השעה 8:15 בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, התבהרו השמיים מעל העיר היפנית הירושימה. מטוס קרב אמריקאי מדגם B29 שחרר פצצת אטום במשקל ארבע טונות, שכונתה "ילד קטן", והיא התפוצצה בגובה של כ-600 מטרים מעל הקרקע. בתוך שניות נמחקה העיר מעל פני האדמה.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט בשעה 11:02 בבוקר, הוטלה על העיר היפנית נגסאקי פצצה גרעינית שכונתה "איש שמן", ושהפכה גם את העיר הזו לתופת בוערת. באותם רגעים הסתיימה למעשה מלחמת העולם השנייה – והחל עידן חדש, שבו כוח ההרס של האדם עובר כל גבול שהיה קיים עד אז.
גם 80 שנה מאוחר יותר, המספרים מצמררים: יותר מ-200 אלף בני אדם נהרגו בשתי ההפצצות, רובם המכריע אזרחים. רבים נספו מייד, אחרים מתו במהלך השבועות והחודשים הבאים בגלל כוויות, פציעות, קרינה מייננת ומחלות שלחלקן לא היו עד אז שמות. ב-2 בספטמבר 1945, פחות מחודש לאחר ההפצצות, חתמה יפן על הסכם כניעה רשמי, שסיים את המערכה באוקיינוס השקט ואת המלחמה כולה.
ברבות השנים נעשתה הירושימה סמל של שלום עולמי ושל מאבק באיום הגרעין. אך הסמל הזה נולד מתוך אפר, מתוך שתיקת עדים וזיכרון של אלה שלא נותר מהם דבר. בפתח העשור התשיעי שלאחר האסון, כשבעולם נשמעים שוב קולות הקוראים ל"חידוש ההרתעה" ולנרמול ההחזקה בנשק גרעיני, מורשת הירושימה רלוונטית מתמיד.
כולם נראו זקנים
"חלפו 80 שנה, ולמרבה הצער הזיכרון של ההפצצות הללו הולך ומתעמעם בתודעה הציבורית", אמרה קיורי טאקהאשי, יפנית ששימשה בעבר מדריכת שלום מתנדבת בהירושימה, בריאיון בכתב ל"מעריב". טאקהאשי, שבין היתר חקרה את זיכרון ההפצצות במסגרת לימודיה לתואר שני במדיניות ציבורית ויחסים בין לאומיים באוניברסיטת פיטסבורג בארצות הברית, רואה כיצד דהו דפי ההיסטוריה, גם בתוך החברה היפנית עצמה.
"באוקטובר האחרון, כשפרס נובל לשלום הוענק לארגון 'ניהון הידנקיו', ארגון הגג של ניצולי פצצות האטום, זו הייתה הזדמנות נדירה עבור הציבור היפני להיזכר מחדש בנזק ובצער שגרמו הפצצות לפני 80 שנה", היא טענה. אך גם ההזדמנות הזו, לדעתה, אינה מצליחה להחזיר לשיח הציבורי בנושא את המעמד שהיה לו בעבר. "זה לא שההיסטוריה נשכחה, אלא שהיא נעשתה מרוחקת, לעיתים כמעט מופשטת".
במערכת החינוך ביפן בולט הפער הזה במיוחד. בהירושימה ובנגסאקי ממשיכים לקיים טקסים שנתיים, ללמד את הסיפורים האישיים של הנפגעים ולהפגיש תלמידים עם בני דור הניצולים או עם ילדיהם, אבל בערים אחרות, כך סיפרה טאקהאשי, הטלת פצצות האטום נלמדת כאירוע היסטורי גרידא.
"שיעור על מלחמת העולם השנייה, ואז עוברים הלאה", היא תיארה. "פרויקטים מיוחדים, או עבודות עומק, הפכו לדבר שנחשב קצת מיושן". וכך, לדבריה, רוב התלמידים ביפן של היום אינם מכירים באמת את העדויות והתיעודים מאחד האירועים המשמעותיים והטראומטיים ביותר בהיסטוריה של ארצם.
ארצות הברית, שנמנעה תחילה מלהתערב במלחמת העולם השנייה, הצטרפה אליה כשנה ורבע לאחר שפרצה, בדצמבר 1941, אחרי מתקפת הפתע היפנית על בסיס פרל הארבור בהוואי. יפן, שקצרה הישגים מהירים במלחמה, החלה לסגת בהדרגה אל מול העליונות האווירית והימית של ארצות הברית. באביב 1945, מתוך רצון להימנע מפלישה קרקעית ומהמחיר הכבד הכרוך בה, ולאחר ניסוי מוצלח בפצצת האטום, החליט הנשיא האמריקאי הארי טרומן להורות על שימוש בנשק הגרעיני – בתקווה להביא לסיום מיידי של המלחמה.
אמיקו יאמאנקה, כיום בת 91, הייתה ילדה בת 11 שגרה במרחק קילומטר וחצי מהמקום שבו הוטלה הפצצה על הירושימה. "הייתי בדרכי למקדש סומיוֹשי, וכשהגעתי, הרצועה של אחד מכפכפי העץ היפניים שלי נקרעה", היא שחזרה בריאיון ל"מעריב". "ניסיתי לתקן אותה בעזרת מטפחת, ואז יצא גבר מהמפעל הסמוך, נתן לי חוט קנבס והציע שאכנס למבואה כי השמש חמה".
ברגעים הבאים התהפך עולמה: "כשהתעסקתי ברצועה, היה פתאום הבזק. התעוורתי לרגע – האור היה כל כך חזק, כאילו השמש נפלה לי על הראש. לא ידעתי מה קורה, רק הרגשתי שמשהו רמס אותי ולא הצלחתי לנשום. צעקתי שאני נחנקת, והתעלפתי".
כשהתעוררה, שמעה רשרוש. גבר זר פינה את ההריסות, הושיט לה יד, אך עורו התקלף במגע איתה: "כשתפסתי לו את היד, היא החליקה. הוא תפס לי את האצבעות ומשך אותי החוצה. הכול קרה כל כך מהר, ולא הספקתי אפילו לומר תודה".
העיר עדיין לא בערה, ויאמאנקה ניסתה לברוח דרך גשר סומיוֹשי, שנפגע בהפצצות קודמות. היא רצה לאורך הנהר עד שהתעלפה שוב, ליד בית הכלא של יושיג'ימה. כששבה להכרה, שמעה גבר שואל אם מישהו חוזר לשכונת אֶבּה, שבה היא התגוררה. יאמאנקה זיהתה את קולו של השכן. "הוא לא זיהה אותי, ובכיתי", היא סיפרה. "ירדו לי דמעות גדולות רק מלשמוע את הקול שלו".
בסירה שחצתה את הנהר היו פליטים "עם פנים נפוחות ושיער מקורזל. כולם נראו לי זקנים. אולי גם אני נראיתי ככה", היא אמרה. כשהגיעה לבית משפחתה, גילתה שהוא קרס. כשמצאה לבסוף את אמה, האם הייתה עטופה בתחבושות וכמעט בלתי ניתנת לזיהוי. יאמאנקה עצמה נאלצה להתאשפז לאחר ששברי זכוכית זעירים חדרו לעורה. את הלילה שלאחר ההפצצה היא העבירה עם אמה ואחיה במקלט, מוקפים ביללות של ילדים. "הקולות האלה זעזעו אותי. אי אפשר לשכוח", היא העידה.
אך דווקא השנים שאחרי כן הן שהכאיבו לה במיוחד. "מאז לא עבר יום שלא חשבתי בו על מה שקרה", היא אמרה. "הילדים והנכדים שלי חולים, כל פעם במשהו אחר. בכל פעם שכואב להם, אני מרגישה שזה בגללי. שזה מהפצצה. זה עובר בתורשה, ואני חיה עם זה. אני מתייסרת עם הידיעה הזו, כל החיים".
לשתף את האור
סטסוקו תורלו בת ה-93, ילידת הירושימה, הייתה אז ילדה בת 13, תלמידה מצטיינת ואוהבת מוזיקה. עד לאותו יום, חייה התנהלו בין שיעורי פסנתר בבית ספר נוצרי לבנות, קריאה באנגלית עם אביה ונגינה בעוגב עם אמה. "לא ידעתי שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי ללמוד פסנתר", היא אמרה ל"מעריב".
"מתחילת המלחמה גויסתי עם עוד כ-30 בנות ככוח עזר צבאי לפענוח מסרים מוצפנים. באותו בוקר באוגוסט הייתי אמורה להתחיל עבודה חדשה במסגרת הזו, ואז הוטלה הפצצה. אני זוכרת שהסתנוורתי מההבזק, הרגשתי את גופי מתרומם באוויר – והכול החשיך. התעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי קבורה בהריסות, בחושך מוחלט, ואז שמעתי את הקולות של הבנות סביבי לוחשים 'אמא, תעזרי לי'".
שרועה באפלה, היא חשה ביד האוחזת בכתפה ושמעה קול גברי מדבר אליה: "אל תוותרי! תמשיכי לדחוף! תראי את האור שם – תזחלי לעברו!", המילים נחרתו לעד בזיכרונה. "הבניין בער", היא שחזרה. "שתיים מאיתנו הצליחו לצאת, השאר נשרפו למוות".
תורלו נעשתה פעילה ציבורית והייתה לדמות מובילה בתנועה הבין לאומית להשמדת נשק גרעיני (ICAN), שזכתה בפרס נובל לשלום ב-2017. "אמרתי בנאום במעמד הזה שהאור שלנו היום הוא אמנת האיסור על נשק גרעיני", היא הצהירה. "גם כעת אני אומרת, כמו אז, בין הריסות הירושימה – אל תוותרו. המשיכו לדחוף. תראו את האור, תזחלו לעברו. לא משנה אילו מכשולים עוד יעמדו לפנינו – נמשיך לדחוף, ונמשיך לשתף את האור הזה עם אחרים. אלו התשוקה והשליחות שלנו כדי שהעולם היקר הזה ישרוד".
תורלו הזהירה מפני האפשרות שכל אחד ממנהיגי המדינות המחזיקות בנשק גרעיני עשוי ללחוץ על הכפתור ולהביא להרס בקנה מידה עצום: "אנחנו מוחזקים כבני ערובה בידיהם. הם מנציחים את הדעה שנשק גרעיני מהווה הרתעה חוקית. זה מסוכן מאוד".
מעבר להרס ולהרג המיידיים, פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי יצרו פגיעות קשות בגופם ובנפשם של הניצולים לאורך עשרות שנים. מחקרים מצאו קשר ישיר בין החשיפה לקרינה ובין עלייה בתחלואה בלוקמיה ובסוגים נוספים של סרטן. הניצולים, שכונו ביפן "היבוקושה", נשאו עימם את הטראומה לצד סטיגמות חברתיות ולעיתים גם נידוי.
למרות הכול, שתי הערים הצליחו להשתקם. הירושימה, בעזרת חקיקה ייעודית ותמיכה ממשלתית, נבנתה מחדש כ"עיר של שלום". נגסאקי, בקצב איטי יותר, שיקמה את כלכלתה והקימה מוזאונים ואתרי הנצחה.
"מאז כהונתו של ראש הממשלה סאטו בשנת 1967, יפן מקפידה על שלושת העקרונות הלא גרעיניים: לא להחזיק, לא לייצר ולא לאפשר הכנסת נשק גרעיני – והם מהווים עד היום מדיניות לאומית ברורה", הסבירה קיורי טאקהאשי. "עם זאת, יפן הסתמכה על 'המטרייה הגרעינית' של ארצות הברית, ועדיין לא אשררה את האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני".
היא ציינה את סעיף 9 בחוקת יפן, שקובע: "העם היפני מוותר לנצח על המלחמה כזכות ריבונית של המדינה… לא יוקמו כוחות יבשה, ים או אוויר, ולא יתקיים כל פוטנציאל מלחמתי אחר'. יפן לא הייתה מעורבת בלחימה אמיתית מאז מלחמת העולם השנייה, למעט השתתפות בפעולות שמירה על השלום תחת הנחיות האו"ם. יפן נהנית משמירה על שלום כבר 80 שנה, ולכן רווחת בציבור האמונה שיפן לעולם לא תיקלע שוב למלחמה".
ומה בעניין ההנצחה והזיכרון כיום?
"במהלך שבע שנות שלטון מפקדת הכוחות האמריקאית, לאחר מלחמת העולם השנייה, הממשלה היפנית, הרשויות המקומיות והאזרחים היו כפופים לצנזורה אמריקאית. בתחילה, גם ביפן, בדומה לפרופגנדה האמריקאית, ההפצצות הוצגו כמעשה שהיה נחוץ לסיום מהיר של המלחמה וכסמל לחוכמה הטמונה באנרגיה הגרעינית. ניצולי ההפצצות סבלו מתדמית שלילית, כולל שמועות שלפיהן נישואים איתם יביאו ללידות של ילדים פגועים. עם זאת, בזכות פעילות לוביסטית ממושכת, יושמו אמצעי סיוע. אך ככל שדור הנפגעים הולך ונעלם, מספר האנשים שמכירים את הפרטים הקונקרטיים של הזוועות הולך ופוחת. בשנת 2025, שאלת ההעברה הבין-דורית של אירועי ההפצצות הופכת לבעיה רצינית".
