בחודש הבא, עם הדיון במליאת האו"ם להכרה במדינה פלשתינית, מדינת ישראל עלולה לפגוש צונאמי בינלאומי עם אפשרות לסנקציות. בהנעת היוזמה הצרפתית מעורבים זה יותר משנה פעילים ישראלים וכן גם הסעודים. המגמה היא לחץ בינלאומי שיכפה על ממשלת ישראל מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובירתה בירושלים.
נתניהו במרכז הליכוד: "ההבדל היחיד בין הרשות הפלשתינית לחמאס זו רק השיטה" // שלום שטיין
מובילי היוזמה הישראלים יודעים כי בתנאים הקיימים הרוב בעם ישראל ידחה את הרעיון. אבל הם מיומנים במאמצי השפעה ומאמינים כי בגיבוש התוכנית בתמיכה בינלאומית רחבה, החברה הישראלית היגעה ממלחמה ממושכת לא תוכל לדחות בשורה אזורית למזרח תיכון בטוח יותר, עם הזדמנויות כלכליות חדשות.
אל פני מאמצי ההשפעה, החברה הישראלית תהיה חייבת לגבש עמדה. מנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן חייבים כבר עכשיו להיערך למאבק.
המסר חייב להדגיש כי כמו בחורבן גוש קטיף ופי כמה חמור יותר, מדובר בגורל מדינת ישראל כולה ולא רק באינטרס מגזרי. מכאן מתברר כי המאמץ העיקרי לסיכול היוזמה חייב להתקיים במאמץ הסברה על דעת הציבור בישראל.
התנאים השתנו
למיטב שיפוטי, יצחק רבין – שקיבל את יוזמת אוסלו לפני למעלה מ־30 שנה – היה דוחה כיום בנחרצות את יוזמת נשיא צרפת. הוא היה יודע להסביר לעם עד כמה נמוגו כל הנחות היסוד על בסיסן העז לגשת לתהליך אוסלו. המהלך הזה נולד אז מתוך אווירת שלום עולמית שהתרחשה עם קריסת ברה"מ. העולם היום במגמה הפוכה, רווי איומים חדשים.
אין להתעלם מכל מה שהתרחש בישראל ובאזור מאז מתקפת 7 באוקטובר. בתנאים אלה הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובירתה ירושלים תיחשב בעיני כל פלשתיני לתוצאה ישירה של פריצת המלחמה באותו בוקר נורא. יחיא סינואר ייחשב לגדול יותר מצלאח א־דין.
רעיון המדינה הפלשתינית המוצע ביוזמה החדשה מרחיק לכת בצורה משמעותית מהמקום שאליו החליט ללכת יצחק רבין בהובלתו את תהליך אוסלו.
בנאומו האחרון בכנסת, בהבאת אוסלו ב' לאישור ב־5 באוקטובר 95', הציג רבין עקרונות יסוד: עמידה על שלמות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, כולל גבעת זאב ומעלה אדומים; שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר" כגבול ביטחון מזרחי; והגדרת המדינה הפלשתינית כישות שהיא "פחות ממדינה". ראשי הממשלה ברק ואולמרט ויתרו לחלוטין על עקרונות אלה.
מתווה אסוני
בכל אמת מידה מקצועית ביטחונית, מפת המדינה הפלשתינית במתווה הסעודי־צרפתי מציגה מתווה הרה אסון. זה מתחיל בתביעה לחלוקת ירושלים.
מבחינה ביטחונית ומוניציפלית אין דרך לקיים בירושלים מחולקת משטר ביטחון סביר. ביחס לבקעת הירדן, בהעברתה במלואה למדינה הפלשתינית, ישראל תאבד כל יכולת לפיקוח ולשליטה על כל אמצעי הלחימה והאנשים שיחדרו למדינה הפלשתינית.
מקרון וראשי מדינות המצטרפים אליו יכולים להבטיח שהמדינה הפלשתינית תהיה מפורזת – אבל ללא יכולת פיקוח ישראלית אין לכך כל ממשות.
בתנועה מהירה עלולים להיכנס לתוך מרחב יהודה ושומרון עשרות אלפי פעילי מיליציות על אופנועים וטנדרים ולהתייצב בהפתעה בקו ראש העין־כפר סבא. בתנאים כאלה לא יהיו למדינת ישראל התנאים להגנתה. בכל דרך הגנת מדינת ישראל דורשת עומק מרחבי.
לפי המתווה המוצע מדינה פלשתינית תהיה מדינה כמו כל מדינה בריבונות מלאה על הקרקע והשמיים. להדגשת רבין "ישות פחות ממדינה" ישנן השלכות קריטיות למדינת ישראל, כמו למשל השליטה במרחב האווירי או שליטה בספקטרום האלקטרו־מגנטי.
במצב זה לא תהיה למדינת ישראל יכולת פיקוח על מי נכנס אל המדינה ממזרח במעברי הירדן. עלולים להיכנס לא רק כוחות טרור, אלא גם מיליוני פלשתינים מהעולם שישנו את המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים.
כאן צריכה החברה הישראלית להבין שלא זו בלבד שעקרונות יצחק רבין לאוסלו נמחקו בידי ממשיכיו, אלא שבעשורים שחלפו העולם השתנה ונמוגו כל התנאים והנחות היסוד עליהן העז רבין לקחת את סיכוני הסכם אוסלו.
הבירור הגדול הוא בינינו: מה החלום שלנו? מדובר במאבק על ירושלים – מאבק על זהות קיומנו. למאבק הזה החברה הישראלית חייבת להתלכד כמו לוחמי תש"ח, בחובת השבועה ההיא על נהרות בבל – "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
