בתחומים אחרים, וקשה לנו ליישב את הדיסוננס.
דוגמה לאפקט "הפושע החתיך" היא ג'רמי מיקס (Meeks), חבר כנופיית Cribs, שהורשע בשוד ובפציעת קטין. מיקס, בעל עיניים תכולות ופנים בהירות, נראה שונה בנוף הכנופיות. הוא כונה מיד "האסיר הלוהט" וזכה בחוזי דוגמנות ומשחק לאחר שחרורו. היום יש לו מיליון עוקבים באינסטגרם.
ג'רמי מיקס. הורשע בשוד ובפציעת קטין, וחתום על חוזי משחק ודוגמנות / צילום: Reuters, Image Press Agency
"לואיג'י מניון הוא ממש החומר האידיאלי להיות גיבור תרבות", אומרת סלע־שיוביץ. "הוא עשיר, חברותי, חכם, חייכן ונאה. הוא רצח לא למטרות רווח אישי וכנראה לא מתוך נקמה אישית, ועם זאת לא הייתי מזלזלת במניע האישי. הרי לא כל מי שלא מסכים עם הסדר החברתי נעשה פושע או עבריין. בדרך כלל יש לאותם פושעים מניעים כמו רצון בפרסום, בתשומת לב, בריגושים וכן הלאה. מבחינתו, מאחורי כל הסיפור הזה היה תהליך של הידרדרות. הוא צרך הרבה תרופות, התנתק מכל המעגלים החברתיים שלו וגם מהמשפחה. הוא גם סבל כנראה מפגיעה בתפקוד המיני שלו בעקבות פציעה בגב".
● הוא ישב שנה וחצי בכלא הרוסי. עכשיו הוא חושף את היחידה הסודית של פוטין
● מדענים מזהירים מ"מולקולות המראה": סיכון חסר תקדים לעולם
אז זה גם הסיפור של הגברים המסורסים על ידי החברה ועל ידי נשים?
סיוביץ־סלע: "כן, הגיבור הקלאסי תמיד מצליח גם עם נשים, ואילו הדמויות הללו הם הגיבורים של הגברים השוליים בעיני עצמם. יש להם הצלחה וגם סבל, מספיק מזה ומזה כדי לסקרן. הם מעוררים גם הערצה וגם אמפתיה ופונים למשהו פרוע בכל אחד מאיתנו שכועס על המציאות".
בסופו של דבר, לייבוביץ' נכנס למיינסטרים וניצח את השיטה. זהו סיפור מאוד נדיר עבור העבריין גיבור התרבות. בדרך כלל הוא זוכה למיתוס, אבל לא באמת לסוף טוב.
