בשבת האחרונה שוחרר מהכלא לביתו בירושלים נאאל עביד, מי שבחודש ספטמבר 2003 מסר חגורת נפץ לראמז אבו סאלים, הסיע אותו לקפה הלל במושבה הגרמנית בירושלים והנחה אותו איך לפוצץ כמה שיותר יהודים. אבו סאלים עצמו, שגם גופתו נמסרה בשבת למשפחה, שוחרר זמן קצר קודם לכן ממעצר מנהלי, והצליח מעל המצופה. הוא העלה לשמיים שבעה מבאי בית הקפה ופצע 57.
בין הנרצחים – דוד ונאוה אפלבאום, אב ובתו. ד"ר דוד אפלבאום שימש מנהל טיפול נמרץ בביה"ח שערי צדק, מי שיזם והקים את רשת מרפאות טרם. הבת נאוה עמדה להינשא ביום שלמחרת. משמלת הכלה המיותמת שלה תפרו לימים פרוכת שתלויה בקבר רחל, בדרך אפרתה. רחל אמנו לא מפסיקה לבכות שם את בנותיה ובניה הטבוחים.
כך, גם את נאאל עביד – אחד מהרוצחים של נאוה ודוד, שחררנו לחזור לטבוח בנו, יחד עם 369 המחבלים ששולחו לחופשי בשבת, ובהם 36 אסירי עולם. 800 נוספים ישוחררו מחר, ובהם 51 רוצחים מהמתועבים ומהמסוכנים ביותר. אנחנו בדרך לריקון בתי הכלא מכל מבקשי נפשנו, מסמנים את סוף דרכה של מערכת המשפט והצדק הישראלית. תום העידן שבו יש חקירה, העמדה לדין וענישה. ישראל מספקת פטור מעונש דווקא למי שמנסה לחסל את יהודיה, כדי לשים קץ לעצם הקיום שלה.
מה כל זה מחולל להרתעה שלנו, עד כמה אנחנו מעודדים אויבים נוספים להיכנס למעגל הטרור, ברור לכל מי שרוצה לדעת. מדיניות הכניעה לסחיטות החטופים מספקת מוטיבציה אדירה למבקשי נפשנו. מה יעשו הרוצחים אחרי השחרור, גם זה ברור למי שמתעניין. הסטטיסטיקות מאז עסקת ג'יבריל ב־1985, דרך "מחוות" אוסלו ועסקת שליט, ידועות. ראש השב"כ הצביע על 82 אחוזים ממשוחררי שליט שחזרו לטרור. המובילים שבהם, בראשות יחיא סינוואר, אחראים גם לכל מי שנרצח, נהרג ונחטף מאז 7 באוקטובר. כן – גם לרצח שירי ביבס וילדיה. שמות מי שנרצחו על ידי משוחררי העסקאות הללו זמינים למי שרק רוצה לדעת – מדובר במאות ובאלפים מאז 1985.
עיניים עצומות בכל הכוח
לכן ברור שישראלים רבים ישלמו בחייהם ישירות על השחרורים האחרונים. מדובר באנשים אמיתיים, שחיים בתוכנו, בדיוק כמו אלו שנמצאים בעזה. מותם נגזר בחודש האחרון בגלל שחרור המחבלים ב"עסקה". על כך תוסיפו את נפגעי פעולות חמאס בעתיד, אם זה יישאר בשלטון, שלא לדבר על אובדן ההרתעה של מדינת ישראל. אבל על אמיתות היסוד האלו אנחנו לא שומעים כמעט לחלוטין ממרבית אמצעי התקשורת והדמויות הציבוריות שמופיעות בהם.
כל יום, כל היום, אנחנו נחשפים לדבר אחד בלבד – גורל החטופים שבעזה. ידיעות, ניתוחים, ראיונות אינסופיים, בכל תוכנית, ברוב התוכנית. מצעד שלא נגמר וממלא את הישות והתודעה. כזה שמתמקד רק בגורל עשרות האומללים הללו. במקביל, מתעלם מכל דבר אחר, במיוחד ממשמעות ה"עסקה" לגורל יתר המיליונים שגרים כאן, כמו לעצם עתיד המדינה.
העיסוק הבלתי נגמר מלווה בניתוחי כזב אינסופיים – חלולים ומניפולטיביים. המטרה – להציב את שחרור החטופים בכל מחיר, כמטרה העליונה של המדינה והחברה. בעבר כבר הוחלט שאסור לצעוד בנתיב הזה, בין היתר במסקנות ועדת וינוגרד וועדת שמגר. ועדת וינוגרד הטעימה שאיש לא ישפוט את בני משפחות החטופים, אבל לא כך לגבי מנהיגי האומה, שלהם יש אחריות לכלל הציבור. נקבע כי הנכונות לשלם כל מחיר עבור חטופים מעוררת "סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור".
ברוח הזו הגיש יאיר לפיד הצעת חוק בשנת 2015, יחד עם חברי כנסת נוספים, שקובעת "עקרונות לפדיון שבויים ונעדרים". ההצעה קבעה כי לא ישוחרר יותר ממחבל אחד תמורת חטוף אחד, לא ישוחררו מחבלים חיים בתמורה לגופת חטוף וכדומה. הכל בשל ההכרה שעקרונות כמו אלו שיושמו ב"עסקה" הנוכחית, יסכנו את עצם קיום המדינה.
בשבוע שעבר האשים יאיר לפיד את בצלאל סמוטריץ', שמתנגד ל"עסקה", כי הוא לא רוצה בשחרור החטופים אלא במותם. מדובר בהתבטאות שפלה, שנועדה ליצור דה־לגיטימציה לכל מי שחושב אחרת ממקדמי קונספציית ה"בכל מחיר". מה קרה ללפיד מאז הצעת החוק שלו ב־2015? כנראה תסמונת הפופוליזם הרגילה שלו. כי קשה לעמוד מול הקמפיין העוצמתי, האימתני, שמנוהל עכשיו. ונא לא לטעות, מדובר במסע מכוון ומאורגן שנועד להסחה ולגניבת הדעת הלאומית. מטרתו למלא את התודעה רק בגורל האומללים הנוכחיים ולהשכיח את גורל הקורבנות של המהלך האובדני. להעלים כל שיקול ונימוק אחר, כל נתון וניסיון היסטורי. לעצום בכוח את העיניים הלאומיות. ראו את המאמרים ואת ראיונות ההתפארות של רונן צור ותמי שינקמן אחרי עסקת שליט, ותבינו מה עושים לנו היום.
הקמפיין מלווה בטיעונים מופרכים – מטופשים, כמו הטענה שצריך לספוג כל נזק מכיוון שהחטופים הופקרו על ידי הממשלה. כאילו אם מישהו חתך לי יד, אני צריך להעניש את עצמי ולקצוץ את היד השנייה שלי. שלא לדבר על טענת הכזב, שלפיה אחרי ה"עסקה" נוכל לחזור להילחם. כאילו לא ברור שכבר בשלב הכניעה הבא ניאלץ להתחייב ולספק ערבויות להפסקה מוחלטת של המלחמה ולהבטחת שלטון האויב בעזה.
הכל נועד לדחוף אותנו לפסיכוזה לאומית. להתמקדות במרכיב אחד בלבד, תוך התעלמות מהמציאות הכוללת ומההשלכות של המהלך האובדני.
סיבוב פרסה מיידי
את הנזק שכבר נגרם משחרור הרוצחים, מאובדן ההרתעה ומהחזרת חמאס לשלטון, כבר נספוג. נשלם בחיי אדם, הרבה חיים. אבל כדי שלא להחמיר אותו ולהביא סכנה קיומית למדינה, חייבים לבצע פניית פרסה עכשיו, עם הכניסה למה שמכונה "שלב ב'".
בהחלטת הקבינט, שהתקבלה רק תחת האיום של אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ', נקבע שאין המשכיות אוטומטית ל"עסקה", בין שלב א' לב'. בשלב הבא תעמוד ישראל על השגת מטרות המלחמה. כדי לבסס את הקביעה הזו חייב שלב ב' להפוך כיוון: אמנם שילמנו מחיר אסטרונומי עבור המשוחררים והמתים שקיבלנו, אבל מעתה חייבים לתקן את כל טעויות המלחמה.
הדרישה הבסיסית, האקסיומטית, היא הרחקת חמאס והרשות הפלשתינית מהשליטה ומהשלטון בעזה, לצד גירוש כל צמרת חמאס. אם לכך לא תהיה הסכמה, וכמובן לא תהיה, יש לפעול, לראשונה, באופן שפוי – כמו אומה שהותקפה על ידי עדר מפלצות צמאות דם. לכתר ולחנוק את הרצועה, למנוע כניסת כל אספקה וסחורה, לאפשר דרך יציאה אחת – לחו"ל, ורק למי שייבדק על ידינו. במקביל, לעלות על חמאס צבאית ולרסק אותו סופית.
כל פעולה אחרת, בוודאי כניעה לקמפיין החטופים, תוביל לחזרת חמאס למלוא עוצמתו ותהיה בבחינת משאלת מוות לאומית.
