שנהיה לראש ולא לזנב. בעולם החי ובעיקר בבעלי חיים מפותחים ניתן להגדיר איפה החלק הקדמי – הראש ואיפה החלק האחורי. ברשות הטבע והגנים מפרטים, לרגל ראש השנה, על כמה מהראשים והזנבות הבולטים סביבנו.
יעל נובי: את ראש היעל הזכר מעטרות קרניים גדולות מאוד. הקרניים מגדילות את מכלול הראש וככל שהיעל בוגר יותר, הקרניים גדולות יותר ולכן, גם חלקי הגוף האחרים גדולים יותר ומאפשרים לזכר לשאת את הפאר הזה על ראשו.
הקרניים משמשות את הזכרים הבוגרים למאבקים על הנקבות. את ראשו של הכר מעטר גם זקן, גם זה נהיה גדול יותר ככל שהפרט מתבגר. בעונת הרביה, בסתיו, הזקן נפרש מעט במעין מניפה ומשמש את הזכר כחלק מהמופע אותו הוא מציג בפני הנקבות, אך משוב מכך, בפני הזכרים המתחרים.
הזנב במקרה זה קטן ומשמש בעיקר לתקשורת עם הסובבים. בעת תנועה רגילה בשטח ואכילה, הזנב ינוע בריצוד קל מציד לצד מעין איתו שהכל בסדר. כאשר היעל נדרך, הזנב יזדקר כלפי מילה.
היעל הוא סמל לשמירת הטבע בישראל. עם הקמת המדינה, מעטים מהם שרדו במצוקי המדבר. חוקי שמירת הטבע, הכרזת שמורות, מחקר וממשק כמענה לאיומים שונים גרמו לכך שאוכלוסיית היעלים בישראאל גדלה והתייצבה וכיום ניתן לראותם באזור מצוקיים בכל אורי מדבר יהודה והנגב.
יחמור פרסי: יחמור הוא אייל ובניגוד ליעל הנושא את קרניו על ראשו כל השנה, היחמור הזכר מגדל זוג קרניים בכל שנה. במהלך הקיץ, גדלות קרני היחמור, כך שבסוף הקיץ הוא ישיל מעליהן את כסות העור העוטפת אותו ויהיה מוכן להתעמת עם זכרים מתחרים.
קרני היחמור מפוצלות ובנויות כך, שישתלבו בקרני היחמור האחר והם יהדפו אחד את השני מבלי לפצוע. מי שנוחל תבוסה בקרב הדחיפות, יסוג והזכר יזכה בנקבות הצופות מהצד. בעונה זו, צבעי הפנים של היחמור, כמו גם חלקי גוף אחרים, עוטים צבעים כהים ובולטים, המדגישים את תווי הפנים. לאחר עונת הרבייה, לקראת החורף, נושרות קרני היחמור והראש מתכנס למימדיו ה"רגילים".
היחמורים בטבע הם פרי מאמצים גדולים להשבת מין שנכחד מישראל לפני כ-100 שנים. כיום הם נושאים את ראשיהם וקולם הרם ביערות הרי יהודה והגליל העליון.
החמריה: ציפור שיר המגיעה אלינו באבי לקנן. צבעה חום ואילו זנבה חלודי.זכר החמריהנוהג לעמוד על מקום בולט, ענף יבש או ראש עץ ולתת קולו בשירה נעימה. את השירה הוא משלב עם זקירת ופרישת הזנב החלודי למופע ראווה מרשים ביותר.
על מנת לראות חמריה ביאה נצטרך להמתין לאביב וללכת לאחד מהמקומות בהם עיין נותרו חמריותף כמו נחלים עשיריטם בצמחיה בנגב, במזרח השומרון וברמת הגולן.
בינתיים, בעונת החורף נוכל לחזות בזנב המתנועע של הנחליאלים הפוקדים את ישראל, או בפשושים הנמצאים כמעט בכל גינה ציבורים ובשטחים פתוחים. גם הפשוש זוקר את זנבו, שהוא כאורך גופו ופוצח בשירה ובאיתותים כלפי פשושים שכנים.
החמריה הוא אח דממיני הדגל של מערכות אקולוגיות מיוחדות בישראל, שנתונות ללחצי פיתוח גדולים ולחצים אחרים של הגורם האנושי. ברשות הטבע והגנים ציינו, כי יש חשיבות רבה לשמירה של שטחים גודלים כאלו למען אותם בעלי כנף מיוחדים. זיקית: לזריקת ראש וזנב מיוחדים, כל אחד בפני עצמו. האש רחב למדי ביחס לגוף וכמו גל הזיקית הוא פחוס. על פני הראש, ניתן לראות פסים אופיניים שצבעיהם משתנים כחלק מהתקשורת של הזיקית עם פרטים אותם היא פוגשת. בראש ממוקמות גם זוג עיניים, כאשר כל עין יכולה להסתכל לכיוון אחר.
העין נתונה במעין קונוס הבולט מעב למישור הראש ונעה בכל הכיוונים ללא קשר לעין השנייה. באופן זה ניתןל לאתר סנות או לאתר טרף בכל כיוון אפשרי.
לאחר איתור הטרף ולפני שליפת הלשון, העיניים מכוונות לקדמת הראש לקראת הצלפת הלשון המכרעת. גם זנב הזיקית מיוחד, בכך שהוא זנב לופת. הזיקית יכולה לעגן עצמה לענף, בעת שהיא ישנה על ידי ליפוף הזנבץ היא יכולה לשמש גם כמעין רגל חמישית, בעת תנועה מורכבת בין ענפי שיח סבוך. זיזיקות נמצאות בגינות הציבורית, בחורש וביער.
עטלפים: העטלפים, ובעיקר עטלפי הרקים, מנוויעים באמצעות מכ"ם. הם שולחים אותות לאוויר הסובב אותם ועל פי ההחזקים הם יודעים להתמצא במרחב.
הם עושים זאת תוך כדי תעופה ויכולים לזהות טרף פוטנציאלי או מכשול. על מנת להצליח במשימה חלקי הראש המפיקים את התדרים וקולטים אותם, התפתחו לצורות שונות ומשונות. קפלי עור, אוזניים גדולות, כך שלכל מי יש "רשת קשר" משלו גם להתמצא במרחב, גם לצוד וגם לתקשר עם בני מינו. את מרבית הקולות שמשמיעים העטלפים, איננו יכולים לשמוע כי הם מופקים בתדרים גדוהים בהרבה מעל יכולת האוזן האנושית. העטלפים הם בעלי משמעות אקולוגית לאדם, בהיותם ציידי חרקים מעולים ויכולים לצמצם שימוש בקולטי חרקי בשטחי חקלאות ובכלל. ברשות הטבע והגנים מציינים, כי שמירה על מערות ובתי גידול המתאימים להם היא בעלת חשיבות גבוהה.
פרוקי רגליים: אם ציפורים יונקים וזוחלים נחנו מכירים הייטב, כדאי שנסתכל מקרוב על הראשים של פרוקי הרגליים. אלו מגוונים יותר והתפתחו באופנים המאפשרים לכל מין להשיג את מירב הגירויים מסביבתו.
ככאלו הם יכולים להיות מוזרים ונועזים במראם. חלק מאברי החוש ואברי האכילה התפתחו לצורות מיוחדות. למרבית פרוקי הרגליים מחושים, או "אנטנות" המחוברות לראש. מצד אחד, זה ערב רב של צורות מצד שני, לזכרים רבים המחושים מורחבים ויוצרים מעין שכבה היכולה לקלוט את אותו הנקבה ממרחקים גדולים.
התופעה בולטת בחיפושיות מקבוצת הזבליות ובעשים. אך גם לעכבישים הזכרים יש אברים בולטים, בקדמת הגוף, המאפשרים להם תחושה מרבית בעת איתור נקבה פוטנציאלית ואולי גם כתקשור חזותית אל מול זכרים אחרים.
התפתחו המרשימה ביותר היא של אברי האכילה. חלק מהחרקים הם טופים או צמחוניים וגפי הפה שלהם נועדו לגזור את הטרף או את העלה. בשני המקרים הצורה היא של מען מזמרה בזעיר אנפין. לעומתם, פרפרים ועשים פיתחו איברים דקיקים, כמו קשית, שעם נגיעתם בצף הוא במים, החומר "נשאב" לתוך גופם/
