הדרך להבין את משמעותו של חודש אלול, הן בממד הנפשי-אמוני של עשיית תשובה וחשבון נפש והן כסיכום השנה והכנה לקראת השנה החדשה, עוברת דרך פרק תהילים קצר, שבבסיסו יראה, אמונה וביטחון מחודש.
חודש אלול מציב אותנו בתוך מתח כפול: מצד אחד אלה ימי רצון הפותחים פתח לקרבת אלוקים, ומנגד מהווים הכנה ליום הדיון בראש השנה, שבו "ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים" וחיינו נבחנים מחדש. בתוך השילוב הזה, נקבע מנהג לומר מדי יום – מיום שני של ראש חודש אלול ועד הושענא רבה – את מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי". נראה שהבחירה דווקא במזמור זה נובעת מכך שהוא משקף את מסעו הנפשי של האדם בעתות משבר ותקווה, ומתחבר ישירות אל מהות החודש.
המזמור, שבבסיסו בא לידי ביטוי מאבק מתמשך ושזורים בו בצורה מופלאה אלמנטים של מלחמה ותקווה, פותח בהצהרה חזקה: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד". כיוון שה' מאיר את דרכי ומושיע אותי, איני מפחד מאיש. דוד המלך, שחי בתוך סערה, ידע היטב מהי רדיפה, ובכל זאת הוא קובע כי יש נקודת אחיזה אחת יציבה – האמונה שהקב"ה הוא מקור ההצלה והעוז. אלול מציב בפנינו מציאות דומה מבחינה רוחנית: אין זה חודש של בריחה מהקשיים אלא של התמודדות מולם, מתוך ידיעה שהכוח להתחדש ולשוב טמון בקשר אל ה'. זהו הצעד הראשון של תשובה – ההכרה כי איננו לבד.
בהמשך המזמור המסר הזה מתחזק: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". דוד המלך יודע כי מול תחושת האיום והפחד הוא יכול להעמיד לב חזק. המלחמה שבחוץ משקפת את המלחמה הפנימית של האדם: הפחד עלול לשתק, אבל האמונה מעניקה יכולת לעמוד גם כשהכול סביבו רועד. כשדוד ניצב מול מחנה הוא יודע שעליו לפתוח פתח של אמונה כדי לקבל כוחות. זהו ייסוד רעיון התשובה, שאיננה מתחילה בהעלמת הקשיים, אלא בהכרה כי ה' הוא מקור כוחו של האדם ובחסדיו הכין לו דרך להתגבר עליהם ולעלות מתוך פחת מעשיו.
אלא שבפרק שלנו ישנו מרכיב נוסף, שלכאורה מנוגד להצהרות הביטחון. אחרי הפסוקים החזקים על אמונה מתגלה תחינה, ולפתע קולו של דוד משתנה: "שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא, וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי". המילים הללו חושפות צד אחר בדוד. לצד היותו מנהיג בוטח הוא מבקש מה' מענה ומשענת. האדם יכול להיות מלא בביטחון ובו בזמן לבקש בקול שבור שלא להינטש, שכן האמונה לא מבטלת את הזעקה ומאפשרת לה להתקיים. זוהי בדיוק החוויה של "חודש הרחמים והסליחות" – מפגש בלתי נמנע בין כוחות פנימיים לבין רחמי שמיים.
דוד ממשיך בזעקה הולכת ומתעצמת בשני פסוקים מטלטלים שמבטאים אמונה מתוך מעמקי הבדידות: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי, אֱ-לֹהֵי יִשְׁעִי" ו"כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַה' יַאַסְפֵנִי". מוטיב חוזר בתהילים הוא שלצד היותו מנהיג בוטח, מלך, איש מלחמה – דוד שופך שיחו על הפחד להישאר בודד ומבקש להסתופף בצילו של ה'.
ליבת חודש אלול היא בהבנה שהתשובה אינה פעולה טכנית של תיקון חטאים, אלא תנועה רגשית עמוקה של קרבה מחודשת, שמתרחשת דווקא מתוך סדקים ושברון לב. "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע" (תהילים ל"ד, י"ט) – דווקא מי שמבקש רחמים בלב שבור ואפילו מרגיש עזוב יכול לגלות יד שאוספת אותו; הפחד אינו נעלם, אלא מקבל מקום וכתובת.
כך ניתן להבין מדוע המזמור הזה דווקא הוא שנבחר ללוות את חודש הרחמים והסליחות, המאזן בין אמונה ליראה. המזמור פותח בקביעה כי "ה' אורי וישעי ממי אירא", קריאת כיוון ברורה לכך שגם מול תחושת הפחד והדין על האדם להציב את מבטחו בה'. בהמשך נשמעת תחינה אחרת: "אל תטשני ואל תעזבני אלוהי ישעי" – קריאה המבקשת רחמים גם במציאות של חוסר ודאות. ולקראת הסוף מגיע שיאו של המזמור במילים: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".
בפסוק זה נראה שדוד המלך עוצר על סף ייאוש ומודה שבלא האמונה בטוב עתידי הוא לא היה יכול להמשיך. הרמז שהובא במדרש, "לוּלֵא" אותיות "אלול", מחדד שהחודש הזה מבוסס על האמונה שיש טוב שממתין ושניתן להפוך גם את השבר עצמו לקרקע לצמיחה.
חתימת המזמור מסכמת את המסע הנפשי של דוד המלך, ובמידה רבה גם את המסע שלנו במעגל השנה: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'". הקריאה הזו נשמעת פעמיים, מפני שתשובה היא תנועה מתמשכת, רצופה בעליות ומורדות, ודורשת סבלנות ואמונה. אדם מקווה, מחזק את לבו, ואז שוב נדרש לקוות.
דוד המלך ידע פחדים, רדיפות ומלחמות, וגם ידע בדידות עמוקה. אך מתוך כך הוא העניק תפילה שמדברת לכל לב, ומילותיה מתאימות כל כך לזמן שבין ר"ח אלול עד ליום הכיפורים. גם אם אנו חשים מרוחקים או שבורים, נתונים בסערה או במלחמה, נזכיר לעצמנו שיש אפשרות לשוב ליד שמחכה לאסוף אותנו, ושיש עתיד טוב שניתן לראותו.
