ענת אנגרסט, אמו של מתן אנגרסט המוחזק בשבי חמאס ברצועת עזה, התייחסה הערב (שבת) לסרטון הטרור הפסיכולוגי שבו תועד בנה על-ידי המחבלים. ענת נאמה בעצרת המשפחות בכיכר החטופים, שבה שודר הסרטון, ואמרה כי "אתמול קיבלנו סרטון של מתן – מתן בחיים! מחייל מצטיין בצה״ל הוא הפך לאזרח סוג ג' שמופקר בשבי".
ענת תיארה כי "כולכם ראיתם את טנק צוות פרץ, ארבעה לוחמים גיבורים יוצאים לקרב על הגנת המדינה בעוז ונחישות. אחרי שעות של לחימה עיקשת, מתן נפצע קשה ונחטף. בידינו עוד סרטון מטלטל – צילומי לינץ' ברוטאלי שבמהלכו מתן מוכה ונחבל מעבר לפציעת הקרב שלו. בתיעוד החדש שקיבלנו מתן נראה כבוי, מיואש, כועס. מעבר למצב הנפשי הקשה, ידו הימנית לא מתפקדת, העיניים והפה לא-סימטריים ואפו שבור. יש אי-וודאות רצינית לגבי מצב רגליו – לפי עדויות השבים הכל כתוצאה מהפציעה בקרב, כמו גם חקירות ועינויים כחייל שמוחזק בשבי.
"מי שהיה איתו סיפר שהוא נאלץ לשרוד ולהתמודד עם פציעותיו לבד. חוות דעת רפואיות אומרות שהנזק בגופו הוא בלתי הפיך". ענת פנתה לראש הממשלה בנימין נתניהו: "אתה אחראי למצבו – אתה והוועדה לסלקציה רפואית שהקמת והחלטתם שמתן הוא לא הומניטרי כי הוא חייל. אפשר עוד להציל ולהחזיר את מתן ויתר החטופים, ואחרי זה לעשות מה שצריך בעזה, אבל אתה וממשלתך חותרים לפתוח את השלב הבא במלחמה במקום את השלב הבא בהסכם – שאתה חתמת עליו".
ענת אמרה עוד כי "המנדט היחיד שיש לממשלת 7 באוקטובר הוא להחזיר הביתה את כל החטופים, החיים והחללים. כולם כבר יודעים שזה אפשרי. חמאס מוכן לעסקה כוללת, טראמפ רוצה לסיים מלחמות, הציבור רוצה את החטופים בבית, אבל כוחות משיחיים בישראל מעדיפים להרוג את המחבל האחרון לפני שיצילו את החטוף הראשון. מאות אלפי חיילי סדיר ומילואים מביטים בכם כעת ושואלים את עצמם: יפקירו אותנו למוות או יילחמו עלינו? צריך דרכון אמריקני לפני יציאה לקרב, או שתעודת הזהות כחול-לבן היא המסמך החזק בעולם? מה שתחליטו יקבע את גורל התייצבות למלחמה ואת גורלה של המדינה.
"אל תאיימו עלינו בהפסקת מלחמה. ישראל נלחמת כל שנה בעזה ואין איש שימנע ממנה להילחם בכל עת שתחליט. לא מדינות העולם ולא מדינות האזור. בעשור האחרון נכנסה ויצאה ישראל מעזה כאוות נפשה – פתאום דווקא כשחיילים חטופים מחכים להצלת חיים, אתם מספרים לנו שזה לא אפשרי? נתניהו, תהיה צ׳רצ׳יל. תהיה טרומן. תהיה טראמפ. תהיה בר כוכבא. תהיה דוד המלך. תהיה מנהיג שייזכר בזכות אומץ הלב ולא בשם אובדן הלב. אני, ענת אנגרסט, אמא – לא אתן לאף אחד להקריב את בני בכורי על מזבח הקואליציה, זה לא יקרה, זה לא פתוח למשא ומתן. די, תחזירו לי את הילד שלי, תחזירו את כולם עכשיו".
עידית, אימו של החטוף אלון אהל, נאמה: "מה מרגיש בחור צעיר שנמצא 40 מטר מתחת לאדמה, קרוב לשנה וחצי? מה אלון מרגיש בתוך הטחב והרטיבות, כשהוא מוחזק בשלשלאות, פצוע בעינו ולא מטופל? תגידו לי אתם – האם אחרי 519 יום במנהרות, כשראייתו נפגעת מיום ליום, זה הגיוני לומר שהילד שלי איננו מקרה הומניטרי? אלוני אהוב, כשהיית חוזר הביתה, מאז שהיית נער, בישרת על הגעתך לפי סימן היכר שהוא כולו שלך: השריקה. היית נכנס הביתה שורק. וככה ידעתי: עכשיו אתה בבית.
"בשבועות האחרונים פגשנו את האנשים המדהימים שהיו לצידך במנהרות. חיבקנו אותם והרגשנו שאנחנו מחבקים אותך. בין כל התיאורים הכואבים כל כך, הם סיפרו לנו שגם ברגעי הייאוש הכי כבדים, אתה ממשיך לשרוק. אתה שורק את 'שיר ללא שם'. המנגינה האחרונה שניגנת, לפני שהכל עצר מלכת. כמה התרגשנו לדעת שאתה ממשיך לשרוק, וכמה כאבנו. כי זה סימן ההיכר שמבשר על בואך. ואתה עדיין לא כאן. הרמטכ"ל הנכנס אייל זמיר ציטט השבוע את קהלת שאמר: 'עת ללדת ועת למות, עת מלחמה ועת שלום'. בנקודת ההכרעה הקריטית הזאת, אני פונה אליכם מקבלי ההחלטות ואומרת לכם: כעת – עת להחזיר את כולם".
דביר, אחיו של החטוף של בר קופרשטיין, אמר בכיכר החטופים כי " איך יכול להיות שאחרי 520 ימים אנחנו עדיין כאן? איך יכול להיות ש-59 אנשים עדיין בשבי חמאס? איך יכול להיות שאחי עדיין לא בבית? בר הוא לא רק עוד חטוף, בר הוא אחי הגדול, מי שהיה בשבילנו הכל כשטל, אבא שלנו נפצע אנושות בתאונה. בר הוא אחי הגיבור, הוא זה שפינה פצועים תחת אש כדי להציל חיים. הוא זה שחזר שוב ושוב, רק כדי להציל עוד ועוד אנשים כי זה מה שלימדו אותו – שלא מפקירים אף אחד.
"ברגע שהוא נזקק לעזרה, לא היה שם אף אחד להציל אותו. עכשיו הוא זקוק לעזרה של כולנו. הכוח שלנו כעם הוא הביחד שלנו. את האויבים שלנו לא עניין אם אנחנו דתיים או חילונים, ימנים או שמאלניים, מהמרכז או מהפריפריה. בר לא בחר עם מי להיות במנהרה, הוא כנראה חולק אותה עם אחים שונים ואהובים. אם הם נלחמים יחד, גם אנחנו כאן צריכים לעשות הכל כדי לחזק את היחד שלנו. אני מבקש מכל מי שנמצא פה להוסיף עוד טוב בעולם, עוד תפילות, עוד שבת, עוד זכויות לשלום ולהשבת כל החטופים ובכללם אחי".
אביו של בר, טל, הסובל מנכות המקשה בין היתר על יכולת הדיבור שלו, ביקש מהקהל בכיכר להצטרף אליו, לקריאה שהשמיע במאמץ רב: "את כולם".
יפעת היימן, שבתה ענבר ז"ל נחטפה ב-7 באוקטובר, אמרה בעצרת: "ענברי שלי מוטלת בעזה ועדיין לא חזרה הביתה. ענברי הייתה אמורה להשתחרר כבר בשלב א' עם קטגוריית הנשים. אנחנו ממוטטים נפשית ופיזית, אף אחד ממקבלי החלטות לא רואה שלכל חלל יש משפחה שלמה? אנחנו באבל מושהה. הקושי עצום, את אימי איבדתי לפני חודשיים , היא נפטרה משיברון לב, הייתה מאוד מחוברת לענברי. אבא שלי, בן 80, ניצול שואה, רוצה לדעת איפה הנכדה שלו. עוד כמה חגים וימי זיכרון אני צריכה עוד לעבור כדי לקבל את ענברי שלי? ראש הממשלה, אני פונה אליך ביום האישה הבינלאומי, שחרר את ענברי שלי, את ג'ודי ווינשטיין ואת עופרה קידר, ואת כל יתר החטופים – עכשיו״.
נדב, בנו של החטוף ליאור רודאיף ז"ל, נאם יחד עם לישי מירן-לביא, אשתו של החטוף עמרי מירן. נדב אמר כי "ב-7 באוקטובר החיים שהכרתי הסתיימו. הכל התנפץ לרסיסים ומאז אני מנסה לאסוף את הרסיסים ולחבר אותם יחד לכדי משהו שירגיש נכון והגיוני. ככה הכרתי את לישי. מה שחיבר בינינו זה המאבק להחזיר את אבא. אני את אבא שלי, לישי את אבא של בנותיה, רוני ועלמא. המשפחות שלנו התחברו, ולא מתוך שמחה. את הקשר בינינו אין מילים שיוכלו לתאר ואנחנו לא צריכים מילים כדי להסביר. החיבור בינינו נובע משתיקה והבנה עמוקה. לישי היא אחותי, אוצר מלחמה, קשר הדם שלנו ספוג באדמת הנגב שבה גדלנו".
לישי נאמה: "בשבועיים האחרונים קיבלנו תזכורת כואבת כמה הדרום אדום מאוד, אדום מדם. אהובים ואהובות שיכולנו להציל, שהיינו חייבים להציל, שבו אלינו בארונות. היום יום ההולדת של שי, הבת של נעם, אחיינתו של נדב, נכדתו של ליאור. יום הולדת שנה בלי סבא. חיים שלמים שליאור פספס. בסוף החודש עלמא שלנו תחגוג יומולדת שנתיים. חיים שלמים שאבא עמרי פספס. האם נזכה שאבא עמרי יוחזר אלינו עד אז? האם אזכה לראות את התמונה שרואה בדמיוני עוגה עם נר במספר שתיים ואין יותר את המשאלה הקבועה 'שאבא עמרי יחזור מעזה?'".
שורדת השבי קרינה ארייב פתחה את נאומה בעצרת בקריאה: "אני קרינה ארייב, ואני חופשייה!", לקול מחיאות כפיים מהקהל. קרינה נאמה: "לפני 519 ימים נחטפתי באכזריות בלתי אנושית מהמיגונית של מוצב נחל עוז, בעיני ראיתי את חברי וחברותיי הגיבורים והגיבורות נלחמים עד הסוף ומשלמים בחייהם. 477 ימים החזקתי מעמד בשבי, בתנאים נוראיים, בחושך, בקור, ביחס הנורא של המחבלים כלפינו.
"אחרי 477 ימים קיבלתי בחזרה את מה שכל אחד כאן נהנה ממנו בלי לשים לב: קיבלתי בחזרה את החופש שלי. את החירות שלי. אז הבנתי שיש לי תפקיד בעולם הזה, והתפקיד הזה הוא להמשיך ולהילחם עד שכל אחי ואחיותי החטופים יזכו גם הם בחופש שלהם. ואני מתפללת שאהיה ראויה לתפקיד הזה. אני יודעת מה זה להיות בשבי, אני יודעת מי זה החמאס, וכאחת שיודעת את שני הדברים האלה אני אומרת פה בקול ברור וחד משמעי: החטופים הם מעל הכל! קודם צריך לדאוג להם – ואחר כך לכל השאר!.
"אני רוצה להודות לכל חיילי צה"ל הגיבורים, שנלחמו ונלחמים עלינו ועל החופש שלנו, אני רוצה לשלוח מכאן תודה ענקית וחיבוק ענק לכל משפחות החללים, ששילמו את המחיר הכבד ביותר כדי שאני אוכל להיות כאן אתכם. אני מצדיעה לכם. אני רוצה להודות לנשיא טראמפ, לצה"ל, לגופי הביטחון ולממשלת ישראל על תפקידם בהשבתי ובהשבת שאר החטופים ארצה. אני רוצה להגיד תודה מיוחדת, מעמקי נשמתי, תודה ענקית ענקית לכם, לעם ישראל – כאן וברחבי העולם, שלא נשאר אדיש. לכל מי שפעל, פועל, עושה ומתפלל. אתם נתתם לנו תקווה, אתם השארתם את האור דולק. תודה שלא ויתרתם עלינו. בזכותכם – הדלת נפתחה ואני יצאתי אל החופש.
"אבל השיקום שלי לא יכול להתחיל לפני שכולם פה. והדלת שעברתי בה חייבת להישאר פתוחה וכולם צריכים לעבור בה אל החופש. החיים לשיקום והמתים לקבורה. וכולם יכולים לצאת". קרינה הודתה לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ גם בשפה האנגלית, ושלחה מסר בערבית לחטופים בזה: "לִכֹּל אַצְחַאבִּי אֵלְמַחְ’טוּפִין אִלִּי מַוְג’וּדִין הַלַּא בִּעַ’זָּה, אַנָא קרינה, בַּעְ’רַף שׁוּ אִלִּי עַם בְּתִמְרוּ פִיה. אַנָא וּכֻּלּ אֵנַּאס עַם בִּנְקַאתֵל מִשַּׁאנְכֹּם, וּרַח נֻרְגַ’עְכֹּם. לַא תִּסְתַּסְלִמוּ, אִחְנַא מַא רַח נִנְסַאכֹּם אַבַּדַּן. בַּלְּשׁוּ גֻ’דְּדוּ אַלְאַמַל, לְאִנּוֹ אִחְנַא רַח נֻרְגַ’עְכֹּם.אני רוצה לסיים בציטוט מספר תהילים: 'כי עַבּוּרךָ עָשָׂה כַּל הֲעֶדֶן', ואני רוצה לבקש מכם: אל תפסיקו לעשות למעני, למענם למען המדינה שלנו. כי לוותר עליהם – זה לוותר עלינו".
שורד השבי אלי-ה כהן העביר מסר ראשון אחרי שחרורו, בסרטון שהוקרן בכיכר החטופים: "אני רוצה להודות לעם ישראל. למשפחה שלי, לחברים שלי, לכל מי שתמך במאבק להחזיר אותי הביתה. תודה רבה שלא ויתרתם עלי, תודה רבה שלחצתם ויצאתם וצעקתם את השם שלי. לא היתה לנו את הפריבילגיה לוותר, אפילו לא לרגע אחד בזמן שאתם נלחמים שם למעלה. אין דבר כזה לוותר כשאתה מבין שאנשים יוצאים מהבתים שלהם כל יום מחדש ובוחרים להתעורר בבוקר ללחימה הזאת והם מבינים שהם הולכים לאבד את החברים שלהם ואת האחים שלהם.
"אני רוצה למסור חיבוק חם למשפחות השכולות שאיבדו את הדבר הכי יקר להם אני לא אשכח אותם בחיים, אנחנו כאן בזכותכם. למקבלי ההחלטות בארץ ובעולם אני רוצה שתדעו שאני סומך עליכם החטופים שם למטה גם סומכים עליכם. יש לנו חלון הזדמנויות להחזיר את כולם. אתם הצלחתם להחזיר אותי, אתם יכולים להחזיר את כולם. את החיים, ואת החללים. יש שם אנשים שיושבים מתחת לאדמה ופשוט מחכים לחזור הביתה. אתם לא יודעים מה הם עוברים.
"זה הזמן שלכם לעזוב את הכל, לעזוב את הפוליטיקה, לעזוב את כל הבלגן שיש,להתפשר אם צריך ולהחזיר את כולם. זו ההזדמנות שלנו להכנס לחדר המשא ומתן ולא לצאת ממנו ימים ולילות עד הרגע שאנחנו מחזירים את כולם הביתה. אין סיבה בעולם להמשיך למשוך את זה. לא חלק אחד, לא חלק שתיים ולא חלק שלוש – פשוט להוציא את כולם. ישראל מספיק חזקה בשביל לעשות את זה וזה הזמן של המדינה שלנו להוציא את כולם. אלון אהל, אלקנה בוחבוט תהיו חזקים, אני אוהב אתכם. אני רוצה שתדעו שאנחנו כולם מאוחדים כאן, המשפחות, החברים, אני מבטיח לכם שאנחנו עושים את הכל כדי שתחזרו הביתה".
שורדת השבי אילנה גריצ'ווסקי, שבן זוגה מתן צנגאוקר עדיין מוחזק בשבי החמאס, אמרה בנאומה כי "אני רוצה את בן הזוג שלי בבית, אני רוצה את החברים שלי בבית. להיות שורד שבי בישראל זה לטוס לצד השני של העולם, להשקיע כל טיפת אנרגיה וכוח שנישאר בשכנוע נשיא ארה"ב לממש את ההסכם במלואו, את כולם בפעימה אחת, בזמן שבממשלה שלנו מתעכבים, גוררים רגליים, מטרפדים כל עסקה שיכולה להביא לסיום הסיוט הבלתי נגמר הזה.
"להיות שורד שבי זה לשרוד מחדש את הסיוטים בלילות, זה לדעת שבן הזוג שלי עדיין מוחזק בגיהינום, חווה התעללות אכזרית יום אחרי יום, וכולנו נותרנו לכודים במציאות הקשה הזו, שלא נגמרת. אסור להמשיך להקריב את חיילינו, אסור להפקיר את החיים של החטופים, אסור להסתכן בחללים שלא נוכל להחזיר! אני לא מוכנה לקבל את המציאות הזאת! לא מוכנה לקבל את המצב שבו בן הזוג שלי והחברים שלי עדיין לא בבית. אני לא אעצור עד שכל 59 החטופים יחזרו – החיים לשיקום, והנרצחים לקבורה".
במקביל, בעצרת של קהילת ניר עוז בכרמי גת הקריאה סילביה קוניו, אימם של החטופים דוד ואריאל קוניו, דברים בשם שורדת השבי ארבל יהוד: ״ממשלת ישראל, לחטופים אין יותר זמן להצהרות שלכם, להתבטאויות שלכם החוצה לאורך כל המלחמה, וגם עכשיו יש השלכות ישירות של התעללויות וגיהינום עלינו החטופים שם בשבי – ואת זה אני אומרת מניסיון. אני אזעק מיליון פעם, תחזירו את כולם במהלך אחד, את החיים והחללים, אל תפחידו את העם בשאלת המחיר, אלא תפחידו את עצמכם ואולי זה מה שיגרום לכם לשמור על אזרחי המדינה טוב יותר בעתיד.
"לעולם לא אצליח למצוא את המילים שיתארו את הכרת תודתי על המאבק שכל אחד ואחת מכם מנהלים בתוך כל הכאב האישי. עם ישראל שעומד איתן לצידנו במקום שבו הממשלה נכשלה, הפקירה וממשיכה להפקיר את יתר בני הערובה המוחזקים בגיהינום בשבי בעזה. לחיילים ולאנשים שחירפו את נפשם כדי להציל את החיים שלי ושל רבים. לחיילים שנפצעו ועוברים מסעי שיקום קשים מנשוא, רוצה להודות לכולכם מעומקי נשמתי. מהיום שחזרתי נחשפתי למאבק העם להחזרת בני הערובה, כולל המאבק שלכם פה יקירות ויקירים בעצרת של קהילת ניר עוז בכרמי גת מדי שבוע.
"אני נחושה וממוקדת מטרה להצטרף אל כולכם יחד למאבק עד שכולם בבית. באותו בוקר שחור, שניות לפני שהמחבלים נכנסו, אריאל הסתכל עליי ואמר לי 'יפה, אני אוהב אותך'. אמרתי לו, 'אני אוהבת אותך יותר, פאפ'. נחטפנו יחד, ולאחר שלוש שעות, ברגע אחד הידיים שלנו שהחזיקו כל כך חזק אחד את השנייה, נפרדו והוא נעלם לי. מאז שיצאתי אני לא מצליחה לעכל, לא מצליחה להבין איך זה שאני פה ואתה עדיין שם. פאפ, הלוואי שאתה שומע את זה, את כולם פה עכשיו, את כל האנשים המדהימים שנלחמו ונלחמים עלינו בבקשה אהוב אני מתחננת, בבקשה תשמור על התקווה והאמונה בכל רגע, גם בחושך, בבקשה תשמור על האור הפנימי הזוהר שלך".
